התהליך היצירתי - חלק עשירי: חשיפה

אין עוד פרמטר צילומי שהתפיסה הרווחת לגביו כל כך חד ערכית כמו החשיפה, או המנעד הטונאלי. החשיפה נחשבה תמיד לאתגר טכני בעיקרו. המכפלה של מהירות התריס וריבוע מפתח הצמצם צריכה להתאים לעוצמת האור בסצנה. בעידן הדיגיטלי נוסף למכפלה זאת פרמטר נוסף: ערך ה-ISO. עקב הגישה הטכנית נקבע בתודעה המושג "חשיפה נכונה". המצלמות המודרניות, המצויידות במדי אור משוכללים ובמעבדים חזקים, מסוגלים לחשב את החשיפה הנדרשת בחלקיק שניה ובדיוק רב. במקרים שבהם התאורה בסצנה עקיפה יתקבלו תמונות בעלות מנעד טונאלי מאוזן ונעים לעין. במלים אחרות, כל דרגות הבהירות בסצנה יוכלו להידחק לתוך תחומי הטווח הדינאמי של החיישן. והתמונה תשמור על דרגת פירוט גבוהה בכל שטחה. לעומת זאת, אם הסצנה מוארת ע"י מקור אור חזק וישיר הבדלי הערך בין האזורים המוארים בסצנה (במיוחד אם הם בהירים) לבין אלה המוצללים יהיו גדולים מהטווח הדינאמי של החיישן. מכיוון שמדידת האור האוטומטית במצלמה מתייחסת לערכים ממוצעים, האזורים הבהירים ביותר והכהים ביותר בסצנה כזאת יופיעו כלבנים לחלוטין וכשחורים לחלוטין, בהתאמה, בתצלום. בשני המקרים לא ניתן יהיה להבחין בפרטים באזורים אלה. הטווח הטונאלי של סצנה המצולמת בצהרי יום קיץ בהיר עלול להגיע עד 13 סטופים (כלומר, האזור הבהיר ביותר בסצנה יחזיר קרינה חזקה בערך פי 8,000 מהאזור הכהה ביותר שלה). עד היום אין בעולם סרט צילום או חיישן המסוגל להכיל טווח דינאמי כזה.
כאן מקום הצלם להתערב ולהחליט כיצד להתמודד עם הדילמה. בעיית הטווח הדינאמי איננה ניתנת לפתרון בעת העריכה: אמנם קבצי ה-RAW שומרים מעט יותר אינפורמציה מקבצי JPEG וניתן לחלוב מהם פרטים נוספים באזורים בתמונה שנראים תחילה לבנים, אבל גם הם מוגבלים. למעשה הטווח הדינאמי של חיישני סיליקון נופל מזה של אמולסיית הכסף המשמשת בפילם. מהן האפשרויות שעומדות בפני הצלם כשלפניו סצנה קונטרסטית?

• הפשטת התמונה – קונטרסט חזק בתמונה פוגע במבנה התימאטי שלה ע"י כך שהוא מגביר את "שכבת המידע" הטונאלית ויוצר פירוט יתר. עקרונות ה-gestalt יגרמו למתבונן לקבץ אזורים בהירים ואזורים כהים לפני שהוא יזהה את האובייקטים המצולמים. זו הסיבה לכך שאנחנו חשים שלא בנוח כשאנו מתבוננים בתמונות קונטרסטיות מאד, במיוחד אם הן צבעוניות. הסיכוי לכך שהתוצאה שתתקבל בתנאים כאלה תהיה לרוחו של הצלם נמוך וכדאי לשקול אם לצלם או לחזור לאותו מקום כשתנאי התאורה טובים יותר. יוצאים מן הכלל הם מקרים בהם הצלם מחפש את ריבוי המידע הויזואלי בתמונה לצרכים אמנותיים. בכל מקרה, בתנאי תאורה ניגודיים יש מקום להפשטת התמונה ע"י זווית השקפה שתצמצם את הקונטרסט ובחירה בעומק שדה קטן. במלים אחרות, עדשת טלה-פוטו תוכל לסייע.
• הקטנת הקונטרסט באמצעים אופטיים – פילטרים מטיפוס graduated neutral density עשויים להפחית את הקרינה המגיעה אל העדשה באופן סלקטיבי. השימוש בהם נעשה כשצד אחד של התמונה מואר בעוד צידה השני מוצל, כפי שקורה בדרך כלל בסצנות נוף. הם מאיטים מאד את הקימפוז עקב הצורך לסובב אותם ולהתאימם לסצנה. לכן הם שימושיים רק במקרים מעטים. 
• "מילוי" הצללים - שימוש במבזק ישיר עשוי להאיר את קדמת הסצנה ולאזן את הבדלי הבהירות בינה לבין הרקע. יש לזכור שהשפעת תוספת התאורה קטנה עם המרחק מהמצלמה, כך שנושאים שונים שנמצאים במרחקים שונים מן המצלמה לא יוארו באותה המידה. חיסרון נוסף של שימוש במבזק ל"מילוי" הוא התוצאה האפיינית המתקבלת, שעלולה להיתפס כקיטש (במיוחד אם נושא התמונה מצולם על רקע השמש השוקעת).
• HDR – נושאים סטאטיים מאפשרים "העמסה" של מספר חשיפות שונות לשם קבלת תוצאה שכולה בתחום הטווח הדינאמי. תצלומי HDR יכולים להיות אסתטיים מאד אם הם מבוצעים כהלכה, אבל הם מרחיקים את התמונה מהמציאות אותה היא מתארת ולכן הם רלוונטיים לדעתי רק במקרים בהם הצורה חשובה מהתוכן (כלומר, בצילום למטרות אמנותיות).
• ויתור מושכל על אחד הקצוות – ברוב המקרים של צילום סצנות קונטרסיות הצלם ייאלץ לוותר על הפרטים באזורים הבהירים או באזורים הכהים ע"י מדידת אור מנושא התמונה או ע"י פיצוי חשיפה. להחלטה מסוג כזה יש משמעות רבה לגבי האווירה בתמונה והתחושות שהמתבונן יקבל ממנה. על כך ארחיב בפוסט הבא.