על מאואיזם ואנסל אדאמס

בספרה On photography מספרת Susan Sontag על התגובות הנזעמות להן זכה הבמאי האיטלקי Michelangelo Antonioni בסין לאחר הקרנת סרטו Chung Kuo בשנת 1972. לאחר הקרנת הסרט (כמובן, מחוץ לסין) פורסם באחד מהיומונים הסיניים פמפלט בן 18 עמודים ובו ביקורת נוקבת על אנטוניוני, על ההתנשאות שלו ועל העלבון של העם הסיני. מי שיצפה בקטע הקצר שצולם בכיכר Tiananmen בפקין (שלימים נודעה לשימצה) לא יבין על מה המהומה. מתוארים בו חיי היומיום בכיכר: אזרחים הולכים או רוכבים על אופניים, חיילים נינוחים שומרים על הסדר, תור של אנשים המחכים להצטלם בידי צלם, צעירים מחוייכים משוחחים ביניהם.

אנטוניוני ספג ביקורת על כך שצילם "דברים ישנים, או כאלה הנראים ישנים", שהדגיש צבעים דהויים ו"הסתיר" אנשים בצללים, שצילם אנשים מזוויות שונות, לעתים ללא ידיעתם, לעתים עסוקים בפעילויות "בזויות" ועל כך שהשתמש בזוויות "גרועות" לצילום מונומנטים ארכיטקטוניים.

הביקורת הזאת מרמזת על התייחסותה של החברה הסינית למצלמה לפני 40 שנה. לא רק שיש דברים שראויים למצלמה וכאלה שאינם ראויים לצילום, אלא שיש דרכים נכונות לצלם. על אובייקט (גשר, בניין או אדם) להיות מצולם בשלמותו, באופן ייצוגי ופורמאלי ומנקודת מבטו של צופה אידיאלי. צילום של אובייקטים בתנועה, זוויות השקפה בלתי שגרתיות, ו-candids חורגים מתחום הטעם הטוב (לפי ההשקפה הזאת אין כלל מקום ל"ראיה" כפי שהבלוג הזה מגדיר אותה). הראיה הצילומית, ולמעשה כל מניפולציה שהצלם מבצע ביחסים בין מרכיבי הקומפוזיציה, גוזלים מהמצולם (אם הוא אנושי ואם לאו) את הזכות להיראות ב"מיטבו". כיאה לחברות פרימיטיביות, התצלום נתפס כגניבה של משהו השייך למצולם.

לפי ההשקפה המערבית אין דבר בעל יופי אינהרנטי. היופי הוא תכונה שאפשר למצוא בכל דבר באמצעות ה"ראיה". ככל שדבר מה מוצג בהיבטים מגוונים יותר כך גדלה המשמעות שאפשר לייחס לו. ההשקפה הסינית לא מחפשת משמעות או אמירה בתצלומים. הם לא צריכים להצית את הדמיון או אפילו להיות מעניינים. לדידה, על התצלום להציג דברים שתוארו כבר קודם. התצלום הוא לא יותר מקלישאה, כלי שתפקידו להציג את העולם מנקודת מבט מוכרת, ייצוגית ו"נכונה".

כעת החליפו את האידיאולוגיה המאואיסטית באידיאולוגיית ה-straight photography של Ansel Adams ו-Edward Weston. אדאמס שאף לצמצם את המרחב היצירתי של התצלום ולמקד אותו בהעתקת העולם כפי שהוא נראה בעיני צופה אידיאלי. לשיטתו ההעתקה היא התחום האחד בו הצילום נהנה מיתרון טכני מובהק על פני כל מדיום אחר, ולכן תפקיד המצלמה הוא לתאר את היופי שקיים בעולם באופן "אובייקטיבי" ונאמן. אדאמס טען שהצילום במהותו איננו יצירה אלא רפרודוקציה. ואכן, הוא העלה את האיכות הטכנית של התצלום למעלת חשיבות עליונה. למרבה האירוניה, מכל הצלמים הגדולים של המאה העשרים דווקא אנסל אדאמס זוכה כיום לעדנה. אדאמס היה צלם גדול שאהב את הטבע ומעולם לא איבד את היכולת להתפלא. כמה וכמה מתצלומי הנוף שצילם מופלאים. מאידך, ההתייחסות האידיאולוגית שלו לצילום ופעילותו האמנותית-פוליטית, שבזכותן הוא הפך למופת  הזיקו לדעתי לצילום כז'אנר אמנותי לגיטימי יותר מאשר הועילו.
האם העידן הדיגיטלי הביא איתו השתלטות מאואיסטית על עולם הצילום? או שזו רק השתלטות טכנוקרטית על המדיום של אנשים שמביטים אל תוך המצלמה ולא דרכה?