בטרם היות פוטושופ

בימים שלפני הפוטושופ מלאכת ההדפסה היתה אומנות בפני עצמה. תהליכי חדר החושך היו מורכבים כמעט כמו עיבוד התמונה הממוחשב ופיזיים הרבה יותר. פרוצדורות כמו Dodging, burning ואפילו unsharp mask נולדו בתקופת הפילם, אבל בניגוד למקובל כיום דרשו יותר מכמה לחיצות על העכבר. תהליך ה-burning, למשל, בוצע ע"י הצללה פיזית של נייר הצילום מתחת למגדל. בעידן הדיגיטלי הדירות (precision) התוצאות איננה מטרידה אותנו. קבצים השמורים באחד הפורמטים המקובלים ייראו זהים בכל הדפסה. אחד האתגרים בהדפסת נגטיב, במיוחד אם ההדפסה היא ידנית ומעורבות בה פרוצדורות סלקטיביות, הוא הצורך לחזור שוב ושוב בדיוק על אותן פעולות כך שכל הדפס יהיה זהה לקודמו. בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת, עם התבססותה של יצירת האמנות המצולמת, החלו צלמים לחתום על עותקים מודפסים של עבודותיהם (עד אותו זמן נחשב הדבר לטעם רע). כל עותק חייב היה לעמוד בקריטריונים הנוקשים של הצלם כדי שיוכל לזכות בחתימה ולהימכר לאספן כזה או אחר.
צלמים רבים הדפיסו את הנגטיבים שלהם בעצמם. זה נחשב חלק חשוב מהמקצוע ורבים התגאו בכישורי ההדפסה שלהם. אחרים, ביניהם Henry Cartier Bresson ו-Joseph Koudelka, מסרו את עבודותיהם למדפיסים אומנים שזאת היתה התמחותם. הצלם האמריקאי Peter Turnley שחי בפריס מזה עשרים שנה ועבד לצד הגדולים באמת ערך ראיון עם המדפיס הקבוע שלו, Voja Mitrovic. הראיון, כמו גם אי אלו הגיגים על היחס בין צלם למדפיס שלו, מופיע בבלוג המצוין The Online Photographer. הנה החלק הראשון והנה השני. בהחלט שווה קריאה.