קונספציית האיזון - חלק ראשון

עינו של המתבונן מחפשת איזון. הוא מצפה למצוא מידה שווה של עניין בשני החצאים של התמונה. תמונה מאוזנת תעביר למתבונן תחושה הרמונית, שלווה ו"שלמה". נקודת ההתייחסות הבסיסית שלו היא הגרביטציה ולכן הוא מחלק את התמונה לשני חצאים שווים משני צידיו של ציר אנכי העובר בדיוק באמצע הפריים. ציר החלוקה הוא אנכי ללא קשר לאוריינטציה של התמונה, "עומדת" או "שוכבת", מפני שהגרביטציה עובדת תמיד בציר שכיוונו למעלה-למטה.
רעיון האיזון החזותי משתמש בעקרונות המכאניקה הפיזיקלית. זה מובן. המתבונן מתייחס למושגים המוכרים לו מחיי היומיום גם בשעה שהוא בוחן תמונה. על מנת להדגים את הרעיון הבסיסי אשתמש בכלי פשוט ומוכר: המאזניים.

 הדגם הפשוט ביותר של איזון יתקבל אם נציב על כפות המאזניים שני עצמים שמשקלם זהה במרחקים שווים מהרגל המרכזית. זהו איזון סימטרי, או סטאטי. באותה מידה נגיע לאיזון כזה אם נציב עצם בודד כך שמרכז הכובד שלו יימצא בדיוק מעל הרגל. הצלם ייתקל בסצנות סימטריות לעתים רחוקות, בדרך כלל בסביבה מעשה ידי אדם. מרבית הצלמים נמנעים מתמונות בעלות איזון סטאטי באופן אינטואיטיבי. אלה תמונות שנושאות אופי פורמאלי מאד, חסרות מתח ואינן מעניינות במיוחד. הן דורשות נושאים חזקים היוצרים במתבונן עניין רב על מנת להתגבר על השיממון שלהן. לדעתי רק פורטרטים, ורק האקספרסיביים והחזקים שבהם, מתאימים לצורת הצגה כזאת.

כעת, מה יקרה אם נרחיק את אחד העצמים מרגל המאזניים? הניסיון מלמד על כך שהוא יטה את המאזניים לכיוונו.

על מנת לאזן את השינוי נצטרך להוסיף משקל לצד השני. כאן אני מגיע לאחת התכונות הפחות אינטואיטיביות של קונספציית האיזון: ככל שעצם מרוחק יותר ממרכז הפריים כך משקלו גדל. במלים אחרות, עצם גדול הסמוך למרכז הפריים יתאזן ע"י עצם קטן ממנו הנמצא בצד הנגדי של התמונה ומרוחק יותר ממרכז הפריים. חלוקת משקל כזאת בין שני חצאי התמונה מכונה איזון דינאמי. תמונות שמאוזנות באופן דינאמי הרבה יותר מעניינות לעיני המתבונן: הן מרמזות על עומק ועל תנועה אבל עדיין שומרות על הרמוניה פנימית.

 אמשיך לדון ברעיון האיזון ובקשר שלו לקומפוזיציה בפוסטים הקרובים. בינתיים, הנה נקודה למחשבה: מה הקשר בין רעיון האיזון ל"חוק השלישים"?