אני מרבה להשתמש במונח "המתבונן" על מנת לתאר את הצד השני, זה של הצופים בתמונה. מיהו אותו מתבונן? אני מניח צופה חסר פנים, חסר אישיות. המתבונן הוא דף חלק. הוא לא ראה תצלום מימיו. אין לו ניסיון חיים וודאי שאין לו ידע בתחומי הצילום והאמנות בכלל. הוא מגיב מיד לכל מניפולציה. הוא עוקב אחר הקווים המנחים בתמונה בדיוק כפי שהצלם התכוון כשהרכיב את הקומפוזיציה. הוא נוח להתרשם. צבעים חמים או קרים, פרספקטיבה, יחסים טונאליים ושאר הכלים שיש בידי הצלם משפיעים עליו רגשית ומשנים את מצב רוחו.
מתבונן כזה הוא יציר הדמיון. אני משתמש בו רק על מנת להסביר כיצד הברירות של הצלם נתפסות בעיניים אובייקטיביות. אנחנו לא מתנסים, טועים, מתאכזבים, לומדים ומשתפרים למען המתבונן, אלא למען מישהו אחר.
"המבקר" הוא היפוכו של המתבונן. זהו אדם בעל ניסיון עשיר ותפיסת עולם מובהקת. אנחנו מעריכים אותו, את הידע שלו, את טעמו האמנותי. אנחנו שואפים לרצות אותו בתמונות שאנחנו יוצרים. יותר מזה: אנחנו פוחדים לאכזב אותו. הוא זה שקובע במידה רבה את סגנון הצילום שלנו. זה יכול להיות עורך עיתון, אמא של כלה, מורה, מנהל גלריה, מוציא לאור, מנהל פורום מקוון או צלם נוף. ואלה יכולים להיות אמא או אבא שלנו.
ללא המבקר האמנות היתה פחות עשירה, מגוונת ומעניינת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה