קונספציית האיזון - חלק שני

אזהרה: הפוסט של היום עמוס במידע.

חלקו הראשון של הדיון בקונספציית האיזון התמקד באובייקטים. הוא הסתיים במסקנה הלא-טריוויאלית לפיה משקלו של אובייקט גדל בעיני המתבונן ככל שהוא מרוחק יותר ממרכז הפריים. אולם, כפי שוודאי שיערתם, גודלו של אובייקט הוא לא התכונה היחידה שקובעת את משקלו. נוספים לו עוד שלושה גורמים:

מהותו של האובייקט
לא כל האובייקטים המתוארים בתצלום מושכים את תשומת לבו של המתבונן באותה מידה: בעל חיים ימשוך יותר תשומת לב מעצם דומם ודמותו של אדם תמשוך יותר תשומת לב מבעל חיים. בפניו של אדם, העיניים והפה ימשכו הרבה יותר תשומת לב מהאוזניים ומהאף. גם כפות ידיים אנושיות וטקסטים כתובים (ללא תלות ביכולתו של המתבונן לקרוא את הטקסט) מושכים תשומת לב רבה יותר מגודלם היחסי בתמונה. ניתן לייצג את עודף תשומת הלב באמצעות "הילות" שמקיפות את העצמים המעניינים יותר בתמונה. מבחינת הייצוג הקומפוזיציוני, "שטח תשומת הלב" של עצם יהיה תמיד שווה לשטח דמותו בתמונה או גדול ממנו. ההילות אינן סימטריות. למשל, ההילה של אדם המצולם בפרופיל תימשך בכיוון מבטו למרחק גדול בהרבה מאשר מאחורי ראשו. כל עצם בעל משמעות שיחדור לתחום שטח תשומת הלב של עצם אחר יגרום לחוסר נוחות בעיני המתבונן. מכאן אולי נובע "חוק הקומפוזיציה" הפופולארי הקובע שיש להשאיר מרווחים בין עצמים משמעותיים לבין שולי התמונה.

מידת הבהירות של האובייקט
לאזור בהיר בתמונה יש משקל גדול יותר מאשר לאזור כהה השווה לו בגודלו. ככל שהאובייקט יהיה בהיר יותר כך יגדל משקלו. הצלם Ansel Adams פיתח את שיטת ה-zone system לצרכים אחרים, אך היא מתאימה גם לכימות המשקל הטונאלי. אדאמס חילק את הטווח שבין שחור לבין לבן לעשרה מקטעים. לשחור ניתן הערך 0 וללבן ניתן הערך 10. דרגות האפור שבין שני אלה מקבלות ערכים שבין 1 ל-9, לפי דרגת הבהירות שלהן.

אם נניח שיש בידנו תצלום ובו רק שתי דרגות בהירות, 2 ו-8, מרבית המתבוננים יחושו בנוח ככל שיחס השטחים בין שני אזורי הבהירות יתקרב ל-80% כהה (אפור מס' 2) ו-20% בהיר (אפור מס' 8). אפקט הבהירות דרמטי למדי והוא עלול לשנות לחלוטין את שיווי המשקל בין אובייקטים אם הם שונים באופן מהותי ברמת הבהירות שלהם. ההיבט הטונאלי של קונספציית האיזון מציע היסטוגרמה אידאלית שאיננה סימטרית, כמקובל. למעשה היא נראית כך:
 

 

יתכן שזוהי הסיבה לכך שתמונות המשתמשות בהתפלגות lowkey (ראו דוגמה למטה) אטרקטיביות בעיני רוב המתבוננים יותר מתמונות highkey.

צבעו של האובייקט
בדומה לבהירות, גם לגוון של האובייקט יש השפעה ניכרת על משקלו. גוונים חמים ניחנים במשקל גדול יותר מגוונים קרים. תיאוריית הצבע של Johann Wolfgang von Goethe גורסת שמשקלם היחסי של הצבעים הוא כזה:
סגול – 3, כחול – 4, ירוק – 6, אדום – 6, כתום – 8 וצהוב – 9. לצורך קבלת קומפוזיציה הרמונית יש להפוך את סדר הערכים כשמחשבים את שטחם היחסי בתמונה. למשל, אם בתמונה נתונה הצבעים הדומיננטיים הם כחול וכתום, המתבונן ירגיש בנוח כאשר השטח הכחול יהיה כפול מהשטח הכתום. ערכים אלה נכונים כאשר הצבעים רוויים ("נקיים"). מובן שצבעי ביניים וצבעים דהויים יקבלו ערכים הקרובים יותר ל-6. ככל שהגוון של אובייקט הוא בעל ערך משקלי גבוה יותר, גם האובייקט עצמו ישקול יותר.

זהו. סיבכתי אתכם די והותר. הפוסט הבא בסדרה יעסוק בדרכים לשיקלול מכלול התכונות של כל אובייקט בתמונה ובדרך המלך לקומפוזיציה מאוזנת.