על עיקר, טפל ו-ISO

היום אסטה מעט מהנושאים הרגילים  ש"העין" עוסק בהם ואדבר על נושא טכני בעיקרו.

כשמשתמשי DSLR מנוסים מדברים על "איכות התמונה" הם מגיעים במוקדם או במאוחר לדיון על הביצועים ב-ISO גבוה. האות האנלוגי שנקלט בחיישן עובר הגברה. מידת ההגברה הזאת שקולה כנגד "רגישות" החיישן לאור. מובן שככל שמידת ההגברה (ISO) גדולה יותר מועצמים גם אי-דיוקים בקריאת האות, שמתבטאים ב"רעש דיגיטלי". עד כאן ההסבר הפיזיקלי (הפשטני מאד – הדברים מסובכים בהרבה).
מידת הרעש הדיגיטלי קלה למדידה. כל שדרוש הוא סדרת תצלומים של דף נייר כהה ואחיד המצולמים בערכי רגישות שונים. קיימות תוכנות מחשב מיוחדות שמנתחות את הרעש המתקבל לפרטי פרטים. כפי שקל למדוד את הרעש קל גם לראות אותו ולהבין את מקורו. התוצאה הישירה היא שהרעש הפך כמעט לחזות הכל בסקירות של מצלמות חדשות. לא אכנס כאן לקונפליקט שבין הרזולוציה ל"ניקיון" התמונה ולהשפעות העגומות שיש ל"ניקוי" הרעש על הפרטים בתמונה ועל המראה הכללי שלה. העניין הוא שבשנים האחרונות המרוץ אחר ה-ISO הופך להיות מגוחך. אסביר: בכל דור של מצלמות ("דור" כזה נמשך לא יותר משנתיים) המצלמות משתפרות בסטופ אחד בערך, כלומר מצלמה חדישה תהיה שימושית ב-ISO כפול לערך מזה שהיה אופייני לדור הקודם.  יחד עם זאת, ההבדלים ב-ISO השימושי בין חיישנים שונים בני אותו דור נשמרים (כשני סטופים בין החיישן המרווח ביותר המשמש במצלמות DSLR לזה הצפוף ביותר). אם לפני שש שנים ה-ISO השימושי של מצלמות ברמת הכניסה עמד על 400 וה-ISO השימושי של מצלמות מקצועיות היה 1600, הרי כיום הערכים הם 3200 ו-12,800, בהתאמה. ההבדל הפונקציונאלי בין ISO400 לבין ISO1600 גדול. ההבדל הפונקציונאלי בין ISO3200 לבין ISO12800 קטן מאד, ולמעשה יבוא לידי ביטוי בפחות מאחוז אחד מהתמונות שצלם טיפוסי מצלם. ועדיין, הניקיון ב-ISO גבוה מהווה את הסיבה הראשונה במעלה לכך שצלמים ממהרים להיפטר ממצלמותיהם ולהחליפן בחדשות.
נסתכל בדברים מנקודת מבט מעשית: ברגישות של ISO100 ובמפתח צמצם של f/4 יזדקק הצלם למהירות תריס של כחמישית השניה על מנת לקבל חשיפה מאוזנת של סצנה הממוקמת בחדר המואר ע"י חלון סטנדרטי. מהירות תריס כזאת תאלץ את הצלם להשתמש בחצובה על מנת למנוע טשטוש של התמונה הנגרם מתזוזת המצלמה. אם נכפיל את הרגישות ל-ISO200 יתקצר משך החשיפה הדרוש עד כדי עשירית השניה, מהירות תריס שעדיין איננה מאפשרת את החזקת המצלמה ביד. מאידך, אם הסצנה המצולמת איננה כוללת אנשים מייצב יעיל הנמצא במצלמה או בעדשה מסוגל למנוע "טשטוש תזוזה" בתנאים כאלה (תלוי באורך המוקד). אם יש בסצנה אנשים (נניח שהם יושבים ליד שולחן), יזדקק הצלם למהירות תריס של 1/50 השניה על מנת להקפיא תנועות קלות. באותו מפתח צמצם ובאותם תנאי תאורה תתקבל חשיפה נכונה רק ברגישות של ISO1000. כאן עלול הצלם להיתקל בבעיה: התמונה ברגישות כזאת תיראה נחותה. הצבעים ייראו דהויים ורעש דיגיטלי יתחיל להתגנב לאזורים הכהים שלה. האפשרויות שעומדות בפני הצלם הן אלה:

• להשתמש בפלאש על מנת להוסיף אור לסצנה.
• לרכוש עדשה מהירה יותר שתאפשר חשיפה נכונה באותה מהירות תריס וברגישות נמוכה יותר.
• לרכוש מצלמה חדישה יותר בעלת ניקוי רעש יעיל יותר.
• לרכוש מצלמה (יקרה מאד) בעלת חיישן מרווח פיקסלים.
• לעבד את התמונות במחשב על מנת להפחית את הרעש, להרוות את הצבעים ולתקן את הקונטרסט.
• לשאול את עצמו: למי הרעש מפריע?

מסתבר שבמרבית המקרים הרעש מפריע רק לצלם ולעמיתיו. הסטנדרט העכשווי שדורש תמונה חלקה מחמיר מדי ופונה יותר אל בעלי המקצוע מאשר אל הציבור הרחב. למעשה, תמונות שבהן קיימת רמה מסוימת של רעש א-כרומטי אפילו עדיפות לדעתי: יש בהן מרקם כמעט בלתי מורגש שגורם להן להיראות חדות יותר. החיספוס הקל נותן לתמונה איכות כמעט ניתנת למישוש ועושה אותה מעניינת יותר.
הקהל הרחב מורגל בתצלומים רועשים. האמולסיות גסות הגרגר המאפיינות פילם ברגישות בינונית וגבוהה ניחנות במופע גרעיני והן מלוות את הצילום כבר מאה שנים. יש לזכור גם שתצלומים דיגיטליים מוצגים תמיד כשהם מוקטנים, כך שהרעש הדיגיטלי הרבה פחות בולט בהם. הרעש בולט עוד פחות בתצלום המודפס. נסו ותיווכחו בעצמכם.

לסיכום, ושלא כהרגלי, אתן כמה טיפים ל"התמודדות" עם הרעש הדיגיטלי:

• לעולם אל תבחנו את התמונות שלכם בתצוגה של 100%. 50% מספיקים בהחלט ומייצגים באופן נאמן יותר את התמונה המודפסת (אפילו אם ההדפסה גדולה).
• אל תתמכרו לניקוי רעש. הניקוי גורע מהתמונה, במיוחד אם אחריו בא חידוד. התוצאה היא תמונות פלסטיות ומלאכותיות. נקו מעט, רק אם יש בכך צורך והימנעו מחידוד לאחר הניקוי.
• הדפיסו תמונה או שתיים בשבוע. זה זול בהרבה ממצלמה חדשה.
• אם כלו כל הקיצים – המירו לשחור לבן. התמונה תראה הרבה יותר טוב.
• והעיקר: צלמו תמונות עשירות ומעניינות. כך יהיה למבקרים במה להתבונן והם יפסיקו לעסוק בשטויות.