הפואנטה

אתמול התחלנו לדון בתהליכים המתרחשים במוחו של המתבונן מבלי דעת בשניות הראשונות בהן הוא בוחן את התמונה. הזכרנו שלושה שלבים: סריקה ראשונית, סריקה ב-saccades ועיבוד קוגניטיבי. אם עדיין לא קראתם את הפוסט על ההתבוננות, כדאי שתעיינו בו. מכל מקום, הרשימה הנוכחית מסתמכת עליו.
ברוב המקרים הצלם נוטה להבהיר את כוונותיו בפני המתבונן באמצעות קומפוזיציה שעוזרת למשוך את העין אל נושא התמונה. תוך כדי עיבוד התמונה נהוג אף לתקן אותה כך שאובייקטים מסיחי דעת יוסתרו, יוסוו או אפילו יוסרו מן התמונה (באמצעות חיתוך כמובן. Cloning הוא דרך פעולה בזויה לדעתי).
כיצד משפיע הצלם על המתבונן כשהוא נוקט בגישה כזאת? הוא מפשט את התמונה. הוא מקטין את מספר נקודות העניין ולכן מקצר את משך ההתבוננות. לא רק שני השלבים הראשונים של ההתבוננות (שלבי הסריקה) מתקצרים. גם העיבוד הקוגניטיבי נעשה פשוט ומהיר. המתבונן מרפרף על התמונה במהירות ועובר לתמונה הבאה (אלא אם כן מצא בה גירוי קוגניטיבי מיוחד – רגשי או אינטלקטואלי).

מצד שני, הביטו בציור הזה, "ישו ונס הדגים" של הצייר הפלמי Matthys Cock (י1505-1548).

במבט ראשון זה ציור שמתאר נוף קדומים מרהיב של נהר (הירדן) וים (הכנרת) כשברקע צוקים נשגבים (הארבל?). רק לאחר שעינינו התרגלו לקונטרסט הכללי אנחנו מגלים את הדמויות בקדמת התמונה. הצייר נקט כאן בטקטיקה מחוכמת למדי: הוא מיקם את נושא התמונה בחלק הכהה שלה, באזור בעל קונטרסט נמוך, ובכך מנע מאיתנו להבחין בו מיד. אם נחשוב במונחים של תהליך ההתבוננות, דמויותיהם של ישו ושל שמעון הדייג חמקו מהסריקה הראשונית ולא נרשמו כנקודות עניין בזכרון לטווח קצר. הן מתגלות למתבונן רק בסוף מהלך ה-saccades, כשמבטו נח על הסירה בצד השמאלי של התמונה. כעת מתרחשת התערבות קוגניטיבית שקוטעת את תהליך ההתבוננות והוא מתחיל מחדש. הפעם נקודת המוצא של הסריקה היא נושא התמונה אליו התכוון הצייר. כתוצאה מכל זה תהליך ההתבוננות מתארך מאד והחלק הקוגניטיבי שלו משמעותי בהרבה. המתבונן מפתח תחושת סיפוק כי הצליח להתגבר על האתגר וליתר ביטחון סורק את התמונה שוב, הפעם באופן מודע, על מנת לוודא שאין בה הפתעות נוספות.

 טקטיקת השיהוי (delay, כך מכנה אותה הצלם Michael Freeman) שימושית גם בצילום. היא בלתי אינטואיטיבית: במקום להתמקד בנושא שבחר, על הצלם להתרחק ממנו, להסוות אותו בסביבה בעלת קונטרסט נמוך ולחפש אובייקטים שיסיחו את דעת המתבונן. יותר מכך, על הצלם לבנות את הקומפוזיציה כך שתבליט את הנושא המדומה של התמונה ותמשוך אליו את העין באופן טבעי.

צילם: אורן ג. גולן

יש דרכים רבות ליצור שיהוי בתמונה, לא כולן חזקות באותה מידה. הנה כמה נוספות:

• הוצאת הנושא אל מחוץ לפריים: התמונה תעסוק ברמזים לקיומו: הצל שלו או תגובתם של אנשים אליו.
• הוצאת הנושא מתחומי עומק השדה: הסריקה הראשונית מתמקדת בנושאים הנמצאים בפוקוס.
• chiaroscuro: תאורה קונטרסטית שמבליטה רק חלק מן הנושא, לאו דווקא את החלק הקל ביותר לזיהוי.
• הסחת דעת באמצעים מלאכותיים בזמן העיבוד: הוספת גרעיניות, שינוי הרוויה והקונטרסט.

מובן שיש להיזהר מהסתרה יעילה מדי של נושא התמונה. אם המתבונן יכשל בגילוי הפואנטה תוך מספר שניות הוא פשוט יתייאש ויעבור לתמונה הבאה. אזהרה נוספת קשורה לתדירות השימוש בטקטיקת השיהוי: זה אפקט שהמתבונן מתרגל אליו במהירות. גורם ההפתעה הוא שמעניק לו את ערכו.
דוגמה להסתרה יעילה מדי של נושא התמונה ניתן למצוא בתמונה שהעליתי לבלוג לפני מספר ימים. אם תביטו בה היטב תוכלו למצוא בה רמז לטכניקה בה נעשה שימוש בהעברתה לפורמט דיגיטלי. 

לא מצאתם? הנה.