המימד האבוד

אחד ההבדלים בין הרושם העז שאנו מקבלים מנוף דרמטי לבין הרושם המופחת שמותירות עלינו תמונות מצולמות שלו נובע מאובדן מימד העומק. הבעיה הזאת נדונה כבר לפני אלפי שנים וניסיונות ראשונים לפתור אותה באופן גיאומטרי נעשו כבר ביוון העתיקה במאה החמישית לפני הספירה. במאה ה-11 פרסם המתמטיקאי העיראקי אלחאזן את "ספר האופטיקה" בו תיאר לראשונה את ההיטל החרוטי של האור בהיכנסו אל העין. ספרו של אלחאזן עסק בפיסיקה יותר מאשר באמנות וכ-300 שנה חלפו עד שהתגלה ע"י אמנים איטלקיים שאימצו אותו על מנת לפתח שיטה מתמטית לתיאור מה שידוע כיום כפרספקטיבה ליניארית. העיקרון המנחה של התיאוריה מסתמך על כך שקווים מקבילים הנמשכים אל המרחק נראים לנו כמתקרבים זה לזה עד שהם נפגשים על קו האופק.

 

פרספקטיבה ליניארית היא כלי חשוב בידי הצלם, שמשתמש בו על מנת לבטא את מימד העומק. בצילומי נוף מקובל לכלול בתמונה קווים הנמשכים אל תוך עומק הסצנה, שנותנים למתבונן תחושת מרחק ומעצימים את הקומוניקטיביות של התמונות. הפרספקטיבה הליניארית חזקה ככל שאורך המוקד קצר יותר וזווית ההשקפה נמוכה יותר. זאת הסיבה המרכזית לכך שעדשות אולטרה-רחבות מוצאות שימוש בעיקר בצילום נוף, טבעי או אורבני. זווית ההשקפה חשובה יותר למידת הפרספקטיבה הליניארית ממה שמקובל לחשוב: תמונות המצולמות כאשר המצלמה קרובה לקרקע ומכוונת אל האופק נותנות תחושת עומק גם אם צולמו בטלה-פוטו קצר. תמונות המצולמות כך עשויות להיראות בלתי שגרתיות ולמשוך את תשומת ליבו של המתבונן.

הפרספקטיבה הליניארית היא אולי זן הפרספקטיבה הידוע והנפוץ ביותר, אבל בשום אופן איננה היחידה. קיימות דרכים נוספות לתאר למתבונן את מימד העומק בסצנה. הנה כמה מהן:

פרספקטיבה אווירית – לחות או אובך באוויר גורמים לכך שעצמים קרובים נראים לנו חדים, רוויים וכהים יותר מעצמים רחוקים. אשליה אופטית זו שימושית במיוחד כשמשתמשים בעדשות טלה-פוטו, ה"דוחסות" את מימד העומק בסצנה.

פרספקטיבה טונאלית – אובייקטים בהירים נראים קרובים יותר לקדמת התמונה מאשר אובייקטים כהים.

פרספקטיבה כרומטית – צבעים חמים נוטים "לקפוץ קדימה" בעוד צבעים קרים נדחקים בתודעת המתבונן אל המרחק.

 

פוקוס סלקטיבי - בניגוד למקובל לחשוב, טשטוש הרקע באמצעות בחירה בעומק שדה רדוד איננו מחזק תמיד את תחושת העומק. השימוש המקובל באפקט זה מקטין את מספר המישורים בתמונה ובכך דווקא משטח אותה. לעומת זאת, תחושת העומק מתחזקת כאשר חזית התמונה מטושטשת או כאשר בתמונה מופיע רצף של מרחקים ואיבוד הפוקוס הוא הדרגתי.

אתם כבר יודעים מה יהיה נושא הפיסקה הבאה. רמזים מנוגדים לגבי מימד העומק יתנו תמונה מורכבת ומעניינת יותר מתמונה בה יחסי המרחק חד משמעיים. אחת הסיבות בגללה צלליות על רקע שקיעה כתומה מושכות את העין היא הקונפליקט שיש בהן: ברור שהאופק הצבעוני והחם נמצא במרחק גדול מאחורי האובייקט המוצלל, אבל הרמזים שניתנים ע"י היחסים הטונאליים והכרומטיים בסצנה מצביעים דווקא על ההיפך.