יום חמישי, 12 באוגוסט 2010

התהליך היצירתי - חלק שביעי: נושא ורקע

הטיפול ברקע הוא סוגיה מרכזית בתהליך היצירתי. הרקע לא נמצא רק מאחורי נושא התמונה. זהו מושג המתייחס לכל האינפורמציה הויזואלית בסצנה למעט הנושא. לכאורה זהו עניין טכני: רוב מדריכי הצילום ממליצים לפשט את הרקע ככל האפשר ועוסקים בטכניקות שיסייעו בבידוד הנושא. לפי דעתי הרקע הוא מרכיב חשוב בתמונה שמחייב מחשבה בשלב הגדרת הכוונות.
ההתייחסות לרקע משתנה עם האבולוציה של הצלם. אפשר לזהות שלושה שלבים התפתחותיים, אותם אפרט להלן:
  • שלב ההתעלמות – צלמים מתחילים רבים כלל אינם רואים את הרקע כשהם מביטים דרך העינית, במיוחד אם הם משתמשים בעדשת זום (ההסבר ל-tunnel vision ניתן בדיון שעסק בעינית). הראיה שלהם חד מימדית ומתרכזת בנושא התמונה בלבד. כתוצאה מכך התמונות שהם מצלמים לעתים קרובות "מבולגנות" וקשה להבין מהתבוננות בהן מה הצלם התכוון לצלם, או במלים אחרות – מדוע צולמה התמונה. בשלב התפתחותי זה הצלם מתוסכל מהעובדה שרבות מהתמונות שלו חסרות "אימפקט" ולכן הוא מתמקד לעתים קרובות בצילום סצנות מבויימות בהן יש לו שליטה משביעת רצון במרכיבי הפריים.
  • שלב הסלקציה – הצלם מגלה שהתמונות שלו נעשות הרבה יותר אסתטיות ואטרקטיביות כאשר הנושא והרקע מרוחקים זה מזה. טשטוש הרקע הופך למשאת נפשו של הצלם ולכן הוא מרבה להשתמש בעדשות ארוכות ורחבות צמצם. הוא עדיין אינו רואה את הרקע כשהוא מביט בסצנה דרך העינית, אבל הוא מודע היטב לקיומו ולפוטנציאל שלו להחריב כל תמונה. שלב הטלה-פוטו הוא שלב ממכר ורבים "נתקעים" בו במשך תקופה ארוכה (כפי שהסברתי כאן). לאט לאט לומד הצלם להכיר כלים אחרים שמסייעים בהפרדת הנושא, כמו תוספת תאורה סלקטיבית ו"הרחקת" הרקע באמצעות עדשה רחבה.
  • שלב הראיה הרב-מימדית – הצלם לומד לראות דרך העינית את כל הסצנה, הנושא והרקע גם יחד. במקרים רבים הוא עדיין מעדיף להשתמש בטכניקות סלקטיביות על מנת להדגיש את הנושא, אם כי לעתים הוא משתמש ברקע על מנת להפנות את תשומת הלב אל הנושא (או ממנו והלאה), להוסיף לתמונה נקודות עניין ולהפוך אותה מורכבת יותר (למשל ע"י juxtaposition).
בעת תכנון התמונה, אחת ההחלטות החשובות היא כיצד לטפל ברקע. "הוצאת הרקע מהמשחק" באחת הטכניקות שהזכרתי למעלה היא לכאורה בחירה מתבקשת, אבל לא תמיד היא אפשרית. אורכי מוקד נורמאליים או מעט רחבים, למשל, לא מאפשרים טשטוש חזק של הרקע אפילו בצמצם רחב. מצד שני, הם לא קצרים מספיק כדי לאפשר "זריקה" של הרקע למרחק והקטנה שלו. שיקול אחר הוא נושא התמונה: עליו להיות מספיק מעניין על מנת לרתק את המתבונן למשך זמן-מה. תמונות בהן הרקע מטושטש מאד מתאפיינות במופע "שטוח" מפני שרק מישור צר בהן נמצא בתחומי עומק השדה ומאפשר זיהוי של הפרטים בו. נושא "חלש" בתמונה כזאת יגרום למתבונן להשתעמם ממנה במהירות.
שימוש ברקע על מנת להעשיר את התמונה ולעשות אותה מעניינת יותר דורש ראיה מרחבית של הסצנה. על מנת ללמוד לראות כך כדאי לתרגל את הטכניקה הבאה: כשמביטים דרך העינית מתחילים את סריקת הסצנה מהאזורים המרוחקים ביותר שלה ומתקרבים בהדרגה לקידמתה. דרך ההתבוננות הזאת נראית מוזרה ומנוגדת לנטיה הטבעית שלנו, אבל לאחר תרגול קצר למדי היא הופכת לטבע שני. תוך כדי הסריקה ה"הפוכה" הזאת מתגלים לעינינו אלמנטים מפריעים כמו גם כאלה שניתן להשתמש בהם על מנת להעצים את הקומפוזיציה. אם תחשבו על זה, הסתכלות כזאת על העולם שסביבנו היא רעיון לא רע גם ללא קשר לצילום.



2 comments:

  1. אנונימי12.8.2010, 12:22

    מרתק ומלמד.תודה!!!
    האם תוכל לתת דוגמאות מצולמות לראייה תלת מימדית?
    יעל

    השבמחק
  2. בכלל, ידידי
    כל התובנות לגבי הצילום ישימות במובנן הרחב גם לעולם שסביבנו. אולי בגלל זה הצילום מעניין.

    השבמחק

Google Analytics Alternative