קונספציית האיזון - חלק רביעי

בשלושת החלקים הקודמים עסקנו בתאור קונספציית האיזון ובגורמים שמשפיעים עליה. הגענו למסקנה שהאיזון במרבית התמונות כל כך מסובך עד שעדיף לו לצלם להזניח את החישובים ולהשאיר את הקומפוזיציה לאינטואיציה. אמרנו שתמונות מאוזנות מצטיינות בהרמוניה פנימית ומשרות תחושת רוגע על המתבונן, אבל האם הרמוניה כזאת בכלל רצויה?
גישה אחת גורסת שעל הצלם לעשות הכל על מנת לרצות את המתבונן, כלומר "להאכיל אותו בכפית". תמונות מאוזנות נעימות לעין ורוב המתבוננים צופים בהן ומתמוגגים. הצרה היא שאת ההרמוניה מלווה תמיד סטאטיות מסוימת. תמונות שכאלה חסרות כיוון והתנועה בהן, אם יש כזאת, מרוככת ו"חלשה". גישה אחרת גורסת שיש להשאיר חלק מהעבודה למתבונן: תמונות שבהן קיים מתח בלתי "פתור" הן מטבען קשות יותר לצפיה. במבט ראשון חסר בהן משהו. צד אחד של התמונה ימשוך את תשומת לבו של המתבונן והוא יחפש "משהו לנעוץ בו את הציפורניים" בצד הנגדי. החיפוש הזה אקטיבי: חוסר האיזון יגרום למתבונן למקד את תשומת ליבו באזור המשלים. צלם טוב ידאג למקם אלמנט משמעותי נסתר דווקא באזור הריק הזה.

מי מכם שעוקב אחר הבלוג הזה שם לב בוודאי שאני חוזר שוב ושוב אל היחסים שבין הצלם לבין המתבונן. כאן המקום להרחיב מעט בעניין זה: המתבונן, לתפיסתי, יעדיף תמיד להיות פסיבי. הוא מצפה למצוא בתמונה מוצר מוגמר, מעוכל בדיוק במידה המתאימה. לדעתי מתפקידו של האמן (יהיה צלם, פסל, מחזאי או מלחין – זה לא משנה) להקשות עליו, לערער את יציבותו ולגרות אותו למחשבה. מתח בלתי מאוזן גורם למתבונן חוסר נוחות שהוא מנסה לפתור. הוא הופך להיות מעורב יותר בתמונה, אקטיבי יותר. בסופו של דבר ההתבוננות הפעילה הזאת תתגמל אותו והוא יחוש מסופק יותר. מובן שחלק מהמתבוננים יסרבו להתמודד עם הבעיה ויעברו הלאה, אבל הם לא אלה שלמענם אנחנו לומדים ומנסים להתקדם. נכון?

תשומת הלב בתמונה שלמעלה מופנית לעבר ארבעת הגברים בחלק העליון של הסצנה. המתבונן יקבץ אותם לשני זוגות בגלל עקרונות ה-gestalt (באזורים המוצללים) ותתקבל קומפוזיציה בלתי מאוזנת שתגרום לו לחפש נקודת עניין באזור המקווקו.

בתמונה הבאה מיקומה של הילדה מפנה את תשומת הלב לסימני הצמיגים ברבע הנגדי.