קונספציית האיזון - אפילוג

הדיון באיזון התחיל בקול תרועה רמה ובחלקו השני אפילו נראה היה שיש כאן כיוון מבטיח. בחלקו השלישי של הדיון הכל התמוטט וחזרנו לנקודת ההתחלה ולבסוף עלתה השאלה מדוע בכלל דרושה קומפוזיציה מאוזנת. אני מקווה שלא התאכזבתם.
עקרונות התפיסה החזותית שהוצגו במחציתו הראשונה של הדיון עובדים. אין בכך ספק. הצרה היא שבדרך כלל אי אפשר ליישם אותם, לפחות לא בעת ובעונה אחת. אין חוקים קשיחים והכל מתנקז בסופו של דבר לראיה הצילומית, לדרכים בהן הצלם מתבונן בסביבתו ולברירות שלו בעת החשיפה. זאת לא תשובה מספיקה: אם הכל בעיני הצלם ובעיני המתבונן אז מדוע יש תמונות הנחשבות טובות מאחרות בעיני רוב המתבוננים?
התשובה לכך נעוצה בזהות האינטרסים שבין הצלם והמתבונן. שניהם מגיבים לאותם סוגים של גרויים חזותיים, שניהם (על פי רוב) בעלי רקע תרבותי לא שונה מאד ושניהם מעריכים תצלומים, ויצירות אמנות אחרות, בהתאם לאמות מידה דומות. ההבדל בין תמונה טובה לתמונה טובה פחות נובע מהתשובות לשלוש שאלות בסיסיות, ואלה הן (לפי סדר החשיבות שלהן):

• באיזו מידה המתבונן נקשר רגשית ו/או אינטלקטואלית לתוכן התמונה?
• באיזו מידה האמצעים הצורניים הבאים לידי ביטוי בתמונה מתאימים לאופן ההתבוננות הפסיבי של המתבונן?
• באיזו מידה תוכן התמונה נתמך באמצעים הצורניים האלה?

לדעתי השאלה הראשונה - שאלת התוכן – היא המפתח. הערך המוסף של תמונה, זה שמעלה אותה לדרגת אמנות*, נובע מהמסר התוכני שלה: מה מצולם בה? מה הקשרים בין האובייקטים העיקריים המוצגים בה? האם יש בה אמירה אישית או אוניברסלית שהמתבונן יכול להבין? האם הוא מזדהה עם האמירה הזאת? האם היא מטרידה את מנוחתו? וכן הלאה.
השאלה הבאה מתייחסת למכלול הצורני של התמונה: ההרכב הטונאלי, הצבעים, המרקמים, הפרספקטיבה. הקומפוזיציה בכללותה: האם התמונה נעימה לעין? איזו אווירה היא מעבירה? האם יש בה הרמוניה פנימית? אולי התנגשות וסכסוך בין אלמנטים חזותיים שונים? המאפיינים הצורניים של התמונה לא פונים אל השכל, אלא אל רמת מודעות נמוכה יותר - אל העין, שכפי שנוכחתם יש לה העדפות משלה.
השאלה השלישית מתייחסת לגישור בין שתי רמות התודעה של המתבונן: עד כמה הקומפוזיציה מסייעת – או מפריעה – למתבונן להבין את התמונה? עד כמה היא מחזקת – או סותרת – את האמירה שלה? כאן באים לידי ביטוי מושגים כמו מקוריות, דעתנות, סנטימנטליות וקיטש.

יש לשים את הקומפוזיציה במקומה הראוי. נכון שהיא מהווה נושא מרתק. נכון שהבנת ההשפעה של המרכיבים החזותיים בתמונה על תחושותיו של המתבונן נותנת בידיו של הצלם אוסף של כלים פוטנטיים, אבל הכלים האלה מוגבלים. קונספציה נוספת שבאה לידי ביטוי בצילום, ושעדיין לא נחקרה בבלוג הזה, היא הזמן. בחירת רגע החשיפה בסיטואציות בלתי מבויימות קשורה קשר הדוק למסר של התמונה. עוד ארחיב על כך.
לדעתי הכשרון של צלם - של אמן - בא לידי ביטוי קודם כל ברגישותו וביכולת הביטוי שלו. הוא קולט אותות שחומקים מעיניהם של אחרים ומגלה אותם באמצעות האמנות שלו.
כאן עולה בי האסוציאציה לשירו של יהודה עמיחי:

משלושה או ארבעה בחדר

משלושה או ארבעה בחדר
תמיד אחד עומד ליד החלון.
מוכרח לראות את העוול בין קוצים
ואת השרפות בגבעה.
וכיצד אנשים שיצאו שלמים
מוחזרים בערב כמטבעות עודף לביתם.

משלושה או ארבעה בחדר
תמיד אחד עומד ליד החלון.
שערו האפל מעל למחשבותיו.
מאחוריו המילים.
ולפניו הקולות הנודדים בלי תרמיל,
לבבות בלי צידה, נבואות בלי מים
ואבנים גדולות שהושבו
ונשארו סגורים כמכתבים שאין
להם כתובת ואין מקבל.

* הרבה נכתב על הגדרת המושג "אמנות". זה נושא שהעסיק את הפילוסופיה המערבית החל מהמאה ה-19 וממשיך לעורר הדים גם כיום. ההכרה בצילום כענף של האמנות התקבעה רק לפני כ-40 שנה, כשתצלומים החלו להימכר במכירות פומביות ולהיות מוצגים בגלריות נחשבות ובמוזאונים. מרבית ההגדרות המקובלות למושג "אמנות" כוללות התייחסות לאסתטיקה, לביטוי האישי של האמן ולטרנספורמציה שהיצירה מחוללת במתבונן, בקורא או במאזין. צלמים נוטים למחוק מההגדרה את כל מה שקשור לביטוי אישי כדי לכלול בה גם צילום תיעודי, "אובייקטיבי". מכל מקום, ההגדרה למעלה משקפת אך ורק את דעתי האישית. כל הגדרה אחרת תהיה טובה באותה מידה או במידה רבה יותר.