תמונות מסוימות מעבירות בנו תחושות חזקות. יש בהן משהו מעבר לויזואלי, כאילו הצלם הצליח "לשדר" את הרגשתו אל המצלמה וזו הטביעה אותה בתמונה. כשאנו מתבוננים בתמונה כזאת נדמה לנו שאנחנו חווים את תחושותיו של הצלם ברגע שצילם אותה.
העברת אווירה בתצלומים היא לא עניין פשוט. לכאורה קל ליצור אווירה בכלי עריכת התמונה המקובלים: כולנו יודעים שהמרה לשחור לבן, למשל, משנה לגמרי את מצב הרוח של תמונה. גם התאמות של הקונטרסט ושל הרוויה עשויות להשפיע על האווירה שהתמונה נושאת, ויש ועד מגוון כלים. למרות זאת, תמונה שהאווירה שלה תוכננה מראש (יותר נכון הורגשה מראש) עוד בזמן הגדרת הכוונות – סיכוייה לקלוע למטרה גבוהים בהרבה.
תחושת הצלם בעת שהוא לוחץ על המחשף משפיעה על הראיה שלו. תשומת הלב שלו לאלמנטים שונים בסצנה משתנה עם מצב רוחו. אדם רגוע נוטה לראות את המציאות באופן בהיר, רחב ופרופורציונאלי. לעומתו, אדם מרוגז יראה באופן סובייקטיבי יותר וימקד את תשומת לבו באובייקטים בעלי זוויות חדות וקונטרסט חזק. אפילו הצבעים ייראו אחרת בעיניהם. תופעת "האמן המשוגע" מוכרת היטב מתחום הציור. וינסנט ואן גוך לא היה מצייר כך אילו היה שפוי. בצילום זה בולט הרבה פחות בגלל שכל המצלמות "מציירות" באותה טכניקה, אבל לא כל הצלמים רואים באותה עין.
הקשר בין תחושותיו של הצלם לבין דרך הראיה שלו הוא אינדיבידואלי. אין כאן "טריקים". יצירת תמונות שיש בהן מצב רוח תתאפשר אם הצלם נאמן לראיה שלו. תנסה להתאים את הפריים ל"כללי הקומפוזיציה" והקסם יתפוגג. תחשוב על ערך ה-ISO ועל מפתח הצמצם ותקבל תמונה אחרת, נכונה טכנית אבל חסרת שאר רוח. על הצלם להיות מרוכז בחוויה שלו ולא במצלמה.
קטונתי מלהבין כיצד ההשראה עובדת (במהלך ההיסטוריה של החשיבה הפילוסופית היו שתיארו אותה כ"ניצוץ אלוהי" והיו שהתייחסו אליה כאל "ניצוץ שטני". מחלוקת אחרת נסובה סביב מקור ההשראה: האם הוא פנימי או חיצוני). אני לא יודע מה מצית אותה, אילו חומרים משתחררים במוח ולמה השפעתם כל כך קצרת מועד. אני רק יודע שזה עובד: לפעמים האווירה מועברת מהצלם אל התמונה ומהתמונה אל המתבונן. אני יודע גם שאפשר "ללבוש ולפשוט" תחושות ומצבי ראיה באופן רצוני, כפי שכבר כתבתי.
העברת אווירה בתצלומים היא לא עניין פשוט. לכאורה קל ליצור אווירה בכלי עריכת התמונה המקובלים: כולנו יודעים שהמרה לשחור לבן, למשל, משנה לגמרי את מצב הרוח של תמונה. גם התאמות של הקונטרסט ושל הרוויה עשויות להשפיע על האווירה שהתמונה נושאת, ויש ועד מגוון כלים. למרות זאת, תמונה שהאווירה שלה תוכננה מראש (יותר נכון הורגשה מראש) עוד בזמן הגדרת הכוונות – סיכוייה לקלוע למטרה גבוהים בהרבה.
תחושת הצלם בעת שהוא לוחץ על המחשף משפיעה על הראיה שלו. תשומת הלב שלו לאלמנטים שונים בסצנה משתנה עם מצב רוחו. אדם רגוע נוטה לראות את המציאות באופן בהיר, רחב ופרופורציונאלי. לעומתו, אדם מרוגז יראה באופן סובייקטיבי יותר וימקד את תשומת לבו באובייקטים בעלי זוויות חדות וקונטרסט חזק. אפילו הצבעים ייראו אחרת בעיניהם. תופעת "האמן המשוגע" מוכרת היטב מתחום הציור. וינסנט ואן גוך לא היה מצייר כך אילו היה שפוי. בצילום זה בולט הרבה פחות בגלל שכל המצלמות "מציירות" באותה טכניקה, אבל לא כל הצלמים רואים באותה עין.
הקשר בין תחושותיו של הצלם לבין דרך הראיה שלו הוא אינדיבידואלי. אין כאן "טריקים". יצירת תמונות שיש בהן מצב רוח תתאפשר אם הצלם נאמן לראיה שלו. תנסה להתאים את הפריים ל"כללי הקומפוזיציה" והקסם יתפוגג. תחשוב על ערך ה-ISO ועל מפתח הצמצם ותקבל תמונה אחרת, נכונה טכנית אבל חסרת שאר רוח. על הצלם להיות מרוכז בחוויה שלו ולא במצלמה.
קטונתי מלהבין כיצד ההשראה עובדת (במהלך ההיסטוריה של החשיבה הפילוסופית היו שתיארו אותה כ"ניצוץ אלוהי" והיו שהתייחסו אליה כאל "ניצוץ שטני". מחלוקת אחרת נסובה סביב מקור ההשראה: האם הוא פנימי או חיצוני). אני לא יודע מה מצית אותה, אילו חומרים משתחררים במוח ולמה השפעתם כל כך קצרת מועד. אני רק יודע שזה עובד: לפעמים האווירה מועברת מהצלם אל התמונה ומהתמונה אל המתבונן. אני יודע גם שאפשר "ללבוש ולפשוט" תחושות ומצבי ראיה באופן רצוני, כפי שכבר כתבתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה