החופש שבאורך המוקד הקבוע

כמעט כל עדשות הזום המוצעות כיום בשוק הן עדשות שמישות שמפיקות תמונות באיכות גבוהה, אבל עד לפני כ-30 שנה הסיפור היה שונה. לכל מצלמת SLR הוצמדה עדשת קיט בעלת אורך מוקד קבוע, על פי רוב 50 מ"מ. העדשות האלה היו קטנות, בנויות היטב ובעלות מפתח צמצם גדול. רוב החובבים המתחילים לא השתמשו בעדשות אחרות במהלך השנה או השנתיים הראשונות לאחר רכישת המצלמה. צלם שחיפש אפשרויות נוספות רכש עדשת פריים נוספת. בצד הרחב הוצעו עדשות באורכי מוקד אופייניים של 35, 28, 24, 21 ו-18 מ"מ. בצד הטלה-פוטו עדשות פורטרטים מהירות באורכי מוקד של 85 ו-135 מ"מ היו הפופולאריות ביותר. צלמים שביקשו עדשות אקזוטיות יותר יכולים היו למצוא עדשות מאקרו (80-100 מ"מ), עין הדג וסופר טלה-פוטו (300, 400 ו-600 מ"מ היו המבוקשות ביותר). היו גם זומים, אלא שרובם היו איטיים להחריד והציעו איכות תמונה נמוכה יחסית. צילמו בהם בעיקר חובבים מתחילים שנאותו לשלם מחירים גבוהים (מדי) עבור הנוחות. מרבית הצלמים המנוסים החזיקו במספר עדשות פריים, אבל נשאו איתם באופן קבוע רק שתיים מהן – אחת היתה על פי רוב רחבה או נורמלית והשניה עדשת טלה-פוטו קצר. כך צילמו עשרות שנים. במאמר מוסגר, צלמים רבים כיום שמים בראש סדר העדיפויות שלהם את "כיסוי מלוא הטווח" בתכננם רכישות של אופטיקה. הם מוטרדים ביותר מ"חורים" באורך המוקד שנוצרים בין הזום הסטנדרטי שלהם לזום הטלה-פוטו, עניין שנראה בעיני מגוחך. 

הצילום בעדשת פריים שונה מהצילום בזום ביותר ממובן אחד. אפרט את ההבדלים כפי שאני רואה אותם:

ראיה – הצילום בזום מעודד בחירת נקודת השקפה קבועה. האפשרות להתקרב אל הנושא ולהתרחק ממנו יוצרת אצל הצלם אשליה כאילו שליטתו בקומפוזיציה מלאה, בעוד שלמעשה זווית ההשקפה משמעותית לקומפוזיציה הרבה יותר מאורך המוקד. זה נכון לפחות למרבית הסיטואציות. הצילום בעדשת פריים מעודד חיפוש אחר הקומפוזיציה. הצלם מתקרב, מתרחק, משנה את זווית ההשקפה שלו, מטפס וכורע. התנועה גורמת לו להיות מעורב יותר בסצנה שהוא מצלם. החשיבה על הקומפוזיציה מתבטאת על פי רוב בתמונות מעניינות יותר ו"אוטומטיות" פחות.

תאורה – עדשות פריים מצויידות בדרך כלל בצמצמים רחבים יותר מעדשות זום המקבילות להם באורך המוקד (אלא אם כן מדובר בזומים גדולים, כבדים ויקרים). מפתח הצמצם הגדול מאפשר צילום בתנאי תאורה פחות נוחים מבלי לפגום באיכות הטכנית של התמונה.

עומק שדה – הצמצם הרחב מעניק לצלם העובד עם עדשת פריים ארוכה אפשרות להקטין את עומק השדה עד מאד. תכונה זו רצויה בז'אנרים מסויימים ולפעמים תנאי התאורה הם שמאלצים את הצלם להשתמש בה. צלמים המשתמשים בעיקר בעדשות רחבות מוטרדים פחות מהשליטה בעומק השדה, אבל פוקוס סלקטיבי עשוי לשפר את הקומפוזיציה גם כשהוא פחות דרמטי.

פונקציונאליות – צלם המשתמש בתדירות גבוהה בעדשת פריים מסויימת לומד להכיר אותה כמו את כף ידו. הוא מכיר את שדה הראיה שלה, יודע להעריך את עומק השדה שהיא נותנת ואת המרחקים ההיפרפוקאליים במפתחי צמצם שונים ואפילו יודע לאילו ארטיפקטים לצפות בתמונות המצולמות בסיטואציות שונות (פלייר, אברציות כרומטיות, האפלת פינות וכו'). הגודל והמשקל המינימליים של פריימים עושים אותם מתאימים ל"צילום רחוב" ולסיטואציות אחרות בהן הצלם אינו רוצה להתבלט.

בעולם הצילום יש כמובן מקום לשני סוגי העדשות, זומים ופריימים. עדשת הזום שימושית יותר לעבודת תיעוד (צילום ארועים, עיתונות, טיולים ועוד). עדשת הפריים מתאימה יותר לצילום בתנאים קשים ולמטרות מיוחדות. אין לי ספק שמי שלמד לצלם בעדשת פריים יתרגל במהירות לעבודה עם זומים, אבל יוכל לחזור מיד לפריים אם יהיה צורך בכך. מי שלמד לצלם בעדשת זום יתקשה להתרגל לפריים לאחר שפיתח "עין עצלה". תמיד יחסר לו משהו בראיה כפי שמשהו חסר בשמיעתו של מי שלמד לנגן על פסנתר בעזרת אורגן חשמלי. לפיכך, יש מי שגורס שעדשת פריים נורמלית מהירה היא הכלי הטוב ביותר ללימוד רזי הצילום. לפי דעתי זה הכלי הטוב ביותר. נקודה.