אחד המאפיינים המוזרים של תצלומים הוא עמידותם לפגעי הזמן. תצלומים ישנים נתפסים בעינינו כמעניינים יותר, מסקרנים יותר ובעלי ערך רב יותר מתצלומים חדשים. כמעט שאין לתכונה הזאת אח ורע בז'אנרים השונים של האמנות.
הסיבה העיקרית לכך היא האובייקטיביות של המצלמה. מכיוון שהיא לא יכולה לשקר או "לייפות" את האמת (זאת לפחות התפיסה הרווחת), תצלומים נתפסים על ידינו כאותנטיים. אנחנו נוטים לשכוח שמאחורי המצלמה עמד צלם בשר ודם שתיווך בין "האמת" לבין מה שמוצג בתצלום. זה חלק מהאשליה כאילו העבר היה פשוט ונאיבי יותר, אליה אגיע בהמשך. אפשר להשוות אותם לפריטים ארכיאולוגיים: אנחנו יודעים שמה שאנחנו מחזיקים ביד הוא אמיתי.
התצלום הישן נקי מקונטקסט. לכן הוא מסקרן אותנו: מיהם האנשים שמופיעים בו? היכן הם היום וכיצד הם נראים? האם כך נראו המכוניות? זאת היתה האופנה? ההוצאה מהקשר גורמת לרומנטיזציה של התמונה הישנה. אנחנו נוטים לבחון אותה במבט נאיבי, מנותק מהזכרון שלנו, ומדמיינים את הזמן ואת המקום בו צולמה באותה ראיה חיובית. אם נתבונן היום בתמונה שצולמה בשוק הסיטונאי בתל אביב לפני לא יותר מחמש שנים ספק אם נזכור את הסירחון ואת אווירת העולם התחתון שאיפיינו את המקום.
העולם סביבנו משתנה במהירות עצומה. הרחוב שאתה גר בו כנראה היה שונה לחלוטין לפני עשרים שנה וייראה אחרת לגמרי בעוד עשר שנים. התצלום הישן הוא שריד לעולם שאיננו עוד. שריד מוחשי כמעט כמו חפץ שנוצר ונעשה בו שימוש בתקופה אחרת. לכן הצילום, בבסיסו, הוא עיסוק מלנכולי. בספרה "On photography" טוענת מבקרת האמנות והוגת הדעות Susan Sontag שעצם הצילום של אובייקט מאיץ את הכחדתו (אם כי הדוגמאות שהיא נותנת איזוטריות למדי).
התצלום הישן מתעתע בזכרון שלנו ובסופו של דבר מחליף אותו. הוא הרי יפה יותר ומוחשי יותר. יתר על כן: אנחנו מאמצים אל חיקנו תצלומים ישנים של מקומות אחרים ושל אנשים אחרים ובכך תורמים את חלקנו לקיומו של "זכרון אוניברסלי" שלמרבה האירוניה הופך לחלק מהזכרון הפרטי שלנו.
הסיבה העיקרית לכך היא האובייקטיביות של המצלמה. מכיוון שהיא לא יכולה לשקר או "לייפות" את האמת (זאת לפחות התפיסה הרווחת), תצלומים נתפסים על ידינו כאותנטיים. אנחנו נוטים לשכוח שמאחורי המצלמה עמד צלם בשר ודם שתיווך בין "האמת" לבין מה שמוצג בתצלום. זה חלק מהאשליה כאילו העבר היה פשוט ונאיבי יותר, אליה אגיע בהמשך. אפשר להשוות אותם לפריטים ארכיאולוגיים: אנחנו יודעים שמה שאנחנו מחזיקים ביד הוא אמיתי.
התצלום הישן נקי מקונטקסט. לכן הוא מסקרן אותנו: מיהם האנשים שמופיעים בו? היכן הם היום וכיצד הם נראים? האם כך נראו המכוניות? זאת היתה האופנה? ההוצאה מהקשר גורמת לרומנטיזציה של התמונה הישנה. אנחנו נוטים לבחון אותה במבט נאיבי, מנותק מהזכרון שלנו, ומדמיינים את הזמן ואת המקום בו צולמה באותה ראיה חיובית. אם נתבונן היום בתמונה שצולמה בשוק הסיטונאי בתל אביב לפני לא יותר מחמש שנים ספק אם נזכור את הסירחון ואת אווירת העולם התחתון שאיפיינו את המקום.
העולם סביבנו משתנה במהירות עצומה. הרחוב שאתה גר בו כנראה היה שונה לחלוטין לפני עשרים שנה וייראה אחרת לגמרי בעוד עשר שנים. התצלום הישן הוא שריד לעולם שאיננו עוד. שריד מוחשי כמעט כמו חפץ שנוצר ונעשה בו שימוש בתקופה אחרת. לכן הצילום, בבסיסו, הוא עיסוק מלנכולי. בספרה "On photography" טוענת מבקרת האמנות והוגת הדעות Susan Sontag שעצם הצילום של אובייקט מאיץ את הכחדתו (אם כי הדוגמאות שהיא נותנת איזוטריות למדי).
התצלום הישן מתעתע בזכרון שלנו ובסופו של דבר מחליף אותו. הוא הרי יפה יותר ומוחשי יותר. יתר על כן: אנחנו מאמצים אל חיקנו תצלומים ישנים של מקומות אחרים ושל אנשים אחרים ובכך תורמים את חלקנו לקיומו של "זכרון אוניברסלי" שלמרבה האירוניה הופך לחלק מהזכרון הפרטי שלנו.
לאילו סוגים של תצלומים יש סיכוי להפוך ל"נצחיים" או "אוניברסליים"? לדעתי קיימים שני מאפיינים בולטים לתצלומים כאלה:
- ניתוק מההקשר המקומי והזמני: תמונות חזקות, בעלות זכות קיום משלהן שאין בהן דגש על מאפייני מקום או תקופה.
- מרחב אינטרפרטציה עבור המתבונן: תמונות שיש בהן אלמנט מעורפל, לא מוגדר. לכן תמונות מונוכרומטיות הן מועמדות טובות (קראו כאן וכאן).
שימרו על התמונות שאתם מצלמים. יום יבוא והן יהפכו לזיכרון, אולי רק שלכם ואולי גם של אחרים.
אחלה בלוג
השבמחק:)