פסיכולוגיית ה-gestalt (גֶשְטַאלְט - המכלול המאוחד) התפתחה באוסטריה ובגרמניה בראשית המאה ה-20. היא ניסתה להסביר כיצד האינטואיציה החזותית עובדת, כלומר כיצד המוח הופך את שלל הפרטים שלפניו לתמונה כוללת. חלק גדול מהרעיונות שעומדים בבסיס התיאוריה הזאת הופרכו מזמן (כמו הטענה לפיה עצמים "נראים" ע"י מבנים במוח שדומים להם), אבל היא זכתה לתחיה מחודשת במחקר התפיסה החזותית.
תיאוריית ה-gestalt המודרנית נוקטת בגישה הוליסטית לפיה התמונה הכוללת גדולה מסכום חלקיה: המוח מבצע "קפיצת מדרגה" תודעתית פתאומית מאיסוף האינפורמציה בשלב תנועות העין המהירות להבנה של התמונה בכללותה. מעניין שה"קפיצה" הזו לא מלווה במאמץ קוגניטיבי. עקרון זה, שנראה לכאורה אינטואיטיבי ולא מבוסס, אושרר בבחינה מדעית נסיונית.
חשיבותה של תאוריית ה-gestalt לצילום נובעת מעקרונות האירגון שלה והיא רלוונטית במיוחד כשעוסקים בקומפוזיציה. עקרונות אלה נראים לנו מובנים מאליהם (ובזה כוחם – הם אינטואיטיביים):
תיאוריית ה-gestalt המודרנית נוקטת בגישה הוליסטית לפיה התמונה הכוללת גדולה מסכום חלקיה: המוח מבצע "קפיצת מדרגה" תודעתית פתאומית מאיסוף האינפורמציה בשלב תנועות העין המהירות להבנה של התמונה בכללותה. מעניין שה"קפיצה" הזו לא מלווה במאמץ קוגניטיבי. עקרון זה, שנראה לכאורה אינטואיטיבי ולא מבוסס, אושרר בבחינה מדעית נסיונית.
חשיבותה של תאוריית ה-gestalt לצילום נובעת מעקרונות האירגון שלה והיא רלוונטית במיוחד כשעוסקים בקומפוזיציה. עקרונות אלה נראים לנו מובנים מאליהם (ובזה כוחם – הם אינטואיטיביים):
- עקרון הקירבה – אלמנטים קרובים זה לזה ייראו כקשורים זה לזה ויקובצו.
- עקרון הדמיון – אלמנטים דומים זה לזה מבחינת צורה, גודל, צבע, בהירות ו/או מרקם ייראו קשורים זה לזה ויקובצו.
- עקרון הגורל המשותף – אלמנטים מקובצים ייתפסו כבעלי כיוון תנועה אחיד.
- עקרון הרציפות – קווים קטועים ייתפסו כרצופים. קווים יימשכו מעבר לקצותיהם.
- עקרון הסגירה – אלמנטים "יסודרו" בצורות גיאומטריות פשוטות. צורות כאלה יזוהו גם אם אינן קיימות. דוגמה לכך ניתנת כאן.
- עקרון השטחים – כאשר שני אזורים בתמונה חופפים הקטן ביניהם יזוהה עם הנושא והגדול יזוהה עם הרקע.
- עקרון הסימטריה – קווי מתאר סימטריים ייראו כצורה גיאומטרית סגורה אפילו אם היא איננה קיימת.
המכנה המשותף של העקרונות האלה הוא בהפשטה שהם מציעים. כולם מהווים דרכים לקיבוץ אלמנטים בדידים לכלל יחידות גיאומטריות פשוטות וקלות להבנה. תיאוריית ה-gestalt יכולה לכוון את הצלם ליצירת קומפוזיציה שתקל על המתבונן את הבנת התמונה. הדבר חשוב בתמונות שמטרתן העברת אינפורמציה למתבונן. עקרון הסגירה יעיל במיוחד שכן נטייתו של המתבונן "לחפש" רמזים לצורות גיאומטריות יכולה להפוך כל קומפוזיציה שיש בה שלושה מוקדי עניין או יותר לעשירה ומעניינת (קצת קשה לי להסביר באופן מילולי. ראו דוגמה למטה). המשולש הוא הצורה הגיאומטרית השימושית ביותר בצילום בזכות הקלות שברמיזתו והקשר שלו לקווים האלכסוניים הדינאמיים. מצד שני, הכרת עקרונות הארגון עשויה לסייע לצלם בהשגת מטרה הפוכה של "סיבוך" התמונה שיגרום למתבונן להתעכב מולה עד שיבין את משמעותה.
התמונה שלמעלה מדגימה את עקרונות הקירבה והדמיון (כחול) ואת עיקרון הסגירה (אדום). הנה:
למדתי על תאוריית הגשטלט בהקשר אחר לגמרי (קוגניציה של המוח והבנה של מסרים תקשורתיים) מעניין היה לקרוא את הניתוח של גשטלט לצילום וטכניקת צילום וכיצד צלם יכול לתמרן את עינו הבוחנת של המתבונן דרך תמונה שניבנת ע"פ העקרונות שציינת. יישר כוח.
השבמחקתודה.
השבמחקנחמד שלפעמים קצוות נסגרים באופן לא צפוי.