הטריגר, כרגיל, היה בלתי צפוי.
שלשום השתתפתי בכנס מדעי. הזמן: יום קיץ לא גרוע במיוחד, אפילו עם ריח של סתיו. המקום: קמפוס גבעת רם, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
לבושתי זאת היתה הפעם הראשונה בה הזדמנתי לגבעת רם. כשאתה חוצה את שער הכניסה מכה בך הלם תרבותי: מלבד העובדה שזאת אוניברסיטה - השקט מנתק אותך מהעיר שמסביב - יש כאן משהו עמוק יותר. המדרכות המקורות, הבניינים הנמוכים הבנויים בסגנון הארכיטקטורה היעילה של שנות החמישים, תשומת הלב לפרטים בחזיתות הדקורטיביות, כאן פסל קטן, כאן תבליט, כאן חלון צבעוני. התכנון צנוע, רציני, כיאה למקום שנועד להיות מגדל שן אקדמי, אבל לא פוריטני. הוא משרה בך חרדת קודש (אינני אדם מאמין, אבל כך אני מדמיין את ההרגשה) - בהירות מחשבה ורצון להצטיין. יש במקום הזמנה לאינטראקציה: החללים הפנימיים של המבנים עצומים. הכל פתוח, כל אדם יכול לראות כל אדם. במדשאות שטופות השמש ובפינות המסתור בין האורנים סטודנטים שקטים, רציניים. רבים מהם משוחחים בשפות זרות (אולי בגלל החופשה השנתית). ובעיקר התחושה שהכל עטוי בשכבה דקה של פטינה. שכבה שנוצרה לאיטה במשך שנים של שימוש טוב.
נהניתי מהכנס. הוא פתח בפני כיווני חשיבה חדשים. ממש כפי שהקמפוס בגבעת רם פתח בפני דרכי ראיה חדשות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה