"Street photography is a renewable resource. If you dont like what you see wait 5 minutes or walk a hundred feet."
Craig Coverdale
סוג כזה של פעילות מעלה שאלות אתיות ידועות. מצד אחד, החוק בישראל מתיר צילום ואפילו פרסום תמונתו של אדם כל עוד הצילום נעשה ברשות הרבים ואינו פוגע במצולם. מצד שני, אני נוטה לחשוב על העניין במונחים של שכל ישר ולא של עורכי דין. המושג הרלוונטי בצילום רחוב הוא הסגת גבול. אין הכוונה לחדירה פיזית לשטח קרקע פרטי, אלא לחדירה לרשות הפרט במובן מטאפורי יותר: אדם המוצג בתצלום כחלק מהסביבה ירגיש על פי רוב בנוח כאשר יצפה בתמונה. לעומת זאת, אדם שפניו מצולמים בתקריב וממלאים את הפריים יחוש שחדרו לתחומו הפרטי. כאן עלי להדגיש נקודה חשובה: לדעתי צילום במקום ציבורי בטלה-פוטו ארוך איננו צילום רחוב. אני רואה פעילות כזאת קשורה יותר לז'אנר הפאפראצי. הגבול בין זה לזה איננו ברור. הוא כמובן תלוי במרחק בין מוקד העניין למצלמה. הייתי מגדיר את המרחק הלגיטימי ככזה בו תווי פניו של הצלם נראים בבירור למצולם. אורך מוקד בתחום הטלה-פוטו הקצר הוא המקסימום שאני מרשה לעצמי.
כיצד עושים זאת? יש כמה טקטיקות בהן יכול הצלם לנקוט על מנת שלא להיקלע לעימותים:
הסתתרות – הצלם יכול לנצל את המרחב הפיזי על מנת להסתתר: לצלם דרך חלונות של מבנים, מתוך קבוצות אנשים, מבעד לחלון של רכב ועוד כיד הדמיון הטובה. הטקטיקה הזאת מאפשרת אמנם צילום של אנשים במצבם הטבעי, אבל היא מגבילה את הצלם מבחינת נקודת ההשקפה שלו. עדשת זום המצויידת בצמצם המתאים לתנאי התאורה שימושית לצורך צילומים מעין אלה.
צילום גלוי – הצלם אינו מנסה להסתתר. הוא עומד (או יושב, או הולך) ומצלם להנאתו. פעילות כזאת עלולה לגרום לתהיות במקרה הטוב ולעימותים במקרה הפחות טוב. כאן יש להשתמש בשכל ישר: לכוון את המצלמה אל עצמים דוממים עד שנושאי התמונה הפוטנציאליים מתרגלים לנוכחות המצלמה ומתעלמים ממנה, לבקש רשות לצלם (אז קיים חשש של התנהגות מודעת למצלמה, שאיננה רצויה בז'אנר הזה של הצילום) או אפילו לפתוח בשיחה ידידותית עם נושא הצילום, שבדרך כלל מסייעת בהסרת המחסומים. ראוי לציין שציוד הצילום בו נעשה שימוש משפיע על יחס הסביבה לצלם. בצילום רחוב קיים קו ברור שעובר בין צילום דרך עינית (צילום "מקצועי" – בלתי לגיטימי) לבין צילום דרך מסך אחורי (צילום "חובבני" - לגיטימי). מצלמות גדולות עם עדשות גדולות מעוררות חשד מיוחד בנוגע למטרותיו של הצלם ולאפשרות שהתצלומים יראו אור בפורמט מודפס ונגיש לציבור. "סכנה" נוספת שיש בציוד בעל חזות מקצועית היא עודף שיתוף פעולה ("צלם אותי, צלם אותי...").
צילום מהיר – הצלם נושא את המצלמה על חזהו לאחר שקבע את מפתח הצמצם, פיצוי החשיפה ומרחק המוקד הרצויים (על מיקוד אזורי תוכלו לקרוא כאן) וחושף באופן ספונטאני בכל פעם שנגלית לעיניו סיטואציה מעניינת. הוא עושה זאת תוך שהוא נמצא בקשר עין בלתי אמצעי עם הסצנה שמסביבו ומקמפז מתוך היכרות טובה עם שדה הראיה של עדשת הפריים המורכבת על המצלמה. גם כאן קיים יתרון למצלמות ועדשות קטנות. מרבית הסיכויים שהמצולמים אפילו לא יבחינו.
ומה אם הצלם מתגלה? כאן עומדת לעזרתו האסרטיביות שלו. אני מכיר צלם חובב שמחזיק בכיסו כרטיסי ביקור עליהם כתובים שמו וכתובת הגלריה המקוונת שלו. אם מישהו מתרעם עליו שהעז לצלם אותו ללא רשות הוא מציג את עצמו, מגיש לו כרטיס ביקור ומזמין אותו לגלוש אל הגלריה שם (אולי) יופיעו התמונות שצילם באותו יום. בדרך כלל זה עובד. במקרה הגרוע ביותר הוא נאלץ למחוק את התמונות שצילם.
אשמח לקרוא על התובנות והניסיון שלכם.
ולפעמים גם לא יזיק קצת מזל.
השבמחקמזכיר לי את הצילום המפורסם הזה של קרטיה-ברסון -
http://media.photobucket.com/image/henri%20cartier%20bresson/lchak/Henri%20Cartier-Bresson/PlacedelEuropeGareSaintLazare1932.jpg
ברסון אמר שהוא בכלל לא ראה מה הוא מצלם, שהיה חור בחלק העליון של הגדר אז הוא פשוט הרים את האת המצלמה מעל הראש ולחץ על הכפתור. רק בחדר החושך ראה מה יצא. והשאר כבר היסטוריה.
תודה. לא הכרתי את הסיפור הזה.
השבמחקלגבי ברסון, ולגבי צילום רחוב באופן כללי, המורה שלי אומר, שהוא היה מצלם 3 תמונות
השבמחקאחת מגובה הבטן, מותח, מצלם אחת בגובה החזה, מותח, ואחת בגובה העיניים- הכל תוך כדי תנועה (לא בזמן הצילום כמובן), וכך היו לו 3 תמונות בקימפוז שונה לעיתים....
נקודה טובה לצילום אנדר-קאבר...
וגם, שלפעמים עד שמרימים את המצלמה הכל משתנה..