החלק העשירי בסדרה הזאת עסק בחשיפה, ובמיוחד במצבי קונטרסט גבוה. הוא הסתיים באפשרות להתמודד עם קונטרסט גבוה באמצעות ויתור על הפירוט באחד מקצוות ההיסטוגרמה. כלי עיבוד התמונה המודרניים מאפשרים, תיאורטית, לקבוע את הבהירות של כל אזור בתמונה באופן מושכל, ובתנאי שאותו אזור נמצא בתחומי הטווח הדינאמי. יחד עם זאת, שינוי של הבהירות באזור נתון חייב להתחשב באזורים הסמוכים כדי לשמור על האינטגרציה של התמונה כולה. בנוסף לכך הבהרה מוגזמת של צללים מלווה בהופעת רעש דיגיטלי, במקרה הטוב א-כרומטי ובמקרה הגרוע צבעוני. המסקנה המתבקשת היא שמוטב לחשוף כך שהאזורים המשמעותיים בסצנה ישמרו על מידת בהירות בינונית. מדידת אור מקומית מנושא התמונה תענה על הדרישה הזאת ותחשוף אותו במידה הנכונה. מצד שני, מדידת אור כזאת מתעלמת מיתר חלקי התמונה. סביר להניח שבתאורה קונטרסטית חלק גדול מהתמונה יחרוג מתחום הטווח הדינאמי. לכן "חשיפה נכונה" היא אידאל שלמעשה איננו קיים במציאות (אלא כאשר יש לצלם שליטה מלאה בתאורה).
כאן נכנסת לדיון תפיסת ה-key. הרעיון פשוט: מצב בו רוב התמונה בהיר בהרבה מהערך הממוצע של הטווח הטונאלי שלה מכונה high key. המצב ההפוך מכונה low key. בתמונות high key הנושא יהיה על פי רוב כהה יותר מן הרקע. הדבר יגרום לכך שהרקע יתפוס תשומת לב רבה (כפי שהוסבר כאן) והנושא יידחק לאחורי התמונה (כפי שהוסבר כאן). בנוסף לכך, אם התמונה צבעונית יאבדו הצבעים מן הרוויה שלהם והתמונה תיראה "שדופה". הצלם Michael Freeman אפילו גורס שמוטב להמיר כל תמונת high key לשחור לבן. תמונות high key מתאפיינות ב"שריפה" של אזורים בהירים. אזורים "שרופים" שכאלה מושכים אליהם הרבה יותר תשומת לב מאשר אזורים שהפרטים בהם אבדו מחמת הערך הכהה שלהם. הם גם נוטים למלא שטחים גדולים יותר בפריים. תמונות low key, לעומת זאת, על פי רוב הרבה יותר נעימות לעין: ראשית, ההתפלגות הטונאלית שלהן יוצרת תחושה הרמונית ונעימה במתבונן בזכות האיזון שבין האזורים הבהירים הקטנים והאזורים הכהים הגדולים. שנית, הצבעים (בעיקר אלה החמים) בתמונות כאלה נוטים להיראות רוויים ועמוקים בזכות הערך הכהה. שלישית, הרקע הכהה מוסיף לתחושת העומק של התמונה, גם אם עומק כזה כלל לא היה קיים בסצנה.
למעשה אנחנו רגילים לחשיפת חסר קלה בתצלומים צבעוניים. סרטי הצילום הסטנדרטיים ששימשו להדפסות בכתבי עת בין 1960 ל-1980 היו סרטי שיקופיות מסדרת Kodachrome. מצד אחד, הסרטים האלה היו דקי גרגר ואפשרו הדפסה איכותית ביותר. מצד שני הם התאפיינו בטווח דינאמי מוגבל, בעיקר בקצה הבהיר. התוצאות הטובות ביותר התקבלו כאשר נעשתה בהם חשיפת חסר בזמן הצילום. להדפסי קודאכרום יש קסם שנובע מהרכב הצבעים הייחודי: הכחול העמוק, הירוק השקט והצהוב והאדום הדומיננטיים (עד היום נתקלתי רק במצלמה דיגיטלית אחת שמצליחה לשחזר את האופי הכרומטי של סרטי קודאכרום). מושג ה"חשיפה לימין" התפתח כבר בשנות ה-60 והשתמר מאז. סרטי קודאכרום דרשו תהליך פיתוח מסובך ומייגע שהיה נחלתן של כמה מעבדות מתמחות, ולכן הוחלפו בהדרגה במהלך שנות ה-80. מבין סרטי הצילום המודרניים (סרטי השיקופיות המשיכו לשלוט בפורמט המודפס בעיתונות ובכתבי העת) סרטי Velvia מתוצרת פוג'י זכו לתהילה, אם כי לטעמי הצבעים בהם רוויים מדי – עד כדי צעקנות. הנקודה החשובה היא שהמסורת לפיה תמונות צבעוניות ראויות לתת חשיפה קל נשמרת עד היום (לפחות בפורמט מודפס) וזוהי סיבה נוספת להעדיף חשיפת low key על חשיפת high key כאשר מצלמים סצנות קונטרסטיות.
כאן נכנסת לדיון תפיסת ה-key. הרעיון פשוט: מצב בו רוב התמונה בהיר בהרבה מהערך הממוצע של הטווח הטונאלי שלה מכונה high key. המצב ההפוך מכונה low key. בתמונות high key הנושא יהיה על פי רוב כהה יותר מן הרקע. הדבר יגרום לכך שהרקע יתפוס תשומת לב רבה (כפי שהוסבר כאן) והנושא יידחק לאחורי התמונה (כפי שהוסבר כאן). בנוסף לכך, אם התמונה צבעונית יאבדו הצבעים מן הרוויה שלהם והתמונה תיראה "שדופה". הצלם Michael Freeman אפילו גורס שמוטב להמיר כל תמונת high key לשחור לבן. תמונות high key מתאפיינות ב"שריפה" של אזורים בהירים. אזורים "שרופים" שכאלה מושכים אליהם הרבה יותר תשומת לב מאשר אזורים שהפרטים בהם אבדו מחמת הערך הכהה שלהם. הם גם נוטים למלא שטחים גדולים יותר בפריים. תמונות low key, לעומת זאת, על פי רוב הרבה יותר נעימות לעין: ראשית, ההתפלגות הטונאלית שלהן יוצרת תחושה הרמונית ונעימה במתבונן בזכות האיזון שבין האזורים הבהירים הקטנים והאזורים הכהים הגדולים. שנית, הצבעים (בעיקר אלה החמים) בתמונות כאלה נוטים להיראות רוויים ועמוקים בזכות הערך הכהה. שלישית, הרקע הכהה מוסיף לתחושת העומק של התמונה, גם אם עומק כזה כלל לא היה קיים בסצנה.
למעשה אנחנו רגילים לחשיפת חסר קלה בתצלומים צבעוניים. סרטי הצילום הסטנדרטיים ששימשו להדפסות בכתבי עת בין 1960 ל-1980 היו סרטי שיקופיות מסדרת Kodachrome. מצד אחד, הסרטים האלה היו דקי גרגר ואפשרו הדפסה איכותית ביותר. מצד שני הם התאפיינו בטווח דינאמי מוגבל, בעיקר בקצה הבהיר. התוצאות הטובות ביותר התקבלו כאשר נעשתה בהם חשיפת חסר בזמן הצילום. להדפסי קודאכרום יש קסם שנובע מהרכב הצבעים הייחודי: הכחול העמוק, הירוק השקט והצהוב והאדום הדומיננטיים (עד היום נתקלתי רק במצלמה דיגיטלית אחת שמצליחה לשחזר את האופי הכרומטי של סרטי קודאכרום). מושג ה"חשיפה לימין" התפתח כבר בשנות ה-60 והשתמר מאז. סרטי קודאכרום דרשו תהליך פיתוח מסובך ומייגע שהיה נחלתן של כמה מעבדות מתמחות, ולכן הוחלפו בהדרגה במהלך שנות ה-80. מבין סרטי הצילום המודרניים (סרטי השיקופיות המשיכו לשלוט בפורמט המודפס בעיתונות ובכתבי העת) סרטי Velvia מתוצרת פוג'י זכו לתהילה, אם כי לטעמי הצבעים בהם רוויים מדי – עד כדי צעקנות. הנקודה החשובה היא שהמסורת לפיה תמונות צבעוניות ראויות לתת חשיפה קל נשמרת עד היום (לפחות בפורמט מודפס) וזוהי סיבה נוספת להעדיף חשיפת low key על חשיפת high key כאשר מצלמים סצנות קונטרסטיות.
הנרי קרטייה ברסון, מאת Ernst Haas
צולם בקודאכרום 64
יש לי הרגשה, שברשומה הזו איתגרת את קצות הידע שלי בתחום.
השבמחקאבל אני לומד :-)
תודה, שאול