הקו

קווים הם אחד ממרכיבי הקומפוזיציה הנפוצים ביותר בצילום ובכלל. אלה הם אלמנטים שמושכים אליהם את עין המתבונן, במיוחד אם הם מנוגדים לסביבתם או יוצרים חיץ בין שני אזורים נפרדים בתמונה. האטרקטיביות שלהם נובעת מעקרונות ה-gestalt של התפיסה החזותית, עליהם ארחיב באחד הפוסטים הקרובים. כשהעין נתקלת בקו במהלך הסריקה המהירה של התמונה היא נמשכת לאורכו אל הקצוות שלו ומעבר להם. לכן קווים נחשבים ל"מוליכי מבט". מיקום נושא התמונה בסמוך לקו הדומיננטי שלה הוא דרך מצויינת להפנות אליו תשומת לב. הטכניקה הזאת שימושי כאשר הנושא תופס חלק קטן משטח הפריים. מאידך, כשהנושא מודגש ממילא סמיכותו לקו חזק עלולה לעשות אותו דומיננטי מידי, עד כדי תחושת חוסר איזון בעיני המתבונן. שימוש מחושב בקווים עשוי להפנות את תשומת ליבו של המתבונן מנושא התמונה אל אלמנטים אחרים בה ולתרום לשיהוי.

זווית הקו מעניינת במיוחד, כי היא משפיעה במידה רבה על הלך הרוח של התמונה. קווים מאוזנים שכיחים בתמונות נוף (קו האופק) ובסביבות מעשה ידי אדם. הם נובעים מהגרביטציה וגורמים לתחושת יציבות בעיני המתבונן. הם דומיננטיים מאד וקשה "לשבור" אותם. לעתים קרובות הם גורמים לתמונה סטאטית מידי וחסרת עניין. אפשר להחליש אותם ע"י בחירה בקומפוזיציה אנכית. קווים אנכיים קשורים במגוון של תחושות: צמיחה, עוצמה, משקל וסדר. הם חזקים פחות מחבריהם האופקיים, אף כי גם הם מתייחסים לגרביטציה. הקווים המעניינים ביותר הם אלה האלכסוניים: הם אינם נפוצים בטבע ולכן מושכים מיד את תשומת ליבו של המתבונן. הם מתקשרים לחוסר אחיזה בקרקע, כמו גופים הנמצאים במהלך נפילה. בתצלומים הם אופייניים לפרספקטיבה ליניארית ולכן הם מתקשרים לעומק. הקווים האלכסוניים מעניקים לתמונה תחושת דינאמיות ותנועה אפילו אם היא מתארת סצנת נוף סטאטית לחלוטין. הכללת מספר אלכסונים בזוויות שונות עשויה לחזק את תחושת התנועה אף יותר. שני וריאנטים של האלכסון הם הקשת והעקלתון. שניהם ניחנים בדינאמיות, אבל בשונה מזו של האלכסון הישר היא מעודנת ונותנת תחושה של זרימה חלקה.
לאורך המוקד יש השפעה בולטת על אופי הקווים המתקבלים בתמונה. טלה-פוטו קשור לקווים אופקיים ואנכיים בעוד זוויות רחבות קשורות לאלכסונים. למעשה קשה להימנע מאלכסונים בתמונות המצולמות בעדשה רחבת זווית וזה אחד המאפיינים שעושים אותן מעניינות. ניתן להגביר את הדינאמיות של תמונות המצולמות בעדשות ארוכות מוקד באמצעות הטיית האופק, אם כי אמצעי זה עלול לגרום לתחושה כאילו הסצנה כולה "גולשת" לצד אחד ודורש איזון של הקומפוזיציה ע"י הוספת משקל לצד הנגדי של התמונה. דרך אחרת להתגבר על הסטאטיות של קווים אופקיים היא לשבור אותם באמצעות קווים אלכסוניים שחוצים אותם בזוויות חדות.

התמונה שלמעלה מעבירה תחושה חזקה של תנועה למרות שהנושא שלה סטאטי. אם נבליט את הקווים הדומיננטיים שבה תבינו מדוע: כל הקווים אלכסוניים וחוצים זה את זה בזוויות חדות. האופק בתמונה הזאת מוטה וזה ה"סוד" שלה. הנה: