הצילום איננו אמנות. לא בגלל המרכיב המכאני המשמעותי שבהפקת תצלומים. גם לא בגלל הקושי לאפיין תצלום "טוב" ואפילו לא בגלל הדמוקרטיה שבו (בניגוד לציור, לפיסול, לשירה ולתיאטרון, בצילום "כל אחד יכול"). הצילום הוא מדיום וככזה הוא הרבה יותר רחב משימוש כזה או אחר שלו. אפשר להשוות אותו לשפה: בעברית אפשר ליצור רשימות קניות, דוחות רבעוניים, סיכומי אישפוז, כתבות בעיתון וגם את ירושלים של יהודה עמיחי. בצילום אפשר ליצור תמונות פספורט, תצלומים של זירות פשע, שיקופי רנטגן וגם את ירושלים של דוד רובינר.
ההבדל בין אמנות, כל אמנות, לתעוד הוא בסובייקטיביות. האמן מתבסס ביצירתו על המציאות כפי שהוא חווה אותה מנקודת המבט הייחודית שלו. בצילום העניין קשה יותר לאבחנה: זווית ההשקפה של המצלמה היא סובייקטיבית מתוך הגדרה. לכן אפשר לטעון, בצדק, שכל תצלום מבטא נקודת מבט ייחודית. אפילו תמונת פספורט. מאידך, כל מי שעיניו בראשו יוכל להבחין בין תמונת פספורט לפורטרט שצילם August Sander. האבחנה בכוונות של הצלם אינטואיטיבית.
יצירת האמנות תמיד מבטאת תהליך של אבסטרקציה שבסופה היא עוד פחות דומה לתפיסה ה"אובייקטיבית" של המציאות. גם העניין הזה פחות טריוויאלי בצילום מאשר בענפי אמנות אחרים: התצלום, מטבעו, הוא העתק. הוא משקף את המציאות בנאמנות רבה והדיסוציאציה בינו לבינה לא מובנת מאליה. להיפך – הזרם הפיקטוריאליסטי בצילום, שדגל באבסטרקציה בוטה של תצלומים באמצעות כלי טשטוש וריטוש, זכה לביקורת קשה מצד צלמים רבים לא בגלל הכלים ששימשו את הצלמים שהשתייכו אליו אלא בגלל עצם העירעור על האובייקטיביות של המצלמה.
במהלך ההיסטוריה של הצילום ננקטו גישות שונות על מנת לפשט את המציאות: הזרם המודרניסטי התמקד בייצוג דרמטי של עצמים טריוויאליים מחיי היומיום, Laszlo Moholy Nagy והקונסטרוקטיביסטים יצרו פוטומונטאז'ים, Edward Weston הגיע לאיכות טכנית גבוהה כל כך עד שהאובייקטים שצילם נראו שונים מאד בהדפסים שלו מכפי שנראו במציאות ו-Henry Cartier Bresson שאף לצמצם כל סצנה שצילם לרגע מכריע יחיד. בכל אופן, לרשות כל הצלמים שיצרו לפני שנות ה-60 של המאה הקודמת עמד יתרון מכריע: המונוכרום. התצלום בשחור לבן הוא בהגדרתו בעל דמיון מוגבל למציאות ולכן הוא מקל על האבסטרקציה (כבר כתבתי על כך). עד היום רובם הגדול של התצלומים הנחשבים ליצירות אמנות מצולם - או לפחות מודפס - בשחור לבן.
יצירת האמנות תמיד מבטאת תהליך של אבסטרקציה שבסופה היא עוד פחות דומה לתפיסה ה"אובייקטיבית" של המציאות. גם העניין הזה פחות טריוויאלי בצילום מאשר בענפי אמנות אחרים: התצלום, מטבעו, הוא העתק. הוא משקף את המציאות בנאמנות רבה והדיסוציאציה בינו לבינה לא מובנת מאליה. להיפך – הזרם הפיקטוריאליסטי בצילום, שדגל באבסטרקציה בוטה של תצלומים באמצעות כלי טשטוש וריטוש, זכה לביקורת קשה מצד צלמים רבים לא בגלל הכלים ששימשו את הצלמים שהשתייכו אליו אלא בגלל עצם העירעור על האובייקטיביות של המצלמה.
במהלך ההיסטוריה של הצילום ננקטו גישות שונות על מנת לפשט את המציאות: הזרם המודרניסטי התמקד בייצוג דרמטי של עצמים טריוויאליים מחיי היומיום, Laszlo Moholy Nagy והקונסטרוקטיביסטים יצרו פוטומונטאז'ים, Edward Weston הגיע לאיכות טכנית גבוהה כל כך עד שהאובייקטים שצילם נראו שונים מאד בהדפסים שלו מכפי שנראו במציאות ו-Henry Cartier Bresson שאף לצמצם כל סצנה שצילם לרגע מכריע יחיד. בכל אופן, לרשות כל הצלמים שיצרו לפני שנות ה-60 של המאה הקודמת עמד יתרון מכריע: המונוכרום. התצלום בשחור לבן הוא בהגדרתו בעל דמיון מוגבל למציאות ולכן הוא מקל על האבסטרקציה (כבר כתבתי על כך). עד היום רובם הגדול של התצלומים הנחשבים ליצירות אמנות מצולם - או לפחות מודפס - בשחור לבן.
דומה שבעידן הצילום הדיגיטלי, בו מגוון האפשרויות למניפולציה של התמונה המצולמת עצום, הקריטריונים לתמונה "טובה" דווקא הולכים ומצטמצמים. האופנה האחרונה מעלה על נס את גישתו של Ansel Adams, שדגל במינימום של אבסטרקציה ובטכניקת הפקה עילאית. אולי זה אחד הסממנים של שליטת התרבות האמריקאית, אולי הגורם לכך הוא הפופולאריות הגואה של הצילום, המלווה בטעם פשוט וישיר, ואולי הסיבה לכך טכנולוגית וקשורה לנחיתות הטכנית של התמונה הדיגיטלית לעומת התמונה הקבועה בפילם (עד לפני כ-5 שנים לא היה על כך ויכוח). אין לי ספק שעם ירידת רף הרגישות לליקויים טכניים יחזור הצילום אל מקומו הטבעי בחזית האמנות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה