מחשבות של צלם עיתונות מאת זהר שחר

ביקשתי מזהר שיכתוב משהו עבור הבלוג. עד שיעשה זאת, אני מלקט מכתביו במקומות אחרים (פורום אמנות הצילום בתפוז). הקטע הבא מציע הצצה לעולמו של צלם עיתונות. עולות ממנו דילמות לא פשוטות שאנחנו לא חושבים עליהן בדרך כלל.

...רוב האנשים לא ממש מכירים את התחום הזה מקרוב, וזה טבעי ובסדר, כי צריך להשקיע זמן ואנרגיה בכך. אולי היה מאוד רצוי שבמערכת החינוך יקדישו לכך יותר...מיכיוון שמידי פעם הוא נקודתית עולה, כי הוא צמוד לחיינו, וכפי שקרה פה למשל, כ'א שולף מה בא לו, ולצערי, כמי שמצוי כעת מבפנים, לרוב עם עיוותים, דעות קדומות, ומגמתיות אמוציונלית לעיתים מתלהמת. למשל פה, אם המבקרים הטוטאליים היו טורחים לברר לפני הפרחת המנטרות והססמאות, היו מגלים כל מיני עובדות שממש לא מתאימות לביקורת שלהם. למשל, שאותה קורבן לחשיפה וחדירה לפרטיות, השתמשה יפה מאוד בתיקשורת כדי להעביר את המסרים שהיא רצתה שיעברו. למשל...שיש פה שיקולים ברמה חברתי לאומית כמו מניעת המקרה הבא, שאולי עולים על זכותה לאינטימיות. אולי... אבל רבאק, זה מסובך, זה לא פשוט כפי שזה מוצג.
התשובה לשאלתך - כתבה ותמונות עוברים כמה אינסטנציות לפני שהם יורדים לדפוס. ואם המקרה מרכזי ורגיש, גם יותר.. כשאני מגיע לאירוע, אני מיד מצלם. אפילו מהאוטו לפני שיצאתי. אני צריך בסיס להמשך. ואז זה ממש אוטומאט. קודם שתהיה תמונה, ולא מעניין אותי כמעט כלום, דילמות מוסריות, פרטיות, כלום...אח'כ נירגעים, ומארגנים במקום צילום מסודר יותר, שתלוי גם בכתב שאיתי. מובן שאם עלי להתערב ולעזור קודם לפצוע אעדיף זאת על צילום, אבל זה נדיר. אח'כ אני תמיד יכול למחוק, להחליט מה כן, מה לא. טעות נפוצה היא לראות צלם מצלם, ולהחליט שזה מה שיראו מחר. לא נכון. עצם הצילום הוא גם אפקט, אבל לא אומר בכלל שזה מה שיכנס. הכוח שבידיי בשטח כצלם, הוא הבחירה מה לצלם, איך, ומה לשלוח...זה הרבה מאוד, כי זה מה שהם יקבלו. אבל האחריות להפצת התמונות והדפסתן לא שלי, אלה של העורך האחראי. התמונות משודרות מהלאפטופ שלי בשטח, ע'י שרת אלחוטי סלולרי למעבדה במערכת בת'א לדף שלי במאגר ftp . לפני כן, לכל תמונה מצורף כיתוב ע'י תוכנה ייעודית שניקראת פוטוסטיישן, ובו אני נוסף לפרטים הכלליים, יכול גם להכניס הערות מיוחדות לה, כמו  תיזכורת לטשטש פני ילדים, וכיוצ'ב... במעבדה יושב גם עורך צילומים שמסנן תמונות בעיקר מהצד הטכני, אבל לעיתים גם תוכני. משם הן עוברות לדסק החדשות, שהוא מערכת די מורכבת עם אנשים טכניים כמו גראפיקה, ופונקציות נוספות, רכז הדסק התורן, והעורך האחראי מעל כולם. כך שתמונה וכתבה עוברים אלף עיניים לפני אישור, אלה שלעיתים מדובר בדקות ספורות לפני סגירה, או החלטה על מהדורה שניה, כך שהכל תמיד בלחץ. מההתחלה ועד הסוף. מי אחראי משפטית על תמונה שניכנסה ? לדעתי העיתון ולא הצלם. אבל לא תמיד חושב כך השופט במקרים שמגיעים אליו...
אסיים בדוגמא קלאסית ואקטואלית לצילום טוב עיתונאית שהשפיע על חיינו לאחרונה - השופט טירקל ( ראש וועדת טירקל בקשר למשט התורכי ) ואשתו . הממשלה מינתה לעצמה וועדה שתבדוק את תיפקודה באירוע. כשלעצמה, כבר עובדה בעייתית מבחינת מנהל תקין. ואז אתה הולך, ומנסה להריח מה הם עשו פה, ואיך זה ניראה...אז מתואם צילום עם כבוד השופט בביתו. מגיע הצלם, ורואה לא פחות ולא יותר ממוסד גריאטרי. הזוג הקשישים החביב ( נדמה לי שהוא בן קרוב ל 90..) יושב לו בפיז'אמות, על כורסאות אורטופדיות של בתי אבות, כמעט בחשיכה, ובלוויית המלווה התאילנדי שסועד אותם. אחלה. הצלם לא התפרץ לפרטיות, הוא הוזמן בתיאום אתם, הם חיכו לו, והם תמימים או נבערים, או הכל ביחד כשהם לא מבינים מהי תיקשורת. מה שהציבור ראה והבין הוא כיסוי תחת של הממשלה בעזרת מכון גריאטרי, לוועדה שאמורה לבדוק תיפקוד הנוגע לפחות לחיים ומוות, וגם שרשרת של נזקים נוספים שקרו שם..הייתה דילמה והתחבטות קשה במערכת העיתון אם להכניס או לא, כשלבסוף גבר זכות הציבור לדעת על כבודו של כבוד השופט. לא זוכר שמישהו הילל ושיבח את הצלם בציבור על עבודתו המעולה למענינו האזרחים, מלבד מעסיקיו בעיתון. ביקורת, והתלהמות אלימה הוא דווקא כן קיבל.
דוגמא נוספת שקרתה לי באירוע הרצח האחרון, והיא די נפוצה - צילמתי ילדה מקומית שציירה ציור מושרה מהשפעת האירוע עליה, ומה שקורה לרבים שעומדים מול מצלמה אינסטנקיטיבית, היא חייכה אלי.  ביקשתי ממנה לא לחייך. זאת בעצם התערבות ואולי "עשיית חדשות", אבל פשוט לא הייתה לי ברירה אחרת. הנה עוד דילמה וקונפליקט...
כללית, לפחות הצוות איתו אני עובד מורכב מאנשים נהדרים, ערכיים, איכפתיים. זאת לא הכללה, זה ממש כך. עובדה. הפוך מהדימוי המקובל בציבור. נכון שיש גם עיתונאים חארות...גם זה קיים כמו בכל תחום. אבל הביקורת הטוטאלית העיוורת הזאת ממש מעוותת לדעתי.

 הטקסט והתמונה מאת זהר שחר.