סקר: ריאקטיבי או מתוכנן?

בחרו עד ארבע מבין האפשרויות הבאות:

Online Surveys & Market Research

ערב של סוף קיץ

זכרו והזכירו / יהודה עמיחי

ואתם שזוכרים רק פנים,
אל תשכחו את הידיים המושטות
ואת הרגלים הרצות בקלות
ואת המילים

זכרו שגם היציאה לקרבות הנוראים
עוברת תמיד דרך גנים וחלונות
וילדים משחקים וכלב נובח

זכרו והזכירו לפרי שנשר
את העלים ואת הענף,
הזכירו לקוצים הקשים
שהיו רכים באביב,
ואל תשכחו שגם האגרוף
היה פעם יד פתוחה ואצבעות. 

לראות מבלי לראות

כמה פעמים ידעתם שאתם מצלמים תמונה בינונית במקרה הטוב כבר בעת החשיפה? וידוי קטן: זה קורה לי לעתים קרובות. כשהרוח לא נחה עלי התוצאות שלי לא טובות. אני זקוק לאבקת הקסם של ההשראה.

במצלמות ובמכשירים אלקטרוניים אחרים יש פונקציה שמבטלת את כל ההגדרות שנקבעו בידי המשתמש ומחזירה את השליטה במכשיר להגדרות היצרן. למרבה הצער, בנו חסרה אפשרות כזאת. כמה טוב היה אילו היינו יכולים לעבור un-learning בן רגע; להיפטר מהידע המיותר שלנו, מהכבילה לקונבנציות ומהרגלים רעים.

הראיה הצילומית שלנו מתעייפת מהר. כתבתי על המצב הרצפטיבי של הנפש שבו היא ריקה ממחשבות ומאגו ופתוחה לגירויים, אבל אנחנו מגיעים לכך רק לעתים רחוקות. בהיעדר השראה אנחנו נצמדים ל"חוקי הקומפוזיציה" על מנת לצלם תמונות ברמה סבירה ולא יותר.

לפני כמה ימים עלה בי רעיון כיצד "לרענן" את הראיה: לצלם בעיניים עצומות. זה נשמע רדיקלי, אבל תחשבו על זה מעט. כשאנחנו לא רואים מתרחש בנו שינוי: אנחנו נעשים ערניים יותר - ההסתמכות על חוש השמיעה בלבד מגבירה את רגישותנו לסביבה. אנחנו מחפשים רמזים שיעזרו לנו להבין את המתרחש סביבנו. אנחנו מסובבים את ראשנו ללא הרף על מנת לאתר מקורות קול ומגיבים מהר יותר לרעש "חדש". חוסר היכולת לראות מותיר בנו פער חושי שעושה אותנו רצפטיביים יותר. באופן פרדוכסלי הראיה הצילומית שלנו משתפרת בעיניים עצומות.

השמיעה הסטריאופונית שלנו מאפשרת הבחנה בכיוון שממנו מגיעים הקולות. אם תפנו את המצלמה אל מקור הקול, סביר להניח שהוא יכלל בתמונה. מקדו את העדשה באופן ידני וסגרו מעט את הצמצם. צלמו מהר. נצלו את התגובה המהירה שלכם. ממילא אין צורך לחשוב על הקומפוזיציה.

ניסיתי לצלם כך. בערב סוכות נערכה בקיבוץ שלנו הופעה קטנה. עצמתי עיניים, אחזתי במצלמה ונתתי לאזני להוביל אותי במשך כמה דקות. בהתחלה ההרגשה היתה משונה, אבל לאחר זמן קצר חזרה האוריינטציה והתחלתי לצלם. הלך הרוח של ה"ראיה בחושך" נמשך כמה וכמה דקות לאחר שפקחתי את עיני. התוצאות שקיבלתי מהתרגיל הזה מעניינות למדי. הנה אחת התמונות:

הגבול הדק

בעידן הנוכחי, בו הצילום הדיגיטלי והרשת עושים את הצפיה המיידית בעבודותיהם של אחרים לעניין פשוט, המקוריות של תצלומים הופכת לסוגיה כבדת משקל. אינני מתכוון לגניבה של תצלומים ולהצגתם תחת שמו של צלם אחר. פעולה כזאת היא הפרה בוטה של זכויות יוצרים וראויה לגינוי ואף למעלה מזה. כוונתי לתצלומים שנוצרו ב"השראת" תצלומים קודמים ובהם מוצג אותו אובייקט, מאותה נקודת השקפה, באותו אורך מוקד ובאותו סגנון.
דוגמה לכך ניתנה לפני כשנה, כאשר צלם אמנותי קנדי בשם David Burdeny פרסם את התמונה הזאת:

התצלום שלו דומה מאד (דומה מדי?) לתמונה שצולמה שנתיים קודם לכן בידי Sze Tsung Leong באותו מקום. הנה היא:

האם יתכן שזהו צירוף מקרים תמים? בהחלט. אתרים מסויימים "מזמינים" צילום מנקודת השקפה מסוימת ומובן מאליו שצלמים שונים יפיקו תוצאות דומות מאד כשיזדמנו אליהם. מאידך, מסתבר שזו לא היתה הפעם הראשונה בה Burdeny פרסם תצלום שחולק רבים ממאפייניו עם עבודה שנוצרה קודם לכן בידי צלם ידוע. התשובה שלו להאשמות מעניינת:

“It’s not that I want to divert attention away from myself. To imply that I am somehow the first person who has ever made a similar image, even if I was aware of that image—that’s the climate that everybody else works in… People appropriate other people’s images, people are aware of certain people’s work, the knowledge of what people are doing travels at light speed. Everybody draws from each other, and every once in a while, somebody gets singled out.”

אם לתמצת את דבריו, הוא מציין שבעידן האינפורמציה המהירה "כולם עושים את זה". הוא מתאר אקלים שבו כל אחד מכיר את עבודתם של האחרים ונוטל רעיונות מפה ומשם על מנת להשתמש בהם בעבודתו הוא.

לדעתי אין בזה פסול כל עוד ה"העתק" משמש את יוצרו למטרותיו האישיות ולא מגיע לכדי פרסום כעבודה עצמאית. כל ניסיון להשתמש בהעתק לצורך האדרת המוניטין או הגדלת ההכנסות של מי שצילם אותו יהיה פסול מבחינה מוסרית וייחשב כפלגיאט. סוגיית המקוריות בתחום הצילום ממילא סבוכה: אם יש לך רעיון חדשני שעדיין לא נוסה ותפרסם עבודות שישתמשו בו, סביר להניח שתוך זמן קצר הוא יועתק עד לזרא ועבודתך תיוותר חסרת כל ייחוד. זה מה שקרה במידה רבה לצלם Ernst Haas, שפיתח את השימוש העיתונאי בסרטי שיקופיות צבעוניים. עבודתו שימשה דוגמה לרבים כל כך עד שכיום הוא אינו נחשב עוד לצלם מוביל, ודאי שלא פורץ דרך.

אם כך, מהו הגבול בין מקוריות להעתקה בצילום? התשובה לכך תהיה קשורה בהכרח לאישיות של הצלם, לנקודת ההשקפה שלו ולעין הייחודית לו.
.

מועקה

"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" בראשית א א

היום אפילו ההפרדה הקמאית הזאת איננה. האבק בכל. חודר לעצמות. הנפש עייפה מכדי להרגיש, העין כבויה. אנחנו זקוקים לתחומים: "ראה בני, כאן האדמה שצומחים בה עצים וחיטה ועשבי בר. והאור הכחול מעל לראשך הוא שמים, שם הירח והמים. וזה, הלבן, הוא המדבר וכאן הים. והנה - פה חיים אנשים." אבל היום אבק. למטה ולמעלה, ואין בלתו.

האבק הוא אויב הציביליזציה. היעדר התחומים גורם לאובדן ההתמצאות במרחב, לאובדן הרצון לעשות וללמוד. הוא מפחית מהאדם, הופך את שאר הרוח לאקזיסטנציאליזם פאטליסטי. לאיש שחי באבק יש פחות שאיפות, פחות רעיונות ופחות דמיון. הוא כנוע יותר ונוח לקבל מרות. ואכן, אזורים עתירי אובך בעולם מתאפיינים במשטרים פוגעניים, ברמת השכלה נמוכה, בעוני ובתוחלת חיים אומללה.

ציטוט

A guy goes into a music store and buys a violin. When he comes out, you call him a guy who just bought a violin. But we all know that whoever goes into a store and buys a camera comes out as a photographer.

Joe McNally

סקר לשבת

בין אדם ומכונה

הבלוג המצוין The online photographer הפנה את תשומת לבי למאמר קצר שפרסם המוזיקאי Brian Eno בעיתון Wired לפני כמעט 12 שנים. האמן בילה יום עבודה באולפן ההקלטות המשוכלל בעולם (נכון לאותה תקופה) ופרש את משנתו על היחסים בין האמן לבין הכלים שלו. מומלץ מאד לקרוא את הרשימה במלואה. היא לא ארוכה.

לפניכם כמה שלדי-רעיונות מתוך המאמר. הם מתייחסים למוזיקה, אבל רלוונטיים לז'אנרים נוספים של אמנות שמסתמכים על טכנולוגיה מתקדמת:

• "יותר אפשרויות" ו"יותר חופש" הם שני דברים שונים.
• אמן אינו יכול להכיר כלי שמגבלותיו אינן ידועות לו.
• ריבוי האפשרויות שהטכנולוגיה מציעה פוגם בתהליך היצירתי, שהוא אינטואיטיבי במהותו.
• היצירה משתמשת בדו-שיח בין האמן לכלים שלו. היכרות טובה ביניהם מולידה תוכן.
• ה"חולשות" של כלים טכנולוגיים ספציפיים הופכות עם הזמן למאפיינים תרבותיים המייצגים זמן, מקום והקשר.
• מגבלות טכנולוגיות מאפשרות את העמקת התהליך היצירתי של האמן בזכות המשמעות האמוציונאלית והאינטימיות שהן מציעות.

כבר כתבתי על המעלות שיש בציוד מוגבל כאן וכאן ובעוד כמה רשימות. הציניקנים יבטלו את דברי בטענה שהם נובעים מדיסונאנס קוגניטיבי, אבל ציניקנים אינם מסוגלים להעריך - או אפילו לזהות - אמנות. לכן הם לא מבינים את נקודת ההשקפה הזאת. המוטיבציה של יצרני הציוד האלקטרו-אופטי היא להגיע ל"שקיפות": כלים שעושים את מלאכתם מבלי שנוכחותם ניכרת. בשנים האחרונות הם הולכים ומתקרבים לאידאל הזה ולכן ברוב המקרים כבר לא ניתן לדעת באיזה ציוד צולמה תמונה כזאת או אחרת. המצלמות והעדשות הנפוצות מצטיינות בחוסר "אישיות". המוטיבציה של האמן אחרת: הוא מחפש כלים שיש להם חתימה, או "אופי". חתימה כזאת נובעת בהגדרתה ממגבלה טכנולוגית כזאת או אחרת, אבל היא מאפשרת את העמקת הדיאלוג בין האמן לנושאים שלו ולקהל שלו. יותר מזה: הצילום, שמשתמש בהעתקה של המציאות, זקוק לפילטרים על מנת לעשות את האמירה האישית של הצלם ברורה יותר, חזקה יותר. המגבלות הטכנולוגיות של הציוד הן כלים בידיו של הצלם ליצור משהו פחות תעשייתי ויותר אינדיבידואלי.

ניתן להשוות את הרעש הדיגיטלי בתמונות שצולמו ב-ISO גבוה או את הקונטרסט השטוח של תמונות שצולמו בצמצם רחב לארטיפקטים הצורמים של גיטרה חשמלית המוגברת בציוד פרימיטיבי. הצרימה הזאת איננה מחליפה את הקצב או את המלודיה, אבל מוסיפה ליצירה המוזיקלית מימד קומוניקטיבי של קונטקסט תרבותי. באותה מידה הארטיפקטים החזותיים בתצלומים לא מחליפים את הראיה של הצלם, אלא רק מדגישים היבטים מסוימים שלה ונותנים בידיו כלי שמעשיר את כושר הביטוי שלו.

נכון שניתן להוסיף לתמונות "אקצנט" כזה או אחר בעת העריכה, אבל האמירה שביצירת אמנות היא תוצר של רגע קצר - של רעיון חולף - והיתרון של הצילום על פני מדיה חזותיים אחרים הוא בזמן הקצר שדרוש להשלמת היצירה. מבין כל צורות האמנות, התצלום הבלתי מעובד והיצירה המוזיקלית המבוצעת באופן ישיר בפני קהל הם המיידיים והגולמיים ביותר. מגוון הכלים שעומדים בפני הצלם לאחר החשיפה איננו מייצג את אותה אנרגיה שבאה לידי ביטוי בעת החשיפה. עריכת תמונה מקבילה ל-remixing של יצירה מוזיקלית: הם משפרים את האיכות הטכנית ומביאים את היצירה לרמת גימור סטנדרטית, אבל בעשותם כך הם גוזלים ממנה חלק מן ה"ניצוץ" הראשוני, מן הרעיון ממנו היא נבעה מלכתחילה.

מחשבות על פוטוקינה

פוטוקינה יצאה לדרך ויריעת המצלמות המעודכנות פרושה לפנינו במלוא תפארתה. אני מתבונן במגוון הזה, לא פחות מחמש מצלמות DSLR ברמה גבוהה שהוצגו תוך שבוע אחד, וראשי נסתם במספרים. אף לא אחת מהמצלמות האלה מעוררת בי רצון לקחת אותה אתי ולצאת לצלם קצת. אלה מחשבים קטנים עם עדשות גדולות שרוצים לעשות הכל בעצמם. רק תראה להם את הנושא שבחרת. זוז ואל תפריע. נקרא לך כשהכל יהיה מוכן. חמש המצלמות האלה יפיקו ודאי תמונות דומות להפליא. לא תוכלו להבחין איזו תמונה צולמה במצלמה א' ואיזו במצלמה ב'. כולן תוכננו כך שיפיקו תצלומים שיעברו את מבחן Getty בכל ערך ISO ארבע-ספרתי. כולן בעלות חזות "מקצועית", "רצינית". לכולן יש ממשק הפעלה מסובך להפליא שמבוסס על יותר מדי כפתורים, חוגות ומסכים. וכל כפתור מבצע שתי פעולות לפחות.

בחייו של צלם יש ארבעה שלבים של התייחסות לכל הטכנולוגיה הזאת:

• שלב הבורות המאושרת: הצלם זה עתה רכש את המצלמה המתקדמת הראשונה שלו והוא נהנה מהתוצאות שהיא מפיקה ומהאפשרויות החדשות שהוא מגלה. הוא עדיין לא מבין מהו ISO, מה המשמעות של המספרים על טבעת הזום של העדשה ומהו מפתח צמצם, אבל הוא מרוצה עד הגג.
• השלב הטכנולוגי: הצלם נתקל במגבלות שהציוד שלו מציב בפניו והוא מתוסכל. כאן מתחילות הרכישות: תחילה  עדשות, אחר כך מבזק חיצוני, אחר כך עוד עדשות ולבסוף גוף מצלמה חדש ובעל "ביצועים" משופרים. ניתן לזהות צלמים הנמצאים בשלב הזה לפי התיק הגדול שעל גבם ובו קילוגרמים רבים של ציוד צילום. הצלם משתלם במגוון נושאים טכנולוגיים סבוכים, ממבנה החיישן ועד פרוצדורות עיבוד תמונה מורכבות. הוא מבלה שעות על גבי שעות בהשוואת הפלט של מצלמות שונות באתרים המתאימים ברשת ומפתח אובססיה לניקיון התמונה ב-ISO גבוה. זה גם השלב בו הדיסונאנס הקוגניטיבי גורם לו להגן על עליונות הציוד שברשותו בחרוף נפש. הצד החיובי הוא שהתמונות שהוא מצלם משתפרות לאט ובהתמדה.
• שלב ההתמחות: הצלם מתחיל להעדיף נושאי צילום מסויימים על אחרים. הוא מצלם פחות תמונות, אבל הן איכותיות יותר. הוא נכנס לנבכי האופטיקה ומפתח טעם לעדשות איכותיות. בשלב זה החידושים האלקטרוניים (חיישנים ומעבדים) פחות מעניינים את הצלם. הוא אף עשוי לבחון מצלמות שאינן SLR אם הן עונות על צרכים ספציפיים. תיק הגב הגדול נשאר בדרך כלל בבית והצלם נושא עימו רק עדשה או שתיים בכל פעם שהוא יוצא לצלם.
• השלב הפוסט-טכנולוגי: סדרי העדיפויות של הצלם משתנים. הוא מחפש את הציוד המתאים ביותר לצרכיו (המוגדרים עתה היטב). פונקציונאליות, איכות בניה ואופטיקה ללא פשרות נמצאים גבוה יותר בסולם העדיפויות שלו מאשר הרזולוציה, מהירות הצילום הרציף והניקיון ב-ISO גבוה. הצלם מחזיק ביותר ממצלמה אחת כדי לקבל מענה לצרכים שונים. הוא בוחן את התוצאות שלו בפורמט מודפס, ולא על מסך המחשב. עם הגיעו לשלב הזה הצלם אינו מתעניין במיוחד במצלמות חדשות ואינו מתרגש מעדשות חדשות. הציוד שלו מספיק טוב עבורו. יותר מזה, הוא תפור למידותיו.

אני מייחל ליום שבו אגיע אל המנוחה והנחלה. עדיין לא מצאתי את "הגביע הקדוש" שלי, אבל אני מתקרב. לפעמים אני מתחלחל לנוכח המחשבה הבאה: ואולי אין מנוחה ואין נחלה? אולי לעולם לא אמצא את מה שמתאים לי בדיוק? יצרני המצלמות יעשו ככל יכולתם על מנת להשאיר אותנו מעט רעבים. ואנחנו - למרות שאנחנו מצהירים בכל פה על שביעות הרצון המלאה שלנו, בסתר ליבנו אנחנו ממתינים בקוצר רוח להכרזת המצלמה הבאה והמסע הסיזיפי לשומקום נמשך.

בשאלון הבא, בחרו את חמשת ההיבטים הטכנולוגיים החשובים לכם ביותר במצלמה:

Online Surveys & Market Research

מיה בת חמש

בתי הצעירה מָיַה חוגגת היום חמש שנים. כמה שמחה יש בילדה הזאת. כמה אני אוהב אותה.

הפתעה

רק בשבוע שעבר פירטתי את התכונות שאני מחפש במצלמה וקבעתי שמצלמה כזאת לא תוכרז לקראת תערוכת פוטוקינה הקרובה (וגם לא בעוד שנתיים). והנה מתברר שהפסימיות שלי היתה מוקדמת מדי. מצלמה (כמעט) תפורה למידותי הוכרזה הבוקר ע"י יצרן המצלמות החדשני והמפתיע מכולם בזמן האחרון - פוג'יפילם (בדרך כלל אני לא מזכיר כאן שמות, אבל מגיע להם). ראו כמה קל לקבוע את הפרמטרים של החשיפה:

העדשה מצוידת בטבעת צמצם והגוף מצויד בחוגת מהירות תריס ובחוגת פיצוי חשיפה. זה מאפשר לראות את הגדרות החשיפה מבלי להציץ בעינית או במסך. הטבעת והחוגה, בהתאמה, מאפשרות לקבוע ערכים אוטומטיים. צלם שמעוניין לצלם בעדיפות צמצם יקבע מהירות תריס אוטומטית, ולהיפך: אם הוא מעוניין בעדיפות תריס הוא יוכל לקבוע מפתח צמצם אוטומטי. קביעת חשיפה אוטומטית לחלוטין נעשית ע"י העברת טבעת הצמצם וחוגת המהירות למצביהם האוטומטיים (אם כי יש לי הרגשה שמשתמשי המצלמה הזאת ימעטו בניצול האופציה). במצבים האוטומטיים למחצה ניתן לקבוע בקלות פיצוי חשיפה, שגם החיווי שלו אינו דורש התעמקות במסך או בעינית.

המצלמה מצוידת בעינית היברידית חדשנית שהתצוגה בה מושפעת מהגדרות החשיפה והמעבד, בעדשת פריים בעלת אורך מוקד של 35 מ"מ (במונחי פילם) ומפתח צמצם של f/2 ובלוחיות מתכת חזקות ועמידות. והעיקר: תראו איך היא נראית:

חלומו של כל צלם רחוב. רק שני דברים חסרים בה: שנתות מרחקים על טבעת המיקוד וביונט שיאפשר החלפת עדשות. כל היתר מושלם. רזולוציית החיישן, הניקיון ב-ISO גבוה, מהירות הצילום הרצוף, הוידאו, מהירות המיקוד האוטומטי, איכות קבצי ה-RAW ועוצמת המבזק הפנימי לא יעלו ולא יורידו.

איך לחסוך כסף - חלק שני: מצלמות

רכישה של דגם המצלמה הלפני-אחרון היא חוכמה שלא אני המצאתי, אבל זה רעיון מצוין. הדגם הלפני-אחרון הוא כמעט תמיד:

• טוב כמעט כמו הדגם החדש .
• זול יותר באופן משמעותי. לפעמים ההפרש מגיע לשליש ממחיר הדגם האחרון.
• מזיק פחות לבריאותו הנפשית של המשתמש (רגישות מופחתת ליציאת דגם עוד יותר מעודכן או סתם לירידת מחירו של הדגם החדש).

אחד היתרונות של רכישת מצלמה מהדגם הקודם נמצא באפשרות להשיג כזה במחיר מופחת. הכוונה לרכישת מצלמה משומשת. האם כדאי לעשות זאת? התשובה, לדעתי, חיובית. מובן שיש לבדוק את המצלמה בדיקה מקיפה לפני הרכישה. במידת האפשר כדאי להיעזר בשירותיה של מעבדת מומחים על מנת לוודא שנעשה בה שימוש סביר. נכון, המעבדה תגבה שכר עבור הבדיקה, אבל הבדיקה הזאת חשובה לבריאותו הנפשית של הקונה. חבל לאבד שעות שינה יקרות בגלל חשש שהמצלמה איננה מתפקדת כראוי.

יש ברשותי מצלמה שתחגוג בקרוב חמש שנים והיא עדיין מפיקה תמונות מצוינות. אני עדיין משתמש בה לעתים מזומנות בזכות היתרונות שלה: חתימת הצבע הדומה ביותר לסרטי ה-Kodachrome מבין כל המצלמות הדיגיטליות שראיתי עד היום והמסך הניתן להטיה, שעוזר לפעמים בצילום מזוויות נמוכות וגבוהות. הרזולוציה של החיישן שלה בלתי מעודכנת בעליל, אבל מספיקה לצרכי ההדפסה שלי. על ISO גבוה אין טעם להתעכב: המצלמה הזאת מוגבלת לתנאי תאורה סבירים ותלויה בעדשות מהירות לצרכי צילום פנים. למרות הכל לא הייתי מוותר עליה. היא מרחיבה את האפשרויות שלי ובנישות מסוימות יש לה אפילו יתרון על פני מצלמות חדשות יותר. באופן אבסורדי, אילו ניסיתי למכור אותה היום לא הייתי מצליח לרכוש בתמורה שהייתי מקבל אפילו שני פילטרים ראויים לשמם.
זה מביא אותי לעניין הבא: כדאי לו לצלם שיחזיק ברשותו יותר ממצלמה אחת. ככל שהמצלמות שברשותו יהיו שונות יותר זו מזו כך הוא יהנה יותר מהצילום שלו. המצלמה הנוספת יכולה להיות בת הזן הקומפקטי או אפילו מצלמת פילם ישנה. לקיומה של מצלמה כזאת יש יתרונות בגיוון שהיא נותנת לצלם. היא מאפשרת לו לקבל תוצאות אחרות בצילום אותם נושאים. היא מאפשרת לו לנסות ז'אנרים של צילום שהמצלמה העיקרית שלו איננה מותאמת להם. ובעיקר, היא מגבילה את הצלם מבחינות מסוימות ולכן עוזרת לו לשפר את כישוריו. מצלמות פילם שנחשבו לפני מספר עשורים לפאר היצירה נהנות ממחירים מגוחכים ומאיכות בניה שקשה למצוא בעידן הדיגיטלי. הן יכולות לשמש את הצלם בתנאים קשים שיסכנו את המצלמה העיקרית. אפילו האבק, אימת הצלם בימינו, איננו מהווה מטרד כשמצלמים במצלמת פילם.
כיצד יכול ריבוי מצלמות לחסוך כסף? התשובה לשאלה זו נעוצה במגוון; הפיתוי לשדרג את המצלמה נעוץ בחוסר שביעות רצון מהדגם שברשות הצלם בהשוואה לדגם החדש. בדרך כלל אלה דברים של מה בכך: זה יכול להיות חצי סטופ (בלתי משמעותי מבחינה פרקטית) של ISO, מסך אחורי מפורט יותר או צילום וידאו בלתי מוגבל בזמן. המצלמה הנוספת, מיושנת ככל שתהיה, שמה את הדברים בפרופורציות הנכונות. כל שעל הצלם לעשות הוא לזנוח את המצלמה העיקרית שלו לזמן מה ולהשתמש בענתיקה החלופית שברשותו.
דרך נוספת להתגבר על הדחף, שאני ממליץ עליה בחום מסיבות נוספות, היא להדפיס מפעם לפעם כמה תמונות. לא גלויות. תמונות בגודל דף A4 לפחות שאפשר להתבונן בהן כהלכה. חוסר שלמות טכנית נוטה להיעלם בתצלומים מודפסים והתוצאות נראות הרבה יותר מרשימות מאשר בהגדלה של 100% על מסך המחשב.

Online Surveys & Market Research

קודאכרום דיגיטלי

איך לחסוך כסף - חלק ראשון: איך לא לחסוך

הצילום כולו מבוסס על אור, והממשק שבין המצלמה לפוטונים של האור מבוסס על העדשה. לעדשות יש תכונות שונות שמשפיעות על התוצאה הסופית. להלן החשובות שבהן:

• מפתח הצמצם המירבי: מפתח הצמצם קובע את כמות הפוטונים שיכולה לעבור דרך העדשה ביחידת זמן נתונה. עדשות רחבות צמצם מאפשרות צילום במהירויות תריס גבוהות יותר בתאורה נתונה מאשר עדשות איטיות. לחילופין, הן מאפשרות שימוש ברגישות נמוכה יותר לאור של הסרט או החיישן, שמתבטאת בתמונה חלקה יותר ובטווח דינאמי מוגדל. עדשות בעלות מפתח צמצם גדול מאפשרות לצלם שליטה רבה יותר בעומק השדה, ולפיכך גם בקומפוזיציה.
• מיקרו קונטרסט: כושרה של העדשה להביא לידי ביטוי ערכי טונאליות וגוון דומים. ככלל, הקונטרסט הולך ופוחת עם הגדלת מפתח הצמצם. הצרה הגדולה ביותר של תמונות המצולמות במפתחים גדולים מ-f/2 היא הקונטרסט הנמוך, שקשה מאד לתיקון בשלב עיבוד התמונה. רוב עדשות הזום העממיות סובלות מקונטרסט נמוך למדי בכל מפתחי הצמצם שלהן.
• ציור אזורים שמחוץ לעומק השדה: האזורים שמחוץ לעומק השדה מופיעים בתמונה כ"מטושטשים" במידה כזאת או אחרת. הטשטוש הזה מוכר גם במילה היפנית bokeh ומזוהה במידה רבה עם תצלומים "מקצועיים". מידת הטשטוש של הרקע תלויה במספר גורמים: מרחק המצלמה מהנושא, מרחק הנושא מהרקע, אורך המוקד, מפתח הצמצם, גודל החיישן ואיכות העדשה. אופי הטשטוש יושפע גם ממרקם הנושא, מהבדלי בהירות בין הנושא והרקע, מצורתו של הצמצם ואפילו מהצבעים הדומיננטיים בסצנה. עדשות יקרות יציירו מקורות אור מרוחקים הנמצאים ברקע כעיגולים בהירים בעלי מופע אחיד בכל שטחם. עדשות עממיות יציירו מקורות אור כאלה כ"טבעות של בצל" וייצרו רושם של עומס בפרטים באזורים שאינם ממוקדים. מאפייני הבוקה דורשים דיון פיזיקלי מורכב על תכונות האור ועל תכונות העדשה. הידע שלי לוקה בחסר, אבל תוכלו לקרוא כאן ולהשכיל. עדשות ספציפיות, בעיקר פריימים מהירים, נהנים מ"אופי" מיוחד להן בציור האזורים שאינם ממוקדים. למשל, עדשות לייקה גורמות לרקע להיראות "גבישי" בזכות תכונות הזכוכית שמשמשת בעדשות אלה, המופקת מהחול בקרקעית אחד האגמים במערב גרמניה. גם לחלק מעדשות צייס יש "אופי", שמתבטא ב"פסי צבע" רכים ברקע התמונות ובציור כמעט תלת מימדי של הנושא.
• כושר הפרדה: כושרה של העדשה להבחין בין קווים סמוכים. כושר ההפרדה פוחת ככל שמפתח הצמצם גדול יותר, אבל גם בצמצם סגור מאד. במצלמות דיגיטליות הוא תמיד גבוה יותר במרכז התמונה מאשר בסמוך לפינות שלה. כושר ההפרדה במרכז העדשות החדות ביותר הקיימות הוא כ-4 מיקרון. זהו גם קוטר הפיקסל בחיישנים החדשים ביותר (חיישני APS-C בעלי 18 מגה-פיקסלים או חיישני 4/3 בעלי 12 מגה-פיקסלים). מכאן שהגדלה נוספת של רזולוציית החיישנים לא תתרום למידת הפירוט בתמונה. למעשה, רובן הגדול של העדשות לא מאפשר את ניצול מלוא הרזולוציה גם כיום.
• החשכת פינות (vignetting): המבנה התלת מימדי של החיישן במצלמות דיגיטליות מחייב זווית קרובה לישרה בין קרני האור העוברות בעדשה לבין החיישן. האור המגיע לפינות החיישן זוויתי ולכן איננו מנוצל במלואו. הביטוי לכך הוא תופעת החשכת הפינות, שאופיינית לעדשות עממיות רבות וכן לעדשות שפותחו עבור מצלמות פילם. לכאורה קל לתקן את החשכת הפינות בכל תוכנת עריכה ע"י הבהרה סלקטיבית של התמונה, אבל הבהרה שכזאת עלולה להגביר את הרעש הדיגיטלי הנראה ולהפחית את הטווח הדינאמי בשולי הפריים.
• אברציות כרומטיות: שבירת האור ע"י הזכוכית אינה אחידה לכל אורכי הגל של האור הנראה. הדבר מתבטא ב"שוליים" צבעוניים של כתמי אור המופיעים בתמונה - פסים דקים בצבעים ירוק או מגנטה. על מנת להפחית את התופעה נעשה שימוש בזכוכית בעלת מבנה כימי מיוחד שמצטיין בפיזור נמוך של האור. מרבית תוכנות עיבוד התמונה ואף המעבדים של חלק מהמצלמות מסוגלים "להיפטר" מהאברציות הכרומטיות באופן יעיל.

המסר שנובע מכל המידע הזה הוא אחד: רצוי שלא להתפשר על איכות העדשות. לעדשה יש השפעה מכרעת לא רק על מידת השליטה היצירתית של הצלם בעומק השדה ועל היכולת לצלם בתנאי תאורה פחות מאידאליים, אלא גם על מאפייני התמונה: החדות שלה, המיקרו-קונטרסט והאופי של הרקע. כל אלה קובעים את מצב הרוח של התמונה, או ליתר דיוק: את מידת השליטה של הצלם במצב הרוח של התמונה; לפעמים הבדל של סטופ אחד במפתח הצמצם ישנה את הלך הרוח של התמונה מן הקצה אל הקצה.

כפי שכבר כתבתי, צלם איננו זקוק באמת לרצף ארוך של אורכי מוקד. ניתן לחסוך בתקציב העדשות ע"י התמקדות בשתי עדשות פריים איכותיות באורכי מוקד שימושיים.

לעדשות יש תוחלת חיים ארוכה: עשרות רבות של שנים. לעומתן, תוחלת החיים של מצלמה דיגיטלית היא שנים בודדות. המצלמות הולכות ומשתפרות בקצב מהיר. השינוי בטכנולוגיה של הרכבת עדשות איטי מאד ולכן רכישת עדשה איכותית היא "השקעה" ארוכת טווח ובטוחה. יותר מזה: החלפת גוף מצלמה תתרום לאיכות הטכנית של התמונות רק במצבים קיצוניים (בעיקר ב-ISO גבוה מאד). אדון בכך באחד הפוסטים הקרובים. לעומת זאת, החלפת עדשה תשפר, לעתים באופן ניכר, את רוב התמונות.

הבוקה בעל המרקם הגבישי של לייקה

סקר: פילם

כל התורה בשלוש פסקאות קצרות

כמה מלים נשפכות על צילום בעידן שלנו. כמה היבטים ובני-היבטים. כמה אמוציות מעורבות בסוגיות שהן טכניות, הנדסיות, קרות. כמה זמן מוקדש לשיפור תצלומים ריקים מתוכן ומרגש. וכמה כסף.

צילום הוא עניין פשוט: לראות, להרגיש ולחשוף. כך היה תמיד וכנראה שזה לא ישתנה לעולם.

החשיפה היא המשימה הקלה מבין השלוש, והיא הולכת ונעשית קלה יותר עם התפתחות הטכנולוגיה. הראיה וההרגשה שונות: אי אפשר ללמוד לראות בקורס. אי אפשר ללמוד להרגיש מספר הדרכה או מהאינטרנט. תצטרכו להשקיע: לקרוא, להאזין, להשכיל, לחשוב, לחוות את טעמו המר של הצער, לאהוב, להיות אדם.

המלצה

 A wind הוא בלוג שנכתב בידי צלמת צעירה ומוכשרת מאד. היא מצלמת בעיקר טבע דומם ואובייקטים מצויים, לפעמים גם אנשים. נושאים כאלה אינם מדברים אלי בדרך כלל, אבל A wind מצליחה לגעת בנימים עדינות. המצלמה שלה היא מכחול דק ומדויק, אימפרסיוניסטי. הצילום שלה אסתטי ומוקפד, אבל יש בו משהו נוסף, יפני מאד, שמפיח בסצנות הדוממות רוח חיים.

הנה שתי דוגמאות שמצאו חן בעיני במיוחד.

בקשה צנועה מיצרני המצלמות

למרות כל מה שכתבתי כאן, הנה זה קורה שוב: פוטוקינה מתקרבת, העיניים נשואות לקלן שבגרמניה וגם לטוקיו שביפן והאוויר מתמלא בהתרגשות. היצרנים מתמרקים לקראת יום חגם, פותחים את סליהם המלאים ושולפים מהם אוצרות נפלאים. זו לצד זו מוצבות על המדף יצירות מופת הנדסיות, חלומות שמתגשמים.
כבר ראיתי את זה יותר מדי פעמים. אני יודע שהמצלמות הנפלאות האלה יהפכו לזבל אלקטרוני תוך שנתיים-שלוש, לכל היותר חמש, ושהתרומה ארוכת הטווח שלהן לעולם תסתכם בזיהום מי התהום של אי אלו מחוזות עלומים באסיה ובאפריקה. אם אתם לא מאמינים, קראו מעט בספרו המטריד של Jared Diamond – Collapse: how societies choose to fail or survive.
מחול המספרים מסחרר. 25600 הוא מספר חזק השנה. גם 920000, 16 ו-8, שלא לדבר על 1080. המספרים האלה מבטיחים גדולות ונצורות. "איכות תמונה" שלא נראתה מעולם. המצלמה הופכת להיות מחשב שמחוברים אליו עדשה מצד אחד וצלם מהצד השני. היא עושה יותר ויותר בעצמה, נוטלת יותר ויותר אחריות על התמונות שהיא מפיקה. כל מה שנדרש מהצלם לעשות הוא להוציא מכיסו את הסכום הנקוב והכל יסתדר מאליו.

המצלמה שהייתי רוצה לא תוצג השנה. אני יכול לקבוע את זה בוודאות גמורה, למרות שנותרו עוד מספר ימים עד תום חלון ההכרזות. היא לא תוצג גם בתערוכה הבאה, בעוד שנתיים. הנה רשימת התכונות המבוקשת:

• צייתנות– אני רוצה שהמצלמה תהיה כפופה לרצוני. אינני רוצה שתחליט בעצמה כיצד לחשב את החשיפה, כיצד לטפל ברעש הדיגיטלי או כיצד למקד את העדשה. אינני רוצה שתחשוף בעצמה מבלי שאלחץ על המחשף באופן מכוון, לחיצה לכל חשיפה. אינני רוצה שתנחש מה אני מנסה לצלם. אינני רוצה שתאפשר לי לאפשר לה להחליט בעצמה. הצלם הוא האדון וכל האחריות שלו.
• פשטות – אני רוצה הפעלה פשוטה. טבעת צמצם על העדשה, חוגת מהירות על המצלמה, מחשף וזה הכל. אינני זקוק לפלאש, לכפתורי שליטה, לג'ויסטיקים או למסכים. המצלמה צריכה להיות מעין המשך של היד ושל העין. ההפעלה שלה צריכה להיות אינטואיטיבית כמו הפריטה על הקלידים בידיו של פסנתרן. אינני רוצה לחשוב בשעה שאני מצלם. אני זקוק למלוא הריכוז שלי כדי לראות.
• תגובה מיידית - החשיפה חייבת להתרחש מייד עם הלחיצה על המחשף. אחרת לא אצלם את מה שאני רואה.
• עינית גדולה ובהירה עם חיווי ריאליסטי - במקרה שאבחר להשתמש בעינית, ארצה לראות היטב את מה שלפני. מהירות התריס ומפתח הצמצם צריכים להשפיע על התצוגה כדי לאפשר לי לבחור את מידת החשיפה באופן אינטואיטיבי.
• משקל וגודל אידאליים, אחיזה בטוחה ונוחה – מאותן סיבות שמניתי למעלה. אני לא רוצה הפרעות.
• גוף מתכת – אני זקוק למגע קריר בזמן הצילום. הוא מרגיע אותי ומשרה בי ביטחון.
• אמינות – אני רוצה להשתמש באותה מצלמה במשך שנים רבות. על המכלולים המכאניים לעבוד בדייקנות וללא תקלות, כאילו זה עתה נמשחו בשמן מכונות חם.
• אטימה - אני רוצה שהמצלמה תעבוד בכל תנאי: בחום, בקור, בגשם, ברוח, בבוץ ובסופת חול.
• שתי עדשות משובחות –פריים נורמלי ופריים טלה-פוטו קצר. שניהם רחבי צמצם, קטנים ובנויים לתלפיות. חשוב שיהיו מצוידים בטבעת מרחקים ובסקאלת עומק שדה. פוקוס אוטומטי יהיה נחמד, אבל איננו בגדר חובה.

אם אתם קרובים אצל שולחנו של אחד היצרנים, ציינו בפני מקבלי ההחלטות את הרשימה הקצרה הזאת. הבטיחו להם בשמי שארכוש מצלמה כזאת בשמחה, אפילו אם תהיה יקרה במקצת ביחס לתכונות שהיא מציעה. אני יודע שהצילום שלי ישתפר עם השימוש בה.

השראה #12

פינת ההשראה מארחת היום בפעם השניה את ג'וש ת"ג.

התמונה שהוא שלח, "אב ובתו בנמל תעופה, אל קלאפאטה, ארגנטינה, 2009", היא תפיסה ספונטאנית של סצנה מייצגת מנמל תעופה: תחושת המועקה המלווה את חוסר הפרטיות, הזמן שלא עובר והשהיה הארוכה מדי באוויר המסונן משתקפות כאן היטב.

סקר: מה עשית למען הצילום שלך בחצי השנה האחרונה?

Online Surveys & Market Research

אופטימיות זהירה (גלריה קטנה)

אווירת החג היתה השנה חגיגית יותר מהרגיל. אולי בגלל ההקלה בסופו של קיץ קשוח במיוחד, אולי בגלל סוף השבוע הארוך-מאד. אולי בגלל ה-easy going של מפגשים משפחתיים, בהם איש אינו מנסה להרשים את רעהו. עוד תחנה בדרך.
בארועים קטנים כאלה המצלמה מתארת את הדברים כפי שהם, ללא פוזות וללא ניסיון להאדיר. ובכל זאת היא סובייקטיבית, הומניסטית, אמפתית.

מדוע אנחנו אוהבים לצלם?

מהי המוטיבציה של צלם? במלים אחרות – מדוע אנחנו בוחרים לכלות את זמננו הפנוי ואת המשאבים הפיננסיים הפנויים שלנו דווקא בהפקת תצלומים, שלא לדבר על קריאה בבלוגים כמו זה?

Susan Sontag מעלה טיעון משעשע בספרה 'On photography': תושבי מדינות בהן הקוד המוסרי מקדש את ערך העבודה (היא מביאה כדוגמאות את יפן, גרמניה וארצות הברית) חשים חסרי אונים בהיותם בחופשה. הצילום מאפשר להם לעסוק בפעילות יצרנית (גם אם לא יצירתית) ומהוגנת (גם אם היא מסבה להם הנאה) שתעניק לחופשה ערך מוסף. ההסבר הזה לא מאד משכנע ובוודאי שאיננו מלא, אבל יש בו משהו: הצילום הוא אחד מעיסוקי הפנאי הנפוצים ביותר בתרבות המערבית והוא נחשב נורמטיבי ובלתי מזיק (לפחות עד שלהי שנת 2001).

רוב רובם של האנשים מצלמים על מנת לתעד. שניים מיתרונותיה של המצלמה על מדיה אחרים הם הקלות והמהירות בהן מתקבלות התוצאות הסופיות. המהפכה הדיגיטלית הדגישה את שני היתרונות האלה ביתר שאת ונראה שכיום הצילום פופולארי מתמיד: כמעט בכל בית יש יותר ממצלמה אחת (אם ניקח בחשבון גם טלפונים סלולאריים). עד לפני כמאה וחמישים שנה רק מעטים זכו לראות דיוקן שלהם בימי חייהם (דנתי בכך כאן) ורק קומץ של אריסטוקרטים זכו לכך יותר מפעם אחת. לעומת זאת, אלבום התמונות האישי של כל אחד ואחת מאיתנו מכיל מאות ואף אלפי תיאורים ויזואליים מדוייקים שצולמו בכל אחד משלבי חיינו. אם בעבר הדיוקן שימש עדות למעמד או לעושר של מושאו, הרי כיום הדיוקן מעיד רק על כך שהאדם המתואר בו קיים. עדיין, דומה שהמין האנושי  לא נגמל מהצורך לתעד - אולי מפני שהתמונות הופכות בסופו של דבר לזכרונות. התיעוד של מקומות ואנשים הוא ככל הנראה המטרה העיקרית לשמה האדם הסביר מצלם, אבל הוא לא מסביר את התשוקה של רוב חובבי הצילום המסורים.
יש בין חובבי הצילום שנהנים מיכולתם להשיג תמונות משובחות מהבחינה הטכנית בעזרת ציוד מתקדם וכלים משוכללים לעיבוד תמונה. אם להכליל, אלה הם אנשים משכילים בעלי מקצועות טכנולוגיים והכנסה נאה. רובם מתחילים לצלם על מנת לתעד את חבריהם, משפחתם וסביבתם, אבל עד מהרה הצילום שלהם חורג מגבולות אלה והופך לתחביב של ממש. המוטיבציה שלהם קשורה באופן הדוק להיבטים האובייקטיביים של "איכות התמונה" ומטרתם האולטימטיבית היא השגת תצלומים שיעמדו בסטנדרטים "מקצועיים". התפתחות הצילום של צלמים כאלה משיקה להתקדמות הטכנולוגית, לפחות בראשית דרכם. הביטוי האישי שלהם מתפתח בשלב מאוחר יותר, לאחר שהתנסו בז'אנרים שונים וגיבשו את העדפותיהם. רבים מהצלמים המקצועיים מתחילים את דרכם כחובבים מן הסוג הזה.
עבור אחרים המדיום הצילומי משמש קודם כל כלי לביטוי עצמי. יש להם מה לומר והם בחרו במצלמה על מנת לומר את זה. הצילום משמש עבורם אמצעי לתקשורת עם העולם. חלקם פחות מוכשרים בציור, בדיבור או בכתיבה וחלקם מתבטאים גם בדרכים אחרות. המשותף להם הוא ההתייחסות אל המדיום הצילומי כאל אמצעי: עבורם התמונה המצולמת לא עומדת בזכות עצמה אלא מבטאת רעיון או תחושה. משום כך יש בתמונות שלהם כח. עד כמה רלוונטית האיכות הטכנית בתמונות של צלמים מהקבוצה הזאת? אין כאן כללים: יש בהם כאלה שתוצאות נקיות וחדות משרתות את האמנות שלהם. עבור אחרים תוכן התמונה הוא העיקר וכל השאר בלתי חשוב. מכל מקום, האיכות הטכנית איננה מגדירה את הצילום שלהם.

המסר פשוט: תערוכת פוטוקינה הבאה עלינו לטובה תעסוק בעיקר במספרים, שכבר מעוררים התרגשות גדולה. מצד שני, הצילום איננו נסוב סביב 24 מגה-פיקסלים, 10 חשיפות בשניה, ניקיון ב-ISO6400 וחדות מושלמת ב-f/2.8. האור הוא אנאלוגי במהותו ולכן הצלם אינו זקוק למספרים, שבעיקר מסיחים את הדעת*.

* הטקסט משקף את דעתו של הכותב ואין לייחס לו משמעות מעבר לכך.

משהו אישי

ניהול בלוג הוא לא עניין פשוט: בהתחלה אתה שופע רעיונות גדולים וכותב בקלות ובשטף. עם הזמן הלהט מצטנן. אתה מתחיל לחזור על עצמך פה ושם. הרעיונות לרשימות חדשות מידלדלים ואתה נאלץ לכרות אותם (מלשון כריה) מפה ומשם.

עד היום העליתי משהו לבלוג מידי יום. השבוע, לראשונה מאז נוסד "העין", אצא לחופשה בת שלושה ימים מהכתיבה. אני זקוק להפסקה קצרה. ביום ראשון אחזור עם רעיונות חדשים ותמונות חדשות (אני מקווה).

מקורותיהם של החגים העבריים, בעיקר העתיקים שבהם, נטועים כנראה בחגים פאגניים של עמי מסופוטמיה. ראש השנה חל במולד הירח הראשון בתקופת מלכותו של אל הירח השומרי נָאנָה (יושב בתמונת התבליט), הנמשכת בין ספטמבר למרץ.

זאת תחילתה של תקופה חדשה בשנה. תקופה שבה הקיץ מוציא את ימיו והטבע מתכונן לבוא הגשם. הקשיבו למילותיה של רחל שפירא המתנגנות בלחן היפה של דני עמיהוד מגרונה של חוה אלברשטיין ותבינו.
להזכירכם, לכבוד סוף הקיץ הוכרז כאן על תערוכה חדשה, "שלכת", שעדיין ממתינה לתמונות.

בינתיים אני מבקש לאחל לכם שנה טובה, פוריה ומלאה בהתנסות, בהנאה ובסיפוק. שנה של אור רך ושל צילום מוצלח.

לכמה עדשות זקוק צלם?

Lenses are expensive, so chances are better you'll only own one or two.Three at most. If you are lucky enough to acquire a Leica but you also acquire too many lenses for it — too bad! You lose. Lenses are like women: one main one and maybe one on the side are enough for any real man, as long as they're the right ones for you. Too many and you're either just playing around or busy making yourself and everyone around you unhappy.

Mike Johnston

בעקבות הרשימה של יום שישי האחרון החלטתי להעיף מבט בעדשות שלי. הוצאתי אותן מנרתיקי האחסון שלהן אחת אחרי השניה, ניגבתי מעט פה ושם ובדקתי אם כל הטבעות עדיין מסתובבות באופן חלק. מכאן אתם כבר מבינים שהעדשות, ברובן, לא היו בשימוש מזה זמן מה. וידוי קטן: לפני כשנתיים חליתי בתאוות עדשות שלא ידעה שובע. תוך מספר חודשים רכשתי חמש עדשות, כולן באיכות גבוהה או גבוהה מאד. אין ספק שהגזמתי. מדף הצילום שלי בארון הוא הראיה לכך.
זה מביא אותי להרהר: לכמה עדשות זקוק צלם?
כבר תיארתי את התהליך האבולוציוני שעוברת האופטיקה של צלם חובב אופייני מרגע שהוא מצטייד במצלמת SLR. לשלבים הראשונים בתהליך הזה יש מכנה משותף: הצטיידות. הצלם מואס בעדשת הקיט שנרכשה עם המצלמה הראשונה שלו ומצרף אליה עדשות נוספות. זה מתחיל מרצון להתנסות בז'אנרים נוספים ומסתיים באובססיה "לכסות את כל האפשרויות". ככל שהתקציב המצוי גדול יותר כך גדל מספר העדשות ועולה איכותן. חמש (כמה מפתיע) קטגוריות של עדשות יכסו את כל הז'אנרים הנפוצים בצילום:

• זום סטנדרטי (זווית רחבה עד טלה-פוטו קצר) לצילום כללי. העדשות האלה ורסטיליות אבל לא מצטיינות בשום ז'אנר ספציפי.
• זום טלה-פוטו לצילום פורטרטים, תקריבים, בעלי חיים וארועי ספורט.
• זום אולטרה-רחב לצילום נוף וארכיטקטורה.
• פריים מאקרו לצילום מאקרו ופורטרטים.
• פריים נורמלי מהיר לצילום בתאורה קלושה ללא פלאש.

לאלה אפשר להוסיף חמש קטגוריות שיש להן שימושים ספציפיים יותר:

• זום רחב טווח ("סופר-זום") לצילום כללי. אלה הן עדשות נחותות מבחינת איכותן ויקרות יחסית, אבל מונעות את הצורך של צלמים מתחילים בהחלפת עדשות.
• פריים טלה-פוטו-קצר מהיר לצילום פורטרטים פורמאליים.
• פריים טלה-פוטו-ארוך מהיר לצילום ספורט וטבע.
• פריים tilt-shift לצילום ארכיטקטורה ומוצרים.
• עין הדג לצילום מדעי ולאפקטים מיוחדים.

אין צלם שמתעניין בכל הנושאים והז'אנרים האלה. לאחר תקופה של ניסוי וטעיה מוצא כל אחד את "ייעודו" ונצמד לספקטרום צר למדי של נושאים. בסופו של דבר זקוק כל צלם לשתיים או שלוש עדשות בלבד: אחת או שתיים (איכותיות) שיענו על צרכיו בתחומי הצילום החביבים עליו ועוד אחת שתיתן מענה סביר לכל היתר. הצרה היא שעל מנת שצלם יוכל להכיר את עצמו ולהגדיר את העדפותיו הוא זקוק לזמן ולניסיון. דילמת הביצה והתרנגולת.
בחצי השנה האחרונה אני מוצא את עצמי משתמש בעיקר בעדשה אחת. למרבה האירוניה היא לא שונה בהרבה מהעדשה הראשונה שהיתה לי ושבעזרתה למדתי לצלם. הגעתי לזה לאחר יותר מדי שנים של ניסוי וטעיה, ועדיין קורה לי לפעמים שאני חושב שאני זקוק לעדשה נוספת. ילדים, היזהרו מעצי הבאובב.

השאלון הבא יעזור לכם למצוא את מיקומכם בשרשרת המזון האופטית.

Online Surveys & Market Research

על זֵן ועל השראה

איש אחד הלך בשדה ופגש בנמר. הוא החל לרוץ – והנמר אחריו. הגיע עד שפת תהום, זרק את עצמו מעבר לשפה ונאחז בשורשיה של גפן בר שצמחה שם. הוא הביט למטה וראה שם נמר נוסף, מחכה שיפול. רק שורשי הגפן החזיקו אותו. שני עכברי שדה החלו לכרסם את הגפן, אחד מכל צד. ראה האיש תות אדום ועסיסי בסמוך אליו. תוך שהוא אוחז בגפן בכל כוחו ביד אחת קטף את התות בידו השניה והביא אותו לפיו. כמה מתוק היה טעמו! (Reps and Sensaki, 1994, Zen flesh, zen bones).
הסיפור הקטן הזה ממחיש רעיון שקשה לתארו באופן מילולי: No-mind. האיש שבסיפור, למרות הסכנה החמורה שנשקפה לו, נהנה מטעמו של התות כאילו זה הדבר היחיד שקיים בעולם. התנאי המקדים להגעה לדרגה כזאת של התעלות על האגו הוא היעדר מחשבה. על הנפש להיות פתוחה לחלוטין לגירויים, או אם תרצו – להשראה. המצב הרצפטיבי הזה הוא יסוד מרכזי בדיסציפלינת הזֵן-בודהיזם המכונה satori ("הארה" – איזו מלה מרגיזה).

אמנים שונים ביטאו את אותה תחושה מניסיונם האישי, מבלי שהכירו את תורת הזן.
וינסנט ואן גוך כתב לאחיו תיאו:
הצבעים האלה מביאים אותי להתעלות. אין בי מחשבה על עייפות: אצייר תמונה נוספת ואסיים אותה עוד הלילה. יש בי צלילות נוראה ברגעים בהם הטבע יפה כל כך; אינני מודע עוד לעצמי והתמונות באות אלי כמו בחלום... (Stone, 1937, Dear Theo: the autobiography of Vincent Van Gogh).

פול סזאן העיד על עצמו:
כשאני מצייר ומתחיל לחשוב באותו זמן, הכל אבוד.

אדוארד ווסטון דיבר על הצגה דרך העצמיות האינטואיטיבית, ראיה דרך העיניים ולא בעזרתן... (Newhall, 1975, Edward Weston: the flame of recognition).

אנסל אדאמס כתב:
...יצרתי אלפי תצלומים של סצנות טבעיות, אבל רק אלה שהורגשו בעוצמה רבה ברגע החשיפה שרדו את בלאי הזמן (Adams, 1983, Forty examples: the making of 40 photographs).

הנרי קרטייה-ברסון:
הקומפוזיציה הצילומית צריכה להוות את אחד השיקולים הקבועים של הצלם, אבל ברגע החשיפה היא יכולה לנבוע רק מהאינטואיציה שלנו (Lyons, 1966, Photographers on photography).

ומאיר אריאל:
כל מיני קולות, ריחות, מראות ולחשים ניגנו עליו כמו היה אורגן חשמל
הוא נתן לשמש, לרוחות, לאנשים - אבוד כל כך כמו תינוק שלא נגמל
(מאיר אריאל, ארול)

הרעיון קשה להסבר. יש לחוות רגע כזה של השראה על מנת להבין. כשאתם מצלמים, רוקנו את ראשכם ממחשבות, מציפיות, משאיפות ומאגו. תנו לעצמכם להרגיש ותנו להרגשה להוביל אתכם. הקשיבו. חשפו ברגע בו הכל נכון, ברגע בו התמונה "שרה".

שני סיפורי הצלחה דמיוניים

אתמול הזכרתי בחטף את ההשפעה שיש לסגנון הצילום ולנושאים המועדפים של צלם על הציוד שירכוש. אבל מה לגבי האפקט ההפוך? בואו נערוך ניסוי מחשבתי קצר: נניח שני צלמים חובבים בראשית דרכם שמבקשים לרכוש מצלמה "רצינית" איתה יוכלו ללמוד ולהתקדם.

ינואר 2011

הצלם הראשון, נקרא לו איציק, עורך מחקר שוק מעמיק במשך כחודשיים לפני שהוא קופץ למים. הוא מכיר את תכונות המצלמות השונות שיש בשוק לפני ולפנים. הוא חוזר וקורא סקירות, מתרשם מהביצועים בערכי ISO שונים וממידת הפירוט של החיישנים. הוא מכיר את העדשות האופציונאליות, אבל הוא מעוניין בעיקר עדשה אחת בעלת טווח אורכי מוקד גדול. לבסוף רוכש איציק ממיטב כספו מצלמה ברמת הביניים ועדשת סופר-זום יקרה.

הצלם השני, נקרא לו בני, הוא טיפוס פחות יסודי. הוא לא נכנס לעומק התכונות של המצלמות השונות. הוא לא יודע בדיוק מהו ISO, מה המשמעות של מפתח הצמצם וכיצד החשיפה עובדת, אבל הוא אוהב לצלם. בני נרתע ממצלמות גדולות. הוא לא רוצה להחזיק בידיו סמל פאלי. הוא מחפש מצלמה קטנה שתיתן לו איכות תמונה גבוהה. הוא נתקל במקרה באחד האתרים בפרסומת למצלמה כזאת בדיוק ולאחר שעתיים של גלישה באתרי צילום רוכש אחת באופן אימפולסיבי, בעיקר בגלל שהיא נראית מדליקה. כשהמצלמה מגיעה לביתו מסתבר לו לחרדתו שלעדשה הקטנה שצורפה למצלמה יש אורך מוקד קבוע.

ינואר 2012

אנחנו תופסים את איציק בעיצומה של שיחה טלפונית בה הוא מנהל משא ומתן קשוח עם רוכש פוטנציאלי לעדשת הסופר-זום שלו. בתיק הצילום של איציק שוכבים זום סטנדרטי מהיר וזום טלה-פוטו מקצועי לצד פלאש ואביזרים אחרים. הוא אינו זקוק יותר לעדשת הטלה-פוטו הנחותה, בוודאי לא לשם צילום הדוגמניות שאיציק אימץ כז'אנר המועדף עליו. מסתבר שלאיציק יש כישרון טבעי לבימוי. הוא מעמיד את הדוגמניות המתנדבות שלו (אחותו והחברות שלה) בפוזות ויורה צרורות. הרבה תמונות בסטנדרטים שמתאימים לפרסום במגזין, בעזרתה האדיבה של תוכנת עיבוד תמונה נפוצה.

באותו זמן בני עובר על התמונות שצילם באותו יום בבית הקפה החביב עליו. האור של אחר הצהרים החורפי שנכנס דרך החלון הקטן היה יפהפה. הוא מרוצה מהיבול: תמונות שקטות של המלצרית מגישה ספל אספרסו ללקוח, של הבאר המואר בחלקו ושל השולחנות הקטנים. בני צילם בעדשת הפריים המהירה שלו. הוא רכש אותה לאחר חתי שנה כדי להימנע מצילום ב-ISO גבוה מידי, אבל מאז מצא שהיא מתאימה לרוב הצילום שלו. היא יורדת מהמצלמה רק לעתים רחוקות. שבועיים לאחר שקיבל את המצלמה רכש בני מתוך פאניקה גם עדשת זום, אבל הוא לא זוכר מתי צילם בה לאחרונה. היא פשוט לא עונה על צרכיו.

 

ינואר 2016

איציק עסוק מאד. השבוע הוא צילם שתי חתונות ובר מצווה ואין לו זמן לנשום. בבקרים, כשהוא לא מצלם, הוא יושב עם הגרפיקאית ועובר על התמונות הערוכות כדי להחליט על המעטות שיוכנסו לאלבומים ויודפסו. הסטודיו שלו לצילום ארועים הוא אחד הטובים. הלקוחות עומדים אצלו בתור. בסטודיו של איציק אין פשרות על האיכות: הצלמים שלו משתמשים בקרם של הציוד. אחת לשנה מוחלפות כל המצלמות כדי להפיק את האיכות הטובה ביותר האפשרית.
ההזמנה להתקבל כחבר מן המניין בסוכנות Magnum הפתיעה את בני. שנתיים קודם לכן הוא שלח  פוטורפורטאז'ה לתחרות צילום בינלאומית. זה היה שיגעון של רגע ולא יותר. הוא זכה במקום השלישי. חודש אחר כך כבר הועסק כפרילאנסר ע"י שבועון Time ומאז הוא נחשב לכוכב עולה בשמי הפוטוג'ורנליזם העולמי. והציוד? מצלמות באות והולכות, אבל הוא עדיין מצלם באותה עדשת פריים מהירה (אם כי מעט יותר חבוטה).

הנה חומר למחשבה: האם גורלם של שני הצלמים יוכל להיות הפוך? מה דעתכם?

השראה #11

פינת ההשראה שמחה לארח היום את אלון קורטק. התמונות שהוא שלח באמת מעוררות השראה. ניכר שצולמו בשעה של רצון.

אלון כתב:

אני  כמעט בן 33. התחלתי להתעניין בצילום כאשר היינו בתהליך בחירת צלם לחתונה שלנו; עד אז לא מצאתי עניין מיוחד בתמונות. המצלמה הראשונה שלי, FZ28 של פנאסוניק, נקנתה לפני כמעט שנתיים, לקראת טיול בדרום אמריקה עם אשתי. הסתדרנו אתה רק עד לשלב שבו בננו הבכור התחיל לזוז במהירות שהמצלמה לא עמדה בה ואז נפלה ההחלטה לקנות DSLR. בחרנו ב- D90 של ניקון ומאז אנחנו לא מפסיקים לצלם (לטוב ולרע :) ). אני אוהב לצלם אנשים בכלל, ואת בני התינוק ואשתי בפרט. אני גם אוהב לצלם טבע ותמונות עירוניות.
הרצף הזה של התמונות צולם בגן משחקים קטן סמוך לביתנו; הילדים המצולמים גרים בשכונה ואנחנו נפגשים כמעט בכל פעם שאשתי ואני יורדים לשחק שם עם בננו. הפעם הם הבחינו בכך שאני עושה "בוק" לבן ובקשו גם להצטלם. בסופו של דבר, הם נהנו לדגמן ואני מהתוצאות :). התמונות האלה צולמו לאחר שהתחלתי לקרוא בבלוג שלך וניסיתי לתת דגש על הקומפוזיציה ולתפוס את התמונה הנכונה ולא לצלם המון תמונות ולבחור כמה מהן (מה שעשיתי לא מעט קודם לכן וכנראה עדיין אעשה, כחלק מהלימוד).

אלון ישמח לקבל תגובות.

על חשיבותו (היחסית) של ציוד הצילום

I'll tell you a little secret, though, if you promise not to say it was me who told. Photography isn't about cameras and lenses. Technique is a lot more important than what camera and lenses you use, and your taste is a lot more important than technique, and having something to say is a lot more important than having good taste, and working hard and following through is more important than having something to say. Believe me, great work has been done with worse cameras and lenses than you're using now, and absolutely sh***y work has been done with the most highfalutin' expensive collector cameras on the planet. It ain't the cameras.

Mike Johnston

אין ספק שציוד משובח (ויקר) מקל מאד על השגת תוצאות טובות. הוא עושה זאת בכמה וכמה רמות:

• חישוב מדויק של החשיפה הנחוצה הוא תנאי להפקת תמונות בהן טווח הבהירות של הסצנה נכלל בתחום הטווח הדינאמי של החיישן. למרבה האירוניה, מצלמות ה-DSLR בעלות החיישן הגדול אינן דורשות חשיפה מדוייקת מאד. ניתן לתקן בקלות יחסית שגיאות בנות סטופ עד סטופ וחצי בשלב עיבוד התמונה ללא נזק ניכר לאיכות הטכנית. דווקא במצלמות בעלות חיישנים קטנים יותר מדידת אור וחשיפה מדויקות הן קריטיות.
• מיקוד מדויק נחוץ לשם השגת חדות מירבית של נושא התמונה. כשהנושא נמצא בתנועה על המיקוד להיות מושג במהירות רבה. אפליקציות מסוימות (למשל צילום נוף) דורשות חדות מושלמת בכל שטח הפריים שמושגת באמצעות אופטיקה מעולה (ויקרה).
• רגישות גבוהה של החיישן לאור מאפשרת מהירויות תריס גבוהות יחסית גם כשהאור ניתן במשורה. התכונה הזאת של המצלמות החדשות, במיוחד אלה בעלות החיישנים הגדולים, מאפשרת לצלם גמישות בשימוש בעדשות (למשל, הוא יכול להשתמש בזום איטי בתנאים בהם עד לא מזמן היה צורך בפריים מהיר), באמצעי ייצוב (הצורך בחצובה הולך ונעשה מוגבל לצילום לילה) ובאמצעי תאורה (כיום ניתן לצלם בקלות אנשים בחללים סגורים ללא פלאש).
• צילום רציף במהירות גבוהה מעלה את הסיכוי לתפוס את "הרגע הנכון" וחוסך מהצלם את הצורך להתרכז בסצנה (לפחות זאת הסברה המקובלת. דנתי בכך בהרחבה בשבוע האחרון).

למעשה ניתן כיום להפיק תוצאות טכניות מעולות באופן אוטומטי לגמרי, ואפילו בתנאים קשים למדי. תן למצלמה לעשות הכל בעצמה ותקבל תמונות מוארות היטב, חדות ונקיות מרעש דיגיטלי. הצלם כבר אינו צריך לעסוק בחישובים ובפרטים טכניים תוך כדי הצילום והוא פנוי יותר "לראות" ולחשוב על בניית התמונה. האם הוא אכן עושה זאת? אני לא בטוח: לפעמים האוטומציה הטכנית גורמת לאוטומציה של העין.

צלם טוב יוכל להתחמק מן המגבלות של הציוד שלו על מנת להפיק תוצאות טובות. צלם מעולה ישתמש במגבלות האלה על מנת להפיק תוצאות טובות עוד יותר. זה עובד גם בכיוון ההפוך: ציוד מוגבל מאלץ את הצלם לחשוב יותר, אבל גם לראות יותר. עליו לחפש קומפוזיציות שיעמדו ביכולות הציוד: מצלמה בעלת טווח דינאמי מוגבל תאלץ את הצלם לחפש רקע כהה ותעדיף low key. עדשה רכה תאלץ את הצלם לחפש נושאים חזקים ובולטים על רקע סביבתם. הסיבה לכך שצלמים מנוסים מאד מעדיפים לעתים קרובות מצלמות ועדשות מוגבלות במקצת על פני המילה האחרונה היא זאת: ציוד מוגבל מאלץ את הצלם להיות ערני יותר, יצירתי יותר וחכם יותר. כשאני משתמש בעדשת פריים ידנית אני מצלם הרבה פחות תמונות מאשר כשאני משתמש בעדשת זום מודרנית, אבל אני אוהב אותן יותר. בניגוד לקלישאה המקובלת, צלם טוב באמת לא יפיק תמונות טובות יותר אם ישתמש בציוד משוכלל יותר. אולי אפילו להיפך.
הנושא הזה שנוי במחלוקת ורבים מכם ודאי לא יסכימו איתי. שתפו את הקוראים האחרים במחשבות שלכם.

Online Surveys & Market Research

למה זה קורה לי?

אני מצלם כבר שנים רבות. במהלך ה"קריירה" החובבנית הארוכה הזאת עברתי שלבים שונים של העדפת נושאים, שהתבטאו בעדשות בהן השתמשתי. כיום האופטיקה שברשותי עונה על כל הצרכים שלי והרבה יותר מזה. כל אחת מהעדשות היא מלאכת מחשבת אופטית שמפיקה תמונות חדות, קונטרסטיות ומפורטות. יש בידי עדשה לכל מטרה: לצילום נוף, בעלי חיים, מאקרו ופורטרטים, ביום או בלילה.
הבעיה שלי היא שאני רוצה עוד. אני יודע שאני לא זקוק לעדשה נוספת. מדף העדשות בארון כבר מלא וכמה מהן שוכבות עליו ללא שימוש מזה זמן רב. העדשה שאני מתעניין בה לא תיתן לי אפשרויות חדשות או איכות תמונה שאינני יכול להפיק כבר כעת. למעשה יש בידי שתי עדשות נפלאות באורכי מוקד דומים מאד שתומכות במיקוד אוטומטי (בניגוד למושא תאוותי). אז למה? כי:

• בעולם הפריימים המהירים כל עדשה היא עולם ומלואו. לכל אחת יש דרך משלה לצייר את מה שבפוקוס ואת מה שמחוץ לפוקוס. עדשות כאלה לא חייבות להיות חדות כתער, בוודאי לא בתחום מפתחי הצמצם המעניינים. אבל חייב להיות להן אופי משלהן.
• תוחלת החיים של עדשה איכותית נמדדת בעשרות רבות של שנים (בתנאי ששומרים עליה מפני לחות). עדשה דומה לחיית מחמד: יש ללמוד אותה. יש לאלף אותה כדי שתתמסר לגחמותיו של הצלם. התהליך הזה נמשך שנים ארוכות וטומן בחובו תסכול, אבל גם הנאה וסיפוק. ברכישת עדשה יש משהו מהתחושה של יציאה להרפתקה חדשה.
• עדשות מסוימות גורמות לי לרצות לצלם בהן. זה יכול לנבוע מהמשקל, מהתחושה של טבעות הזום והפוקוס, מהמגע הקריר של גוף המתכת או מהמראה האצילי שלהן. יש בזה משהו פטישיסטי ומגונה, אבל כשאני נוגע בעדשה כזאת בפעם הראשונה אני יודע שאוכל לצלם בה תמונות שאוהב. יש ברשותי כמה עדשות שאינן מרגשות אותי. התמונות שאני מפיק בעזרתן טובות פחות, למרות שאיכותן האופטית פנומנאלית.

האם ארכוש את העדשה החדשה שנפשי יוצאת אליה? סביר להניח שכן. במוקדם או במאוחר לא אוכל לסבול יותר את חסרונה, אם כי לא חסר לי דבר. באהבה אין היגיון.

סקר לשבת

כפי שאני מציין כאן לעתים, אני לא מאד מרוצה ממידת ההשתתפות של הקוראים בבלוג. לכן החלטתי לשאול את דעתכם על התכנים המופיעים בו. הסקר כתוב באנגלית מפני שלא הצלחתי למצוא אתר עברי שמאפשר יצירת סקרים עם אפשרות בחירה מרובה (אם אתם מכירים כזה, אנא שתפו אותי). אני סמוך ובטוח שתסתדרו. יש לבחור 1-3 אפשרויות.

על ציידים, דייגים ודרך ארץ

מאז ראשית ימי הצילום חוזר ועולה הדימוי המשווה את הצלם לצייד. שניהם שוחרים לטרף. על שניהם לתכנן את הטקטיקה שלהם ולהוציאה לפועל על מנת ללכוד את מושא מאווייהם. כשהמצולמים הם אנשים, פעולת הצלם עלולה להיתפס כאגרסיבית ופולשנית. נסו לראות זאת מנקודת מבטו של המצולם: אדם זר עומד במרחק ניכר ממך ומכוון לעברך מצלמה שחורה וגדולה שבקידמתה עדשת ארבעה צול. הוא עוקב אחר תנועותיך והבעות פניך מבעד לעינית. אינך רואה את פניו. אינך יכול ליצור איתו קשר עין, לעמוד על טיב כוונותיו. כשהוא שם לב שאתה מבחין בו הוא מוריד את המצלמה, מסתובב ומסתלק. אינך יודע מי הוא, האם צילם אותך בכלל והיכן עלולות התמונות האלה להתפרסם. אולי תחוש עלבון, אולי אפילו חוסר אונים.

עדשת טלה-פוטו תסייע לצלם להתמקד בנושא שלו, אבל תנתק אותו מסביבתו שלו כמו גם מסביבתו של המצולם. ההתבוננות דרך העינית תחריף את הניתוק עוד יותר. גם התוצאות ישאו אופי מרוחק, לפעמים אפילו מנוכר.

הדייג הוא וריאציה של הצייד. מטרתם דומה, אבל הכלים והטכניקות שלהם שונים. הדייג איננו רואה את קורבנו. מאחר שאיננו יכול לעקוב אחריו, הוא מחכה לו. הדייג חשוף לסביבתו ומודע לה. הוא מחפש רמזים בגלי הים, בצבעו וברוח לפני שהוא מחליט היכן להשליך את החכה. הצייד אקטיבי בעוד הדייג פסיבי. פעולת הצייד מבוססת על הסוואה ועל הסתתרות. עליו לתפוס את קורבנו כשזה עדיין לא הבחין בו. בפעולת הדייג יש מן הגילוי: החכה סטאטית. הדגים מודעים לחוט השקוף ולקרס החד שמסתתר בתוך כדור הבצק, ובכל זאת מנסים לחטוף פירור.  זה משחק של רווח וסיכון. הצייד מסתמך על מרחק: עליו להקפיד על כך שריחו לא יעלה באפו של הניצוד. הדייג מסתמך על קירבה: הוא מחכה למשיכה בחוט הדיג, זקוק למגע. הצייד יכול לבחור את רגע היריה מבין רגעים רבים בהם הוא צופה מרחוק בקורבנו. הדייג חייב להגיב במהירות: מרגע שמשהו נתפס בקרס עליו להניף את החכה בכל כוחו. דיג מוצלח הוא תוצאה של ידע, זמן, מוכנות, "חוש" ומזל. ממש כמו צילום מוצלח של אנשים.

חכה

רובה ציד

וכעת, כמה "כללי אצבע" לצילום אנשים*:

• שא את המצלמה באופן גלוי: המצולמים הפוטנציאליים לא יופתעו כאשר תרים אותה אל העין. מי שלא ירצה להופיע בתמונות שלך יתרחק מבעוד מועד.
• השתדל לצלם אנשים במצלמה קטנה ובעדשה קטנה. ציוד צנוע מימדים מרתיע פחות.
• צלם ממרחק "מנומס": לא קרוב יותר מ-2-3 מטרים מהמצולם ולא רחוק יותר מ-6 מטרים. על המצולם להבחין בך מצד אחד, אבל אל תחדור למרחב הפרטי שלו מצד שני.
• תכנן את הפריים מראש, מבלי להביט בעינית.
• חכה ל"רגע הנכון".
• הרם את המצלמה, קמפז במהירות בהתאם לפריים שתכננת בראשך וחשוף פעם אחת.
• אל תתבונן דרך העינית למשך יותר מ-5 שניות ברציפות. אחרת יחשדו בך שאתה משתמש בצילום רציף.
• אל תסתכל במסך המצלמה לאחר כל חשיפה. יש בזה מן המציצנות. התאפק.
• אם מישהו מבקש לצפות בתמונה בה הוא מופיע, שתף אותו. מאוחר מדי לחוש מבוכה.

* הדברים נכתבים על סמך הניסיון האישי שלי ואין בהם אמת אבסולוטית.

במלאת חודשיים ל"העין" - סקר

מעט סטטיסטיקה

במהלך חודש אוגוסט הלוהט נכנסו ל"העין" 586 מבקרים שונים. סך כל הכניסות היה 1,316. לבלוג כבר יש כ-80 קוראים קבועים שנכנסים אליו מידי כמה ימים.

שלוש הרשימות הנקראות ביותר היו "חמש אינדיקציות לכך שאתה בכיוון הנכון", "כיצד ללמוד לצלם" ו"שאלה קשה". אני יכול להבין מדוע דווקא הפוסטים האלה היו פופולאריים: הם עוסקים בנושאים שנויים במחלוקת ומציגים נקודת מבט מעט שונה מהמקובל, אולי אפילו פרובוקטיבית.

אני מחפש דרכים להרחיב את השתתפות הקוראים בבלוג. צפו להתפתחויות במהלך ספטמבר.

הבהרות: צלמים מתחילים וכאלה שאינם מתחילים

הרשימה "חמש אינדיקציות לכך שאתה בכיוון הנכון" היתה הנקראת ביותר מאז כינונו של "העין" לפני חודשיים. אני מניח שטקסט שכזה מציע לקורא פיתוי לבחון היכן הוא עצמו עומד ביחס לקריטריונים שנמנו ומכאן כוח המשיכה שלו (אולי אכתוב עוד כמה טקסטים כאלה בעתיד. אני אוהב את תשומת הלב שהבלוג קיבל).

מכל מקום, אחדים מהקוראים הגיבו לרשימה ברוגז רב (לא בבלוג עצמו אלא בדרכים עקיפות). כל אחד מהם הזכיר לפחות קריטריון אחד מאלה שנמנו ברשימה וטען לחוסר רלוונטיות שלו (אני מניח שחמתם עלתה בהם בגלל שהם אינם "עומדים בתנאים"). אחדים מהמגיבים אף הציגו ראיות לחוסר נכונות הקריטריונים שמניתי בדמות צלמים מקצועיים, לעתים אפילו מהוללים, שאינם נוהגים בהתאם למה שכתבתי.

כשכתבתי את הדברים תיארתי לעצמי שלא כולם יסכימו איתם: לכל אחד העדפות משלו בנוגע לנושאי הצילום, לז'אנרים ולראיה הצילומית בכלל. יותר מזה, בז'אנרים מסויימים (מאקרו, אופנה ובעלי חיים בטבע) האתגר העיקרי בצילום הוא הפקת תמונות מעולות מבחינה טכנית ולאו דווקא תפיסת רגע או העברת מסר.

במקרים של חוסר ביטחון בתוצאות, כמו כאשר עומק השדה מינימלי (למשל במאקרו), כאשר התאורה קשה ותזזיתית (למשל בהופעות) או כאשר הסצנה משתנה ללא הרף (למשל בארועי ספורט), יתקשה הצלם להפיק את התמונה שהוא מחפש. תמונה כזאת תכלול - אני משער - רגע מכריע, קומפוזיציה טובה ואיכות טכנית פנומנלית. הצילום הרציף מגדיל במקצת את הסיכוי לתפוס תמונות כאלה. מצד שני, להגדלת ההסתברות הסטטיסטית יש מחיר בדמות ניתוק בין הצלם לבין הסצנה: בשעת צילום רציף הצלם אינו רואה את הסצנה באופן רציף מבעד לעינית. הרעש של התריס, ה"עפעוף" שלו והצורך של הצלם ללחוץ על המחשף תוך כדי שמירת הנושא באזור נקודת הפוקוס הפעילה מהווים אתגר שאינו משאיר מקום לקשר רגשי עם הסצנה. הצלם מתרכז בנושא בלבד. הזמן המוקדש לבחירת התצלומים עלול גם הוא להוות שיקול משמעותי: בחירת תמונה אחת מבין עשר שונה מבחירה של תמונה אחת מתוך מאה. הסיפור על אותו צלם הופעות מוביל שמגיש ללקוח שלו בין 3,000 ל-5,000 תמונות לאחר כל הופעה מעלה בי את התהיה: אם 49 מכל חמישים תמונות ממילא בינוניות, מדוע לצלם אותן מלכתחילה?

נקודה שניה שדורשת התייחסות היא שאלת בחירת העדשות. בחירת ציוד היא פשרה בין האומניפוטנציה של הצלם לבין בריאות הגב שלו. כאשר הצלם מתכנן לצלם סצנה מסויימת הוא בדרך כלל יודע מראש מה יהיו הנושאים שלו, באיזה סדר גודל של מרחק הוא יצלם, מה יהיו מאפייני התאורה ואילו קומפוזיציות הוא יחפש. הידע המוקדם הזה מאפשר לצלם לבחור עדשה או שתיים שיענו על הדרישות שלו בלפחות 90% מהתמונות שהוא ירצה להפיק. יתרה מכך, צלם מנוסה יוכל להפיק תוצאות טובות גם בציוד שאיננו אידיאלי. מאידך, צלמים דלי ניסיון יתקשו להעריך מראש לאיזה ציוד יזדקקו ולכן הם יעדיפו לקחת איתם את כל הציוד שיוכלו לשאת כך ש"כל האפשרויות יהיו מכוסות".

תמונות טובות הן תוצאה של תהליך דו-שלבי: החשיפה והעיבוד. עיבוד התמונה לאחר מעשה עשוי להחליף באופן כמעט מלא את קבלת ההחלטות הנכונות לפני החשיפה. הדבר נכון במיוחד כאשר נעשה שימוש במצלמה יקרה ובתוכנת עיבוד משוכללת. יחד עם זאת, לדעתי יש יתרון בהבאת התמונה למצבה הכמעט-סופי כבר בעת החשיפה. שימוש מושכל בעומק השדה, מדידה נכונה של האור וקומפוזיציה טובה יקלו מאד על מלאכת העיבוד ויקצרו את משך הזמן שיש להשקיע בו. יש הבדל גדול בין תמונות שדורשות אופטימיזציה אינקלוסיבית של הבהירות, הקונטרסט, הרוויה (לרבות המרה לשחור לבן) והפרופורציות של מלבן התמונה לבין תמונות שדורשות טיפולים שונים באזורים שונים. הצורך ב-cloning ובפרוצדורות דומות הוא תובעני במיוחד ואף מעלה סוגיות אתיות בצילום עיתונאי ובצילום אופנה. פעולות עיבוד מורכבות כאלה יידרשו בדרך כלל לשם "תיקון" הקומפוזיציה ובאופן ספציפי כאשר הצלם לא נתן את מלוא תשומת הלב לרקע בעת החשיפה.

כל מה שכתבתי מתייחס לצילום חובבני. המצב שונה במהותו כאשר הצלם נדרש לרצות לקוח. עבור צלם מקצועי העמידה בסטנדרטים הופכת להיות מקור פרנסה והדבר משנה מן הקצה אל הקצה את המוטיבציה שלו ואת דרך עבודתו. הוא יעדיף להשתמש בצילום רציף כברירת מחדל, יצלם קבצי RAW, יעבד את התמונות שלו עד לזרא וישא איתו תיק במשקל דו-ספרתי. לעתים הוא אפילו ינהג במה שנראה כגסות על מנת לפנות לעצמו זווית השקפה טובה ממרחק מתאים. צלם מקצועי איננו בהכרח צלם "טוב", כשם שצלם טוב לא יעמוד בהכרח בסטנדרטים "מקצועיים". אל תתבלבלו בין שני המושגים האלה.