הפורטרט: היסטוריה מקוצרת

August Sander has been my hero since I first saw him in The Family of Man when I was 18. Of course, then I didn’t know who he was, just as I didn’t know any of the other photographers. That book was my photo education; when I went to college, women could be teachers, secretaries, or nurses, so I made my photographs in my head, and I didn’t get a camera for another 15 or 16 years.

Patricia Dalzell

בספרה "נערה עם עגיל פנינה" מגלה לנו Tracy Chevalier טפח מהאופן בו צוירו פורטרטים במאה ה-17 במערב אירופה. זהו ספר נפלא, מינימליסטי וקמצן במלודרמה שעוסק בנערה צעירה, בת כפר עניה המתקבלת לעבודה במשק ביתו של האמן ההולנדי ורמיר (1632-1675) והופכת לשוליה בסדנה שלו על אפה וחמתה של אשתו. שבלייה עוסקת בפרטים טריוויאליים ובסיפורים קטנים מחיי היומיום, אבל הרסיסים מתחברים זה לזה ויוצרים תיאור אמין וחי של העיר דלפט באמצע המאה ה-17. הפרוזה דקת האבחנה והנייטרלית של שבלייה מרמזת על עין חדה ועל כישרון לצילום, אבל היא בחרה להתבטא באמצעות ז'אנר אמנותי שונה ועושה זאת היטב. לענייננו, הספר מתאר את הישיבות הארוכות, בתנוחת גוף נוקשה, של נושא הפורטרט מול עיניו הבוחנות של האמן, את תשומת הלב הדקדקנית לפרטים קטנים כמו ההרכב המדויק של הצבעים, מיקום החפצים המשמשים לתפאורה וכמובן התאורה. פורטרטים היו נחלתם הבלעדית של בני המעמד העליון. מיטב האמנים הקדישו את זמנם, מרצם וכשרונם לציור האריסטוקרטיה של זמנם. לפורטרט שנעשה בידי אמן ידוע היה ערך לא רק כאובייקט אמנותי אסתטי וכמזכרת אלא גם כסמל סטאטוס.

במחצית המאה ה-19, עם עלייתו של הזרם האימפרסיוניסטי במערב אירופה, נעלם לפתע הפורטרט ממרכז הבמה האמנותית. רוח התקופה השתנתה. השלום החדש ששרר ברחבי אירופה ואביב העמים של 1848 תרמו את חלקם לשינוי האווירה והדבר התבטא ב"יציאה אל המרחב" של האמנות. האמנים האימפרסיוניסטים התרכזו בתאור הטבע והחיים של המעמד הבורגני. הציורים האימפרסיוניטיים, כשמם, לא היו ריאליסטיים במיוחד. ידו של האמן היתה חופשית יותר. לירידת קרנו של הפורטרט בזרם המרכזי של האמנות החומרית היה עוד גורם מלבד התמורות החברתיות והפוליטיות: הופעת המצלמה. ניטיב להבין זאת אם נבחן את הפורטרטים שצילם בשנות ה-60 של המאה ה-19 הצלם הבריטי David Octavius Hill*. עבודות אלה, למרות שהן מצולמות, מזכירות מאד את הפורטרטים של האמנים הגדולים מן המאות ה-17 וה-18. המצולמים, רובם ככולם שייכים לשכבת האריסטוקרטיה, עומדים או יושבים באותן תנוחות נוקשות ורישמיות (למען האמת צילום פורטרט שכזה דרש מהמצולם לשבת ללא תנועה במשך מספר דקות עד שדמותו נקבעה על לוח הזכוכית שבמצלמה. בעיית התזוזה של המצולם "נפתרה" לפעמים באמצעים אקזוטיים כמו קיבוע ראשו באמצעות סד, איום באקדח ואפילו שימוש במנה הגונה של מורפיום). נראה, אם כן, שהצלם והמצלמה תפסו את מקומו של האמן. הפופולאריזציה של המצלמה הניעה את הזרם האימפרסיוניסטי. כבר לא היה צורך בתאור ריאליסטי של המציאות על בד הציור. האמנים חשו חופשיים יותר לבטא את הטבע ואת החיים כראות עיניהם. הקשר בין הצילום לאימפרסיוניזם בציור היה סינרגיסטי: הצלמים הלכו וכבשו טריטוריות מתוך התחום שהיה שייך מאז ומתמיד לציור. מאידך, הציירים נהנו מחופש יצירתי רב מבעבר. מעניין שהתערוכה האימפרסיוניסטית הראשונה הוצגה ב-1874 בסטודיו של הצלם Nadar.

 משפחת נשיץ, אוסטרו-הונגריה 1875

הצילום השפיע על התפתחות האמנות ביתר שאת במהלך המאה ה-20. תנועות כמו האקספרסיוניזם, הקוביזם, הסוריאליזם, האמנות המופשטת והפופ-ארט – ספק אם היו קמות אלמלא הצילום, אבל זה כבר נושא לדיון אחר.

מאז ראשית ימי הצילום עבר הפורטרט המצולם גילגולים רבים. מהפורטרטים החנוטים של היל, דרך הפורטרטים הנאיביים של סוף המאה ה-19 ועד עבודותיו האקספרסיוניסטיות של Richard Avedon. הסגנון הצילומי של הפורטרט תלוי באינטראקציה שבין הצלם למצולם. עד היום עבודת סטודיו מתאפיינת בהתמסרות מלאה של המצולם לשגיונותיו של הצלם. עם זאת, הפורטרטים המעניינים ביותר, לדעתי, הם אלה בהם אישיותו של המצולם צצה ועולה אל פני השטח. בהקשר זה יש לציין את פרוייקט הפסיפס החברתי בו החל לעסוק הצלם הגרמני August Sander (י1876-1964) לפני מאה שנים בדיוק. ב-1910 החל זאנדר, אספן בנשמתו, לעסוק בצילום טיפוסים שונים בקלן ובסביבתה הכפרית. מטרתו היתה ליצור טקסונומיה רחבה של החברה הגרמנית בת זמנו. עבודתו התפרסמה בספר Antlitz der Zeit ("פני זמננו") בשנת 1929 לפני שהוחרמה בידי המשטר הנאצי בטענה של אנטי-סוציאליות. בזכות גישתו הכמו-מדעית, האספנית, נהנים כל מצולמיו של זאנדר משיוויון הזדמנויות: כולם מביטים אל המצלמה זקופים, עוטים על פניהם ארשת מודעת לעצמה אך כנה. ממש כאילו שמו לפניהם מראה. אריסטוקרטים, איכרים, זונות, פועלים קשי יום ובורגנים בעלי מקצועות חופשיים דומים זה לזה בתמונותיו באופן מעורר השתאות. מבטיהם הכנים, ההומאניים, מגמדים את מלבושיהם ואת סביבתם. אין בתמונות שמץ של התנשאות מצד הצלם (או המתבונן). מצד שני אין בהן האדרה של המצולמים. אלה פורטרטים דמוקרטיים: למרות שהם מבויימים, ניכר שלכל אחד מהמצולמים ניתנה האפשרות לבחור את הבעת פניו ואת דרך עמידתו. ניכר גם שלכל פורטרט קדמה שיחה ידידותית בין הצלם לבין מצולם. שיחה שכזאת בוודאי הפילה כמה מחסומים. האמפתיה של זאנדר משתקפת עד היום בעיני הנושאים שלו וגם אנחנו יכולים ללמוד ממנה דבר או שניים, כצלמים וכבני אדם.

* כפי שודאי שמתם לב אני נמנע מהצגת תמונות שלא ברשות. כדאי לחפש דוגמאות ברשת. הן מצויות בשפע וזו גם דרך טובה להשכיל.

רוצים להציג את התמונות שלכם ב"העין"? שלחו תמונות שצילמתם לפינת ההשראה.