להלן תגובתו של זהר שחר ל"חוגת המצבים הוירטואלית". היא מעוררת מחשבה ואני מביא אותה כאן במלואה.
נדמה לי שיש אולי שתי מערכות חשיבה שונות ואולי הפוכות בראייה הצילומית.
אחד היא הפרגמאטיסטית / אותנטית נגיד, שמאפיינת את רוב אוחזי המצלמה, כולל הילד האמור שרק צריך ללחוץ, והאמנותית אבסטראקטית נגיד שניקרא לה, שאופיינית רק לחלק קטן מאוד מאמני הצילום, ולמרבה הפראדוקס גם לצילום תעשייתי אולי...
אתחיל מהסוף, כי ניראה לי שלכך אתה התכוונת. יש מי שמשתמש במצלמה כדי להעביר תחושות, מצבי רוח, אווירה. לרוב אלו גם עוסקים כיום במולטימדיה ולא רק בצילום, והם ינהגו באמת כללית ע"פ החוגה שהצעת, וממנה הם יוצאים לעבודה. האובייקטים ונושאי הצילום הם רק כלי עבורם כדי להעביר את הפנימיות שלהם. אלו אולי למרבית ההפתעה, כוללים גם חלק מהצילום המסחרי / תעשייתי, כי הוא מתחשב בסגנון, ואווירה, והשראה בתכנית הצילום, פשוט כדי למכור משהו...זה כולל גם צילום שבנוי על יצירת מציאות לשם הצילום - סטודיו למשל.
אני לא מכיר סוג צילום כזה, ולא עוסק בו. אולי שווה פעם לנסות זאת, אבל אני לא ממש נמשך לזה. התפיסה הזאת הרבה יותר נפוצה באמנות פלאסטית ובמיוחד בציור מודרני למשל, ואולי לכן הצילום נחשב עד היום כנחות יותר מאלו...
הסוג הראשון כולל את רוב אוחזי המצלמה באשר הם! הם מצלמים כדי להעביר מסר, ואם במסר הזה כלולה גם אווירה, ומצבי רוח, וסגנון, ואופי, כמו בסוג הראשון, הוא עדין שונה ממנו בעצם ההתכוונות הראשונית לשימוש בכלי - העברת מסר באמצעות תיעוד. זה יכול להיות ילד שמצלם באוטומאט את הכלב שלו, עם המודעות הבסיסית והפשוטה שבידיו כלי שמתעד מציאות, וזה יכול להיות אמן צילום מקצועי רב ידע וניסיון. היציאה מהנאמנות למציאות / אותנטיות ( כאן גם מקומו של הוויכוח הקלאסי על מגבלות העיבוד...). אני לא יוצא לצילום בכוונה לצלם מצב רוח, ואווירה. אני יוצא לצלם מסר שאני רוצה להעביר ע"י תיעוד. כן, הצילום יושפע ממצב הרוח שלי באותו זמן, אבל הוא רק מרכיב ולא המטרה. התיעוד הוא שמנחה את הצלם, ואם אני יוצא לצלם במאה שערים הפגנת חרדים ביום חורף ערפילי, התמונה תצא אולי מיסטית ומלאנכולית, אבל לא באתי למטרה כזאת מראש. היא יכולה להיות רחומה, ועצובה אם היה שם ילד מביט מחלון סורגים ליד נרות שבת, או אגרסיבית, נימרצת, ודינאמית אם אלו חרדים זורקי אבנים על שוטרים...אני לא יצאתי מראש מהבית כדי לצלם עצב מלאנכולי במאה שערים, למשל. אבל אחרי שזיהיתי את המסר שבפריים המציאותי, אגייס את כל האמצעים שברשותי, טכניים, ומחשבתיים כדי להעביר אותו ובאופן הייצירתי והמקורי ביותר שאוכל. זה נכון גם לצילום פרחים ונוף סטאטי למשל...המסר מוכתב ע"י המציאות. המציאות היא הבסיס הצילומי. עליו ניתן לפתח, להרכיב, ולהלביש את המצב רוח, האווירה, האופי והפרשנות שאנו רוצים. אם אני מצלם כלב עצוב, המסר והנושא הוא לא עצב, ולא המצב רוח שלי, אלא כלב עצוב...
אההה...ויש עוד סוג צילום, שניקרא לו צילום "תיראו איזה ציוד קניתי". אבל על זה נדבר בפעם אחרת.
אחד היא הפרגמאטיסטית / אותנטית נגיד, שמאפיינת את רוב אוחזי המצלמה, כולל הילד האמור שרק צריך ללחוץ, והאמנותית אבסטראקטית נגיד שניקרא לה, שאופיינית רק לחלק קטן מאוד מאמני הצילום, ולמרבה הפראדוקס גם לצילום תעשייתי אולי...
אתחיל מהסוף, כי ניראה לי שלכך אתה התכוונת. יש מי שמשתמש במצלמה כדי להעביר תחושות, מצבי רוח, אווירה. לרוב אלו גם עוסקים כיום במולטימדיה ולא רק בצילום, והם ינהגו באמת כללית ע"פ החוגה שהצעת, וממנה הם יוצאים לעבודה. האובייקטים ונושאי הצילום הם רק כלי עבורם כדי להעביר את הפנימיות שלהם. אלו אולי למרבית ההפתעה, כוללים גם חלק מהצילום המסחרי / תעשייתי, כי הוא מתחשב בסגנון, ואווירה, והשראה בתכנית הצילום, פשוט כדי למכור משהו...זה כולל גם צילום שבנוי על יצירת מציאות לשם הצילום - סטודיו למשל.
אני לא מכיר סוג צילום כזה, ולא עוסק בו. אולי שווה פעם לנסות זאת, אבל אני לא ממש נמשך לזה. התפיסה הזאת הרבה יותר נפוצה באמנות פלאסטית ובמיוחד בציור מודרני למשל, ואולי לכן הצילום נחשב עד היום כנחות יותר מאלו...
הסוג הראשון כולל את רוב אוחזי המצלמה באשר הם! הם מצלמים כדי להעביר מסר, ואם במסר הזה כלולה גם אווירה, ומצבי רוח, וסגנון, ואופי, כמו בסוג הראשון, הוא עדין שונה ממנו בעצם ההתכוונות הראשונית לשימוש בכלי - העברת מסר באמצעות תיעוד. זה יכול להיות ילד שמצלם באוטומאט את הכלב שלו, עם המודעות הבסיסית והפשוטה שבידיו כלי שמתעד מציאות, וזה יכול להיות אמן צילום מקצועי רב ידע וניסיון. היציאה מהנאמנות למציאות / אותנטיות ( כאן גם מקומו של הוויכוח הקלאסי על מגבלות העיבוד...). אני לא יוצא לצילום בכוונה לצלם מצב רוח, ואווירה. אני יוצא לצלם מסר שאני רוצה להעביר ע"י תיעוד. כן, הצילום יושפע ממצב הרוח שלי באותו זמן, אבל הוא רק מרכיב ולא המטרה. התיעוד הוא שמנחה את הצלם, ואם אני יוצא לצלם במאה שערים הפגנת חרדים ביום חורף ערפילי, התמונה תצא אולי מיסטית ומלאנכולית, אבל לא באתי למטרה כזאת מראש. היא יכולה להיות רחומה, ועצובה אם היה שם ילד מביט מחלון סורגים ליד נרות שבת, או אגרסיבית, נימרצת, ודינאמית אם אלו חרדים זורקי אבנים על שוטרים...אני לא יצאתי מראש מהבית כדי לצלם עצב מלאנכולי במאה שערים, למשל. אבל אחרי שזיהיתי את המסר שבפריים המציאותי, אגייס את כל האמצעים שברשותי, טכניים, ומחשבתיים כדי להעביר אותו ובאופן הייצירתי והמקורי ביותר שאוכל. זה נכון גם לצילום פרחים ונוף סטאטי למשל...המסר מוכתב ע"י המציאות. המציאות היא הבסיס הצילומי. עליו ניתן לפתח, להרכיב, ולהלביש את המצב רוח, האווירה, האופי והפרשנות שאנו רוצים. אם אני מצלם כלב עצוב, המסר והנושא הוא לא עצב, ולא המצב רוח שלי, אלא כלב עצוב...
אההה...ויש עוד סוג צילום, שניקרא לו צילום "תיראו איזה ציוד קניתי". אבל על זה נדבר בפעם אחרת.
LOL
השבמחקהמשפט האחרון הרס אותי מצחוק.
מסכים עם מה שזהר כתב.
אני אשמח לקבל מספר ידיעות לגבי שערים חדשים שיוצאים בתחום, בעיקר במונח של צלמים מדברים.
השבמחקתמיד כיף ומרנין לדעת מה ומי עומדים מאחורי התמונות.