קונספציית האיזון - חלק שלישי

הפוסטים הראשון והשני בסדרה הקטנה הזאת עסקו בקונספט האיזון והסבירו כיצד המתבונן מאזן בעיני רוחו בין שני עצמים המתוארים בתמונה. כעת, נבחן תמונה תיאורטית בה מתואר אדם כשהוא מתבונן בכסא. האדם והכסא נמצאים באיזון על פי גודלם והמרחקים שלהם ממרכז הפריים. מצד שני, האדם מושך הרבה יותר מתשומת לבו של המתבונן לעומת הכסא (בגלל מהותם של שני הגופים). האם הם אכן נמצאים באיזון? ודאי שלא. נוסיף עוד עניין: השטח שממלאת דמותו של האדם בפריים קטן מ"שטח תשומת הלב" שלו: יש לו "הילה" שממלאת שטח מסויים של הפריים, בעיקר בכיוון מבטו. "שטח תשומת הלב" של האדם שבתמונה קרוב יותר למרכז הפריים מדמותו הממשית ולכן (זוכרים את המאזניים?) משקלו הוויזואלי מופחת. אז אולי בכל זאת האדם והכסא נמצאים באיזון?
ומה עם היחסים הטונאליים? לאזורים בהירים יש משקל גדול יותר מזה של אזורים כהים. נניח שהאדם לובש חולצה לבנה ושהכסאות עשויים עץ כהה. שיווי המשקל משתנה שוב. ומה לגבי היחסים הכרומטיים? הרי צבעים חמים שוקלים יותר מצבעים קרים.
כעת נוסיף עוד כסא שעומד בסמוך לכסא הראשון. כאן נכנסים עקרונות ה-gestalt ושני הכסאות מקבלים משקל חדש בתמונה, שנובע מכך שהמתבונן מקבץ אותם בעיני רוחו. יתר על כן, בתמונה נוצר משולש בעל מרכז כובד משלו ונוספים שלושה קווים שכל אחד מהם הוא וקטור בעל כוח וכיוון.
קל? חישוב שיווי המשקל עוד הרבה יותר מסובך בפועל. עד עתה דיברנו על סצנה פשוטה שיש בה רק שניים או שלושה אובייקטים עם רקע אחיד, אבל רוב התמונות מורכבות הרבה יותר. הן כוללות רבדים על רבדים של אלמנטים ויזואליים (אובייקטים מסוגים שונים, קווים, אזורי צבע, אורות וצללים, אזורים חדים ומטושטשים ועוד).

נראה שכל צלם זקוק למחשב לתוכו עליו להזין באופן סיסטמטי עשרות או מאות פרמטרים המתארים את הסצנה על מנת לקבל המלצה לקומפוזיציה שתיתן תמונה מאוזנת. מייאש למדי. הנקודה היא שכל צלם כבר מצויד במחשב כזה, שעורך את כל החישובים המסובכים בחלקיק שניה (למעשה המוח ניגש לבעיות כאלה באמצעות לוגיקה של איטרציות - ניסוי וטעיה, ולא בדומה למחשבים שמנסים לפתור את מערכת המשוואות המורכבת). נכון, המחשבים של חלקנו מותאמים לעיבוד מידע ויזואלי פחות ממחשבים של אחרים, אבל למוח יש יתרון גדול על כל מכונת חישוב: הוא לומד. הלימוד הזה איטי, לפעמים מתסכל, ודורש אימון. אין כאן קיצורי דרך. אי אפשר לפשט את הסבך לכדי כמה כללי אצבע פשוטים. מי שמשתמש תמיד ב"חוק השלישים" וב"חוקי הקומפוזיציה" האחרים ייצור תמונות לא רעות שיתחבבו על שוחרי "חוקים" כמותו. מצד שני הוא מונע מעצמו את תהליך הלימוד או לפחות מאיט אותו מאד.
הנקודה כאן ברורה: מוטב לתת לאינטואיציה לעבוד ולחשוב מעט פחות בזמן הצילום. או כפי שאמר Henry Cartier Bresson: "אני חושב לפני הצילום ואחריו. לעולם לא במהלכו".