יום שישי, 29 ביוני 2012

צידו האפל של האור

הצילום, כידוע, משתמש באור. אור רך, אור ישיר, אור דיפוזי, אור חם או קר או לבן או כרומאטי או קדמי או אחורי או צדדי או רב כיווני. האור זכה ברבות השנים לתיאור מפורט. קיימים עשרות ניואנסים מילוליים שמתארים את האור הצילומי. אך מה בדבר היעדר אור? דומה שהצל הוא סרח עודף. הוא עני בפרטים ולכן איננו תורם הרבה לאינפורמציה שהתצלום מכיל. הוא שובר את תחושת ההרמוניה שמתלווה לקומפוזיציה טובה ולכן עלול "להרוג" תצלומים.
הדבר נכון במיוחד כיום. לא רק שהצללים דלים בפרטים, אלא שהם נוטים לסבול מרעש אלקטרוני רב. האסתטיקה הרווחת כיום בין הצלמים רואה בהם אזורים "בעייתיים" שיש לצמצמם ככל האפשר ואם הדבר איננו אפשרי – "לטפל" בהם. המלחמה בצללים מקדשת את כל האמצעים. קחו למשל את הטקטיקה הרווחת של שמירת קבצי ה-RAW ועיבודם המאוחר מול מסך המחשב. אני בדעה שהרציונל הראשון במעלה של המנהג הזה טמון בצללים: הבהרת הצללים וחילוץ הפרטים מתוכם נעשים באמצעות הגברת הקונטרסט המקומי וניקוי רעש. שילוב של שני התהליכים האלה ידוע כהרסני ורק שפע של אינפורמציה ספרתית עשוי למזער את הנזק. גישה אחרת, רדיקלית יותר, מאמצת את טכניקת ה-HDR: חשיפה מרובה בערכים שונים שבעקבותיה נערך מיפוי טונאלי של הקובץ המורכב. ה"תצלום" המתקבל עשיר בפרטים מחד ונקי מרעש דיגיטלי מאידך – חלומו הרטוב של כל צלם נוף (ושל כל צלם בכלל).
מי שמרבה לעיין בגלריות מקוונות של תצלומים באתרי האינטרנט הפופולאריים עשוי לקבל את הרושם שעולמנו דל בצל. כל משטח, חשוב יותר או פחות למסר של התצלום, נראה מואר כהלכה. עושר הפרטים מרשים, אבל מכביד על העין. כשאני מתבונן בתצלומים כאלה אני מוצא את עצמי תר אחר מפלט מן העומס, מבקש מעט שקט. זוהי אחת מתכונותיו של הצל בקומפוזיציה הצילומית: הוא מציע למתבונן איים של מנוחה בתהליך ההתבוננות האינטנסיבי. תפקיד חשוב נוסף של הצל הוא ציור המבנה התלת-מימדי של גופים. תאורה צדדית או זוויתית מדגישה קימורים, זוויות הנוצרות בין משטחים סמוכים ומרקם. הצל מוסיף לתצלום מימד של עומק מקומי שאין להקל בו ראש. ולבסוף, אזורים חשוכים ודלים בפרטים עשויים לכוון את עינו של המתבונן אל אזורים סמוכים בתצלום, כאלה שמוארים היטב ונושאים את משמעותו. בהיעדרם ההתבוננות עלולה להיות חסרת תוחלת ומעיקה. ככל שהצללים כהים יותר כך הטונים הבינוניים - אלה שנושאים את מירב האינפורמציה והמשמעות - נראים מאוזנים יותר.

עומק הצללים הוא עניין של טמפרמנט ושל גיאוגרפיה. לפני מאה שנים ומעט יותר היגרו ציירים אירופיים רבים אל חופי הים התיכון. הם חיפשו את האור הדרומי שניחן בצבעים עזים ובצללים אינטנסיביים. האור של הצפון רך יותר, כחלחל-אפרפר ומתון. זה אור "צילומי" טוב, אבל הוא ידוע בנטייתו לדכא את חדוות החיים ואת היצירתיות של אמנים רבים. שני הציורים הבאים של וינסנט ואן גוך יבהירו את העניין הזה. אחד מהם נוצר בהולנד הקרירה והמעוננת והשני נוצר בדרום שטוף השמש של צרפת.

Vincent Van Gogh, Autumn Landscape With Four Trees, 1885
Vincent Van Gogh, Wheatfield with crows, 1891

רובנו חיים באזור בו אור השמש ברוטאלי, בעיקר בקיץ. גדלנו בצללים עמוקים וכהים ואיננו מכירים היטב את האור הצפוני החיוור. לכן איננו יודעים כיצד לצייר אותו או לצלם אותו. יותר מזה, הטמפרמנט האסתטי שלנו (כך אני סבור) מעדיף ניגודיות חזקה על פני מעברים טונאליים מעודנים. כאשר אנחנו מנסים לחבר בין המזג החם שנגזר מן הגיאוגרפיה שלנו לבין האידיאלים האסתטיים המתונים של הצילום הדיגיטלי - משהו עלול להישבר. בישראל יש למדוד את האור מן הטונים הבהירים והבינוניים. הניחו לצללים לנפשם.
.

יום חמישי, 28 ביוני 2012

מי שהולך לישון עם כלבים: עדכון

זוכרים את הסיפור על הצלם הקוריאני Ahn Se-hong שהשתתפותו בתערוכה השנתית של ניקון בוטלה בעקבות לחצים פוליטיים ביפן? ובכן, מאז חלו כמה התפתחויות.
החדשות הטובות: בית משפט יפני פסק לטובתו של הצלם. מארגני התערוכה אולצו להציג את עבודתו והקהל הרחב יכול לצפות בה.
החדשות הפחות טובות: ניקון ערערה על הפסיקה והודיעה כי אם הערעור יתקבל ע"י ערכאה גבוהה יותר לפני מועד סגירת התערוכה, התשעה ביולי, אזי עבודותיו יוסרו ממנה לאלתר.
החדשות הרעות: ניקון הציבה מעקב קבוע אחר הצלם בתקווה שיתועד עושה משהו שיצדיק את סילוקו מן התערוכה. בנוסף לכך, כניסתם של עיתונאים זרים לאולם בו מוצגים תצלומיו של Se-hong נחסמת ומארגני התערוכה מונעים מן המבקרים לצלם בו.

כמה אירוני שבתערוכת תצלומים - ועוד כזו שמאורגנת בידי יצרן חשוב של ציוד צילום - מוטל חרם על צילום. וכמה עצוב כשהאמנות נרמסת ברגלי הפחד והשקר.

.

יום רביעי, 27 ביוני 2012

סוגסטיה #2

.

שאלון EVIL: התוצאות (וגם כמה הגיגים)

טכנולוגיית ה-EVIL מהווה פריצת דרך בעולם הצילום. הגורם לכך איננו ההנדסה שבתוך הקופסה (דהיינו החלפת המראה והפריזמה במערכת צפיה ישירה וההסתמכות על שיטה שונה למיקוד אוטומטי) אלא שבירת המוסכמה הוותיקה שקושרת בין גודל ומשקל לבין איכות. המבוגרים שבינינו זוכרים ודאי את מירוץ המזעור בין יצרני מצלמות הרפלקס שהתרחש בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת, אבל המרוץ ההוא היה כאין וכאפס בהשוואה למהפכת ה-EVIL - וזו מהפכה אמיתית. זאת מהפכה מכיוון שהיא הופכת את הצילום ה"איכותי" לנגיש יותר עבור משתמשים שנרתעים מגודלן וממשקלן של מערכות ה-DSLR ה"אמיתיות" ומכיוון שהיא מאפשרת את חדירתו לטריטוריות חדשות בהן מצלמות ועדשות גדולות הן נטע זר. אם תרצו, מהפכת ה-EVIL משלימה את מהפכת המצלמות הסלולאריות, שהולכות וכובשות את הצילום העממי ודוחקות את המצלמות הקומפקטיות הייעודיות לנישות נידחות יותר ויותר.
כמו כל טכנולוגיה חדשה גם ה-EVIL נתקל בחשדנות ובחשש מצד רבים ממשתמשי מערכות הרפלקס הדיגיטליות. מצלמה קטנה וקלת משקל התומכת בהחלפת עדשות ומצויידת בחיישן גדול יחסית מנוגדת כל כך לפרדיגמת ה"גודל=איכות" עד שהיא עלולה להיראות כמין מעשה שטן: משהו כאן ודאי לא בסדר. אולי מהירות המיקוד חסרה, אולי היעדר חיישנים גדולים-באמת במצלמות ה-EVIL (אין עוד טכנולוגיה שמושווית לעתים קרובות כל כך למצלמות החיישן ה"מלא"), אולי השליטה בעומק השדה מגבילה את הצלם היצירתי (שוב, בגלל ההבדלים בגודל החיישנים), אולי העדשות המותאמות למצלמות האלה לוקות בחסר, אולי קשיי המיקוד הידני ואולי בכלל העיניות החדשות הן אלה שבחיקן טמון הסוד האפל. נו, אולי אני מגזים. המראה והפריזמה היו פתרון טוב לתקופתן, אבל החלפתן במערכת צפיה ישירה אלקטרונית מתבקשת. טכנולוגיית ה-EVIL פוטרת את הצילום לא רק מן הגודל והמשקל העודפים אלא גם מן המסלול האופטי העקיף, שעלול לגרום לחוסר דיוק ניכר במיקוד. בנוסף לכך היא מחליפה כמה וכמה חלקים נעים ברכיבים שמקובעים למקומם וגם זה לטובה. כל מי שחושב בהיגיון מבין את היתרונות.
אלא שהתאוריה היא דבר אחד והיישום הוא דבר שני. זאת טכנולוגיה בהתהוות והיא עדיין לא הגיעה לפרקה (אם כי היא הולכת ומתקרבת בקצב מרשים). מכירות מצלמות הרפלקס המסורתיות והעדשות המיועדות להן עדיין עולות בהפרש ניכר על מכירות מוצרי ה-EVIL ברוב רובם של שווקי העולם. בשאלון שערכתי כאן ניסיתי לברר עד כמה קוראי "העין", קבועים ואורחים כאחד, פתוחים לקבלת ה-EVIL, מהם היתרונות שהם מייחסים לו, מהם חששותיהם וכיצד הם מתייחסים לטכנולוגיה הזאת בהקשר של הספקטרום הטכנולוגי הצילומי בכללותו. התוצאות מעניינות.

השתתפו בסקר 41 צלמים, לעומת 15 בלבד שהשתתפו בסקר דומה שערכתי לפני כתשעה חודשים. ההבדל הגדול במספר המשתתפים מונע השוואה משמעותית של התוצאות. מצד שני, הסקר האחרון מלא בממצאים חשובים. השאלה הראשונה שנשאלה היתה: מה מידת ההיכרות שלך עם מצלמות EVIL?. התוצאות הפתיעו אותי במקצת: לא פחות מ-29% מן המשתתפים כבר מחזיקים במצלמה כזאת ועוד כרבע מהם שקלו, או שוקלים רכישה של EVIL. כל משתתפי הסקר לכל הפחות שמעו או קראו על הטכנולוגיה החדשה ורק כ-12% מהם הביעו חוסר עניין מוחלט לגביה. מובן שהמספרים האלה אינם מייצגים את חובבי הצילום ה"איכותי" בכללותם, ודאי שלא בישראל.
נראה שמידת ההיכרות של הצלם עם מצלמות ה-EVIL משפיעה על עמדותיו: רוב משתתפי הסקר ציינו את גודל המצלמה כיתרון. מידת ההיכרות שלהם עם ה-EVIL כמעט שלא השפיעה על הערכתם זו. מצד שני, משתתפים שלא ראו מצלמה כזאת מימיהם ייחסו פחות חשיבות לגודל העדשות מאשר המשתתפים האחרים בשאלון. הקבוצה שהביעה את מירב ההערכה למימדיהן הצנועים של העדשות כללה את אותם משתתפים שנתקלו במצלמה כזאת פעם או פעמיים אבל לא זכו להיכרות קרובה יותר. עם זאת, המשתתפים בני הקבוצה הזו נרתעים מן המצלמות האלה. הסיבות הדומיננטיות לרתיעה הן "מיקוד אוטומטי איטי", חסרונה של עינית או החשש שלהם מאיכותה בדגמים שכוללים כזאת וחוסר אמון מסוים באיכות העדשות המיועדות למצלמות EVIL. הקבוצה הבאה היא זו הכוללת צלמים ששקלו (או שוקלים) רכישה של מצלמת EVIL. שיעור המשתתפים מקבוצה זו שציין לטובה את איכות העדשות גבוה יותר מזה שבכל הקבוצות האחרות. יחד עם זאת, אותם משתתפים חוששים יותר מהאחרים מחוסר הנוחות שבאחיזת מצלמה קטנה ומכך שהמצלמות האלה אינן תומכות בעדשות שכבר נמצאות ברשותם. שני אלה, יחד עם המחירים הגבוהים-מדי לטעמם, גורמים לכך שהם עדיין מתלבטים (או הכריעו לשלילה). ומה חושבים המשתתפים בשאלון שכבר יש ברשותם מערכת EVIL? ובכן, בני קבוצה זו אוהבים את גודל המצלמה יותר מכל האחרים ומוטרדים רק מן ההיצע המוגבל של עדשות פריים איכותיות המתאימות למצלמות שלהם.
השאלה המסקרנת ביותר בסקר התייחסה למקומה של טכנולוגיית ה-EVIL בשוק המצלמות. התפלגות התשובות לפניכם:
 

כמו תמיד, רק מי שמתנסה יודע.
.

יום שלישי, 26 ביוני 2012

הטפת מוסר קטנה

לפניכם תגובה שהתקבלה במערכת לשאלון בנושא ה-EVIL:
עוד טכנולוגיה שתעלם בדיוק כמו שבאה או שתתפוס בתור תחליף לקומפקטיות. בטח ובטח לא תהיה תחליף ל-DSLR כמו ששומעים מאנשים שמחזיקים צעצוע כזה ש "זה הדור הבא של ה-DSLR".
כן, כן, הצחקתם לי את האצבע שמצלמת.
אנונימי

גם אתם חשים באלימות? מבלי להיכנס לעניין עצמו, אני שואל את עצמי: מדוע הכעס הזה? מדוע העלבון?
ניסיון החיים שלי מלמד שהכעס הוא פועל יוצא של פחד. והפחד הוא פועל יוצא של אי ודאות, של חוסר ביטחון ושל דיסונאנס קוגניטיבי. כיצד המשא הפסיכולוגי הכבד הזה קשור לבלוג קטן שעניינו צילום, תרבות ואמנות? יש לי השערה שתפתור את התעלומה אבל ברשותכם אני מעדיף שלא לפרט אותה כאן.
כאן אנחנו משתדלים לנהוג כג'נטלמנים: לשמור על נימוס, להתבטא בשקט ובאיפוק, לטפח חוש הומור דק שאין כמוהו לשימון גלגלי השיניים במנגנון שמקיש על המקלדת, להימנע מחשיפה של יצרינו האפלים. וגם, אם תסלחו לי, לוותר על הזכות לאנונימיות. מי שבוחר להימנע מלהזדהות מיד מחשיד את עצמו במניעים נסתרים (גם אם ברוב רובם של המקרים החשד הזה משולל יסוד). כשאתה אנונימי אתה לא ממש איתנו. אתה בוחר להיות מין רוח רפאים שמרחפת בחלל הבלוג אבל איננה שותפה. כאילו באת לכאן לקחת ולא לתת דבר בתמורה. זה לא נעים. במיוחד עבור אלה שבוחרים להזדהות ולהיחשף מעט ולתרום.

תודה עבור תשומת לבכם.
.

יום שני, 25 ביוני 2012

סוגסטיה #1


.

רגעים של השראה

I remember this one day last year when I was walking home from my carpool after work on a Friday. It is normally a 10 minute walk. There was a beautiful sweet light coming through the trees during “golden hour” and I had my camera with me. I was in a pensive mindset the right music was playing in my headphones, and I was taking everything in. It felt meditative. I walked down the street and took photos of everything, for nothing in particular. The sounds of leaves rustling mixed with the camera shutter, the smells, the feeling of the wind on my skin. I was so engrossed in the moment and let my instincts take over. I wasn’t anywhere special – just a few blocks from home walking along a residential sidewalk, with an occasional passerby. It took me three hours to get home. It was perfect.

Jennilee Marigomen, Geneve at Deer Lake, 2010
--------------------------------------

לפעמים הכל במקום הנכון. האור, הרוח, האנשים, הניחוח, הטמפרטורה, השקט. אתה מרגיש חי. אתה רוצה לפשוט את בגדיך, לצעוק, לרוץ. אתה אוהב את הכל. גם את עצמך. החושים שלך חדים יותר: פתאום לאור יש ריח ועלי העצים שרים. זו השעה הנכונה ליצור משהו.

--------------------------------------

הסוד: להיות פתוח לסוגסטיה.

.

--------------------------------------

חמדה / דליה רביקוביץ'

שם ידעתי חמדה שלא היתה כמוה,
והזמן ההוא היה יום השביעי בשבת
וכל בדי אילנות היו מתעצמים לגבוה.

והאור הלך מסביב שוטף כנהר לנבוע
וגלגל העין את גלגל החמה חמד.
אז ידעתי חמדה שלא היתה כמוה.

הזהירו ראשי השיחים והאור לא ידע שובע,
ניתך בגלי הנהר ובכל אורותיו ניצת,
אף ראשי היה בעיניו כתפוח זהב לבלוע.

שושני נהר צהובות פערו את פיהן לבלוע
את אדוות הנהר בחופזן וגיבעול השט,
ואותו היום היה יום השביעי בשבת
וכל בדי אילנות מתעצמים בתשוקה לגבוה
ואז ידעתי חמדה שלא היתה כמוה.

.

יום ראשון, 24 ביוני 2012

שאלון תקופתי: EVIL

שאלתי לפני תשעה חודשים ואני שואל שוב היום:


משום שמעניין אותי לעקוב אחר השינויים בהתייחסות לטכנולוגיה החדשה הזאת. בעוד כמה ימים אכתוב משהו על ההתפתחויות שחלו. תודה לכם עבור ההשתתפות.
.

קקי קורה

.

יום שישי, 22 ביוני 2012

על ה"לוק"

(הלוק הקולנועי) זה לוק שאנשים מחפשים.
מאד מקובל למשל לעבוד בסטודיו עם תאורת קולנוע על מנת לקבל את הלוק הקולנועי.

ואם כבר מדברים על לוק קולנועי, זה לא משהו חדש. סטנלי קובריק (הבמאי) היה גם צלם שתמונותיו הרגישו כמו צילומי סטילס מתוך סרט. כך גם יוזף קודלקה.
אחד הצלמים שהכי מזוהים היום עם הלוק הקולנועי הוא גרגורי קרודסון שמוכר כל צילום שלו במעל $60,000...

השימוש בפלייר גם בצילום סטילס יכול לשמש אותנו על מנת להעביר מסר או אוירה, לרוב הרגשה אביבית או קייצית עם קצת פלייר וגוון זהבהב לצבעים. כך שגם מה שנחשב כרע, יכול להפוך ככלי ביד היוצר המוכשר....
מתוך תגובתו של שגיא קורטלר לפוסט שעסק באופנת עומק השדה הרדוד

ה"לוק", או הגימור הצורני של תצלום מתקשר לאופנות מתחלפות בצילום המסחרי. מדובר במעין "מסכה" הנגזרת מפגמים טכניים שהיו טבועים במרכיבים מסויימים של התהליך הפוטוכימי לאורך ההיסטוריה של המדיום (ובכלל זה ההיסטוריה הקצרה של הצילום הדיגיטלי). כמו כל אופנה גם ה"לוק" העכשווי קצר מועד. ככל שהוא דומיננטי יותר כך הוא נשחק והופך לקלישאה מהר יותר.
בחמש השנים האחרונות הופיעו ונעלמו כמה וכמה אופנות כאלה. למשל:
  • המראה הרווי, המחודד וחסר הצללים של טכניקת ה-HDR
  • שקיעת המגנטה
  • הפורטרט דמוי ציור השמן
  • הפורטרט ההיפר-ריאליסטי (זוכרים את "הערוץ הכחול"?)
  • צבעי הפולרואיד (אינסטגראם ודומיו)
  • צילום החתונות בסגנון פוטוג'ורנאליסטי
  • עומק-השדה-המזערי-שלא-לצורך בתצלומי טבע דומם
"הלוק הקולנועי" עליו מדובר כאן משלב בין אורך מוקד נורמלי, עומק שדה רדוד, חדות בינונית, רוויה נמוכה, cast כרומאטי, קיארוסקורו מעודן ואברציות אופטיות דומיננטיות. השילוב הזה מעניק לתצלום אווירה נוסטלגית ונוגעת ללב בגלל האסוציאציה שלו עם סרטי קולנוע משנות הששים והשבעים של המאה שעברה.

Photograph: Kiril Vorontsov
דווקא בגלל שהמראה הזה "חדש" ומעניין הוא יהפוך לקלישאה שחוקה תוך זמן קצר: יותר מדי צלמים מאמצים אותו ומפעילים אותו באופן שטחי שאיננו "מדבר" עם התוכן של התצלומים שהוא משרת. זו הבעיה של ה"לוק" בכלל: הוא אינו מבטא את הראיה של הצלם או את תחושותיו. הוא מלאכותי. מטרתו היחידה היא לרצות את המתבונן.

למאפייניו הצורניים של תצלום יש ערך רק אם הם משוחחים באופן ספציפי עם תוכנו. עליהם לייצג באופן חזותי ערכים בלתי ויזואליים כמו טמפרמנט, טמפרטורה ורעש. אין כאן קשרים קבועים ומוחלטים. אין נוסחאות. על כל צלם לפתח שפה משלו שתתאים לדרכים בהן הוא רואה, מרגיש וחושב. איך כל זה קשור ל"לוק"? ובכן, זה לא קשור.
There is no formula - only man with his conscience speaking, writing and singing in the new hieroglyphic language of light and time.
Ernst Haas

.

יום חמישי, 21 ביוני 2012

גילגולו של עומק השדה

נדמה שעומק השדה הרדוד וה"בוקה" הנימוח היו משאת נפשו של כל צלם מאז ומתמיד. שני המאפיינים האסתטיים האלה הם מסימני ההיכר הבולטים של תצלומים שהופקו באמצעות ציוד צילום "מקצועי". אולי תתפלאו לקרוא, אבל האופנה הזאת צעירה יחסית.
המונח "בוקה", שפירושו ביפנית איכות הטשטוש, הוצג לראשונה לצלמי המערב במאמר מאת John Kennerdell שפורסם במגזין Photo Techniques בשנת 1997. לפני שהתכונה הזאת של משטחים החורגים מתחומי עומק השדה זכתה לשם רק מעטים התעניינו בה. למשל, בשנות השבעים של המאה הקודמת צלמי ספורט רבים השתמשו בעדשות קטדיאופטריות בהן מורכבת מערכת מראות שמגדילה את אורך המוקד האפקטיבי מבלי צורך להאריך את העדשה באופן פיזי. העדשות האלה מתאפיינות בהבהקי רקע דמויי טבעת שהיו מחרידים כיום אפילו את הוולגרי שבצלמים. בכל אופן, באותם ימים איש לא הביע שאט נפש מיוחדת מתצלומים כאלה. הטבעות נחשבו לחלק מן ה"שפה" של העדשות האלה והתקבלו באדישות.


עומק השדה היווה סוגיה קשה לפיצוח מאז ראשית ימי הצילום. העין האנושית אינה עובדת כמו עדשת מצלמה והחדות הסלקטיבית המאפיינת תצלומים נחשבה תופעת לוואי שלילית של המדיום. כשלמדתי לצלם בשנות השמונים הכלל הראשון היה להשתמש בעדיפות תריס על מנת לקבל את מפתח הצמצם הקטן ביותר האפשרי ולכן את עומק השדה המרבי. יש להבין שבאותן שנים מהירות התריס נחשבה הגורם המגביל הנפוץ ביותר ל"איכות התמונה". משאת נפשו של כל צלם היתה היכולת להקפיא תנועה מהירה גם בתנאי תאורה פחות ממיטביים. עדשות מהירות במעט מאלה הסטנדרטיות ומצלמות שהצטיינו במהירות תריס גבוהה במיוחד ובסינכרוניזציית פלאש קצרה נמכרו במחירים מופלגים לצלמים מקצועיים. עומק השדה הרדוד היווה מחיר שעליך לשלם בתמורה להקפאת התנועה. אם אפשר היה להעמיד לרשות צלם שעבד בעשורים האחרונים של המאה הקודמת את כל מבחר המצלמות שנמכר כיום סביר להניח שהוא היה בוחר במצלמה בעלת החיישן הקטן ביותר שעדיין מציע טווח דינאמי מספק ורגישות גבוהה לאור: הקונוונציה האסתטית ברוב ענפי הצילום (למעט פורטרטים) דרשה עומק שדה גדול.


ה-zeitgeist הנוכחי מעדיף עומק שדה רדוד ו"בוקה" נימוח מכיוון שהמאפיינים האלה עדיין נדירים בצילום הדיגיטלי, שמתבסס ברובו על חיישנים קטנטנים ועל אופטיקה איטית יחסית. יותר מזה, הם מאפיינים ציוד יקר ונחשק. דווקא הקפאת התנועה ירדה מעט מנכסיה לאחר שבעיית הגרעיניות בערכי רגישות נמוכים ובינוניים נפתרה: כיום אפשר לחשוף במהירות תריס גבוהה בקלות יחסית גם במצלמות דיגיטליות פשוטות ועדיין לקבל תוצאה שימושית. שוב אין צורך בציוד יקר על מנת להשיג את המטרה הזאת ולכן מידת ההקפאה של תנועה הפכה מסטנדרט נוקשה של ה"תעשיה" להעדפה אמנותית-אסתטית. באותה מידה, כלי תוכנה חדשים שמופיעים בשנה האחרונה מאפשרים בקרה סלקטיבית של הטשטוש בתצלומים. בינתיים ניתן להשפיע על ה"בוקה" רק בשלב עיבוד התמונה, אבל לא אתפלא אם הכלים האלה יתחילו להופיע בקרוב במעבדי המצלמות. מאותו רגע חשיבותו של עומק השדה הרדוד תחזור למימדיה הטבעיים ומאפיין אסתטי חדש יכבוש את העולם בסערה. אינני יודע מהו, אבל ברור כשמש שרק מצלמות/עדשות יקרות במיוחד יציעו שפע ממנו.
.

LPV magazine

LPV magazine הוא קובץ תקופתי בעריכת Bryan Formhals שמציג צלמים וכותבים אחדים בכל גיליון שלו. השבוע יצא הגיליון הרביעי של המגזין, אותו תוכלו להוריד מכאן בגרסת PDF. בגיליון הזה מוצגים שני שיתופי פעולה בין צלם לכותב. במיוחד ראויים לציון שלושת הסיפורים הקצרים שכתבה Miki Johnson בהשראת תצלומיה של Anna Shelton (עמודים 21-36). קראתי ונותרתי נפעם. עומק הדמיון, היופי האינסופי והרגישות האנושית העתיקו את נשימתי. קחו לכם את הזמן והציצו. מומלץ בחום.

Photograph: Anna Shelton
.

יום רביעי, 20 ביוני 2012

געגוע

יותר ויותר אני מוצא את עצמי מתגעגע למצלמת הפילם הראשונה שלי. זאת היתה גרוטאה שלא ידעה לעשות הרבה: לא היו בה תפריטים, לא היה בה מסך טלוויזיה, היא לא ידעה למקד את העדשה היחידה שהשתמשתי בה, לא היה בה מייצב, היא לא ידעה לנחש את טמפרטורת הצבע, לא ניתן היה לשנות את רגישות הסרט, היא לא ידעה לחשוף ברצף, לא הסריטה וידאו ולא עבדה בעדיפות תירס. היא לא ידעה לנעול את החשיפה ומדדה את האור רק בשטח קטן של מרכז התמונה (אבל עשתה זאת היטב). היו בה שתי חוגות, האחת שלטה במהירות התריס והשניה נועדה לכוונון ה-ASA. היה בה מחשף והיתה בה עינית ענקית עם מסך מפוצל שהפך את המיקוד לתענוג.
אם כן, מדוע אני מתגעגע לכלי פרימיטיבי כל כך?
כי המרחק בין העין שלי לבין התצלום היה קצר יותר. הבנתי בדיוק כיצד כל מרכיב במצלמה ובעדשה עובד ולא נזקקתי לתיווך של עיבוד נתונים אלקטרוני, של המרת אותות אנלוגיים לשפה ספרתית ושל ממשק מורכב. אם נכשלתי האשמה היתה רק בי. הכלים היו טיפשים ונועדו לשרת את כוונותי, לא לסייע לי בקבלת החלטות. אם התצלומים שלי לא היו חדים בדיוק כפי שרציתי אותם ידעתי שלא דייקתי בסיבוב טבעת המיקוד או שמהירות התריס לקתה בחסר. לא היה צורך לדאוג שמא העדשה איננה מכויילת או שמא המייצב מקולקל. אם הצבעים היו צהובים מדי או כחולים מדי ידעתי ששכחתי להרכיב על העדשה את המסנן שיתאים את טמפרטורת האור לסרט שהיה במצלמה. לא היה צורך בכרטיס אפור או בהתאמת ההגדרות של קובץ ה-RAW על מסך המחשב. הצילום היה פשוט: לראות, להרגיש ולחשוף. הכלים היו שקופים. הם נועדו על מנת שלא להפריע לתהליך הזה. טעיתי ולמדתי, טעיתי ולמדתי. אחר כך טעיתי פחות.
לא, לא הייתי מחליף את מה שיש בידי היום במה שהיה לי אז. הסיבות לכך רבות ואין בי מספיק רוח כדי לפרט אותן. אבל מותר להתגעגע לפעמים (ואולי אפילו אעשה משהו בקשר לזה).
.

יום שני, 18 ביוני 2012

אבל היא נראית ישנה!

בתי הבכורה הגיעה לגיל המגעיל. אתמול נערכה בבית הספר שלה תערוכה בה הוצגו עבודות השורשים של התלמידים. בעודנו מתכוננים ליציאה לבית הספר היא נכנסה לחדר השינה והתחילה:

אבא, אל תלבש מכנסיים קצרים!
אבל חם לי.
טוב, לפחות שים בהם חגורה.
כמובן.
התקלחת?
כן.
אבא, למה אתה לוקח את המצלמה הקטנה?
משום שהיא קטנה.
אבל היא נראית ישנה!
ומה רע בזה?
אני לא רוצה שיגידו שאבא שלי חנון!
האם את רוצה שאקח את הגדולה?
כן, ברור.
עוד בקשות מיוחדות?
כן, אל תשיר (הארוע כלל תכנית אמנותית ובה שירה בציבור).
(אני מחליט למתוח מעט את עצביה) אבל הבטחתי למורה שלך שאשיר במיקרופון.
(מתמלאת חלחלה) אבא, אם אתה שר אני לא באה!
לא מנומס לשבת בשקט בשירה בציבור.
אמא! תגידי לאבא!...

זה יעבור לה מתישהו בחמש השנים הקרובות. אני מקווה.
.

יום ראשון, 17 ביוני 2012

למה בדיוק אתה מתכוון ב"צילום"?

Photography is a very strange place to be right now, either inside looking out (the producer) or outside looking in (the public)" – then takes us on a humorous journey though the various continents that currently make up "the entire World of Photography": Commercia, Documentaria, Amateuria, Artistica and Artcontemporanea.

אולי זהו גילו הצעיר של המדיום הזה, אולי ריבוי העוסקים בו ובביקורת שלו. בכל אופן, הצילום הוא שדה רחב מימדים. הוא מורכב מכמה "אזורים" שמתבדלים זה מזה לחלוטין. המכנה המשותף היחיד בין הצלם המסחרי, הצלם-האמן והצלם הדוקומנטרי הוא הכלים המשמשים אותם. כוונותיהם נפרדות, הפרדיגמות שלהם שונות ולכן הסטנדרטים לאורם פועלת עבודתם - שונים. בין השימושים והז'אנרים השונים של הצילום פרושות תהומות של חוסר הבנה. אפילו של איבה. הצילום המסחרי, למשל, איננו מבין את הצילום הדוקומנטרי, את המוטיבציה שלו ואת מאפייניו הצורניים ה"עתיקים". הצילום הדוקומנטרי איננו מבין את הצילום האמנותי המפותל, הסוגסטיבי והאגוצנטרי. והצילום האמנותי, מצידו, טעון באיבה עמוקה כלפי הזילות של הביטוי האישי ותאוות הבצע הבאים לידי ביטוי בצילום המסחרי.
כל ניסיון להחיל על הצילום בכללותו סטנדרטים אחידים של אסתטיקה או של תוכן - מעוות מיסודו. רוב הצלמים החובבים, כמו רובו של הציבור בעולם המערבי, "התחנכו" על ברכי הצילום המסחרי ולכן אנחנו נוטים לבחון תצלומים על פי הסטנדרטים התכליתיים של עולם הפרסום והתדמית. אנחנו מודעים לכך שיש גם תצלומים "אחרים": כאלה שלא נוצרו על מנת לשאת חן בעיני המתבונן, כאלה שהאסתטיקה שלהם "לוקה בחסר" או לפחות "שונה" מן הסטנדרטים של התעשיה, אבל אנו חשים שאין בידינו הכלים המתאימים על מנת להעריך אותם ולכן אנחנו מסתפקים באבני הבוחן השטוחות עליהן מושתתים הידע והניסיון שלנו.
התהליך שאנחנו עוברים כצלמים אבולוציוני באופיו, כלומר ליניארי. אנחנו מתפתחים ומתנסים שלב אחר שלב, בהתאם ל"תכנית" המוכתבת בידי ספרים, קורסים, פורומים, בלוגים וכיוצא באלה. התכנית הזאת תכליתית, חותרת אל מטרה מוגדרת מראש - "להיות צלם טוב". אין ספק, התכנית הזאת יעילה: אם תתמיד בה תגיע תוך מספר שנים למיומנות שתאפשר לך שליטה טכנית מלאה בתצלומים שלך. רבים מהם אף יגיעו לרמה אסתטית גבוהה ותוכל לשמש כצלם מסחרי לעת מצוא. אולם תכנית השלבים הזאת ממוקדת כל כך במטרה עד שהיא אינה נותנת את תשומת הלב הראויה לז'אנרים אחרים של צילום, בהם ההיבטים הטכניים והאסתטיים שוליים יחסית. יותר מזה, ה"חינוך" שאנחנו עוברים כצלמים מתחילים ישפיע מאד - יותר מן הרצוי - על סדרי העדיפויות שלנו גם לאחר שנתנסה ונשכיל. קחו למשל את המאמר שכתב צלם הרחוב המהולל Andrew Kochanowski בבלוג The online photographer. נראה ש-Kochanowski אינו מבין את מהותו של הז'אנר בו הוא יוצר. רבים מהרהוריו נוגעים לערכים זרים לצילום הדוקומנטרי ולראיה, התצלומים המעטרים את המאמר שלו הם כליל השלמות מבחינת החשיפה, הצבעים והקומפוזיציה המאוזנת שלהם, אבל חסר בהם מימד חשוב: תוכן משמעותי (ואולי זאת רק עריכה חלשה).

כדי לדעת לצלם היטב חשוב להתמחות ברזי הטכניקה והטכנולוגיה, אבל זה לא מספיק. זה אפילו לא העיקר. עוד לפני כן עליך להתכוון לומר משהו, לדעת כיצד להתבונן בעולם, כיצד לראות. אחרת אתה עלול לחזור על מה שעושים מיליוני צלמים אחרים בכל העולם: ליצור תצלומים יפיפיים של שום דבר.

.

יום שבת, 16 ביוני 2012

תצלום ישן וכמה אבחנות

Saul Leiter, Paris, 1959

התצלום הזה של Leiter צולם בסרט הצבעוני היחיד שנמכר באופן מסחרי ב-1959, הלא הוא סרט השקופיות Kodachrome 64 ז"ל. הוא מזכיר ציור משלהי המאה ה-19: התסרוקות הגבוהות של הנשים, כסאות הקש הפזורים בבית הקפה, השלט ברקע ודמויות הגברים העטויות חליפות כהות כולם מאפיינים את הציור האימפרסיוניסטי. הגוון החם של סרט הצילום משווה לתצלום תחושה ציורית מאד והגרעיניות החזקה נושאת רמזים לעבודותיו הפוינטיליסטיות של Seurat.
למרות זאת, זה תצלום מעין כמוהו: החדות המשתנה עם המרחק וההשתקפויות בחלון (כולל חצי דמותו של הצלם הניבטת אלינו מצד ימין) אינן מותירות ספקות. זהו תצלום.
קסמה של העבודה הזאת ברבדים הרבים שלה, הפיזייים והפסיכולוגיים כאחד. המשמעויות השונות שלו אינן חיות בשלום זו עם זו. הציוריות מתנגשת בצילומיות; ההשתקפויות גורמות לנו להסס: כמה חלונות כלולים בקומפוזיציה? אילו מן המרכיבים שלה נמצאים מאחורי חלון ואילו משתקפים בו?; המאפיינים הצורניים שקשורים בתודעתנו לסוף המאה ה-19 מתנגשים בחפצים המונחים על השולחן, שכולם בני אמצע המאה העשרים; ריבוי הפרטים, המודגש ע"י הגרעיניות החזקה, מתנגש עם הסדר הכללי של הקומפוזיציה; הקונטרסט הטונאלי העז מתנגש בקונטרסט הכרומאטי החלש. האם התצלום חד? לא, לא ממש. אבל החדות של חלק מן הפרטים גבוהה בהרבה מזו בה מתוארים פרטים אחרים. גם התפלגות החדות מבלבלת אותנו. מכיוון שהתצלום מורכב כל כך עינינו מתעכבות עליו זמן רב. אנחנו מנסים לפרש אותו, אבל בכל פעם בה אנחנו משוכנעים שפיענחנו אותו מופיע פרט חדש שזורק אותנו לנקודת ההתחלה.
Leiter לא יצר את התצלום הזה במקרה. זה לא snapshot. היה בסצנה משהו שצד את עינו (כנראה המבנה הטונאלי והכרומאטי הגס של הסצנה - ה-notan שלה) ולכן הוא הרים את המצלמה אל עינו ולחץ. מצד שני, הוא ודאי לא חשב על כל הרבדים הצורניים והתוכניים שלה. הוא פשוט התעורר בחדר המלון הקטן, אכל משהו קל, שתה ספל של קפה, לקח את המצלמה שלו ויצא אל הרחוב להתבונן. לא היה דבר שהסיח את דעתו באותו בוקר. הוא התמסר לאווירה ולמראות המשתנים לנגד עיניו וכשהגיע הרגע הנכון - חשף. זה הכל.
.

יום שישי, 15 ביוני 2012

מילכוד ושמו "מהדורה מוגבלת"

לפני מספר ימים כתבתי על הקונפליקט הבסיסי שבין עולם האמנות למדיום הצילומי, הנובע מהגישות ההפוכות שלהם לשאלת הדטרמיניזם. בקצרה, האמנות הפלסטית סופית. מרגע שהצייר הכתים את בד הציור אין לו עוד דרך חזרה. חומר הגלם והתוצר – חד הם. הצילום שונה: מאחר שתהליך הפקת התוצר איננו גורם לשינויים בחומר הגלם הוא נוח לדופליקציה ולרפרודוקציה. הבדל יסודי זה מציב בפני צלם האמנות, בעל הגלריה והאספן בעיה: כיצד ניתן להבטיח שהשוק לא יוצף בעותקים רבים של יצירה צילומית כזאת או אחרת?

אחת ההמצאות שנועדו לפתור את הצרה הזאת היא המהדורה המוגבלת. הצלם מציע למכירה מספר קטן, מוצהר מראש של עותקים. בעל הגלריה מרוצה כי הוא מקבל בלעדיות על מכירת העבודה. הקונה מרוצה כי ההבטחה שלא יופקו עוד עותקים בעתיד תמנע "דילול" של ערך העבודה שהוא רוכש. האמן מרוצה כי ערך המכירה של העבודה שלו גדל. הכל טוב ויפה.
השנים עוברות ואחד מרוכשי המהדורה המוגבלת הזאת, שמן הסתם כבר נמכרה כולה, מעמיד את ההדפס שברשותו למכירה פומבית. כך עובד עולם האספנות. מסתבר שערכה של העבודה עלה בינתיים פי חמש (הערכה ריאליסטית למדי). מובן שכל הערך המוסף הזה נופל כפרי בשל לידיו השמנוניות של האספן. האמן עצמו לא ירוויח מן המכירה החוזרת אגורה שחוקה למרות שהעבודה היא "שלו". ואם זה לא מספיק, הוא אינו רשאי למכור עותקים נוספים מאותה יצירה. הוא אפילו אינו רשאי להדפיס כאלה (הנגטיב, כמובן, עדיין בידיו). המצב הזה אבסורדי, אבל כך עובד עולם האספנות.
זה בדיוק מה שקורה שוב ושוב לצלם William Eggleston. עבודותיו משנות השבעים של המאה שעברה מתגלגלות בשוק האמנות ונמכרות בסכומים גבוהים יותר ויותר והוא רואה זאת בעיניים כלות אבל אינו נהנה מן האינפלציה שחלה בערכה המסחרי של עבודתו הישנה. מובן שהוא יכול למכור הדפסים מתצלומים אחרים שיצר במשך השנים, במהדורות מוגבלות כמובן, אבל ערך השוק שלהם יהיה נמוך בהרבה מזה של אותן עבודות ישנות ומהוללות ועליו להישמר מפני ירידת "ערכו" כאמן. לכן הוא מנוע מלהציע למכירה תצלומים חדשים, לפחות כל עוד הוא חי. כן, ניחשתם נכון. כך עובד עולם האספנות.
אז Eggleston החליט לשבור את הכלים. הוא הדפיס כמה מן הנגטיבים הישנים שלו שוב, הפעם בעזרת טכנולוגיית הזרקת הדיו ובגודל ענק, ומכר את ההדפסים האלה, שניים מכל תצלום, לקונה יחיד תמורת סכום כולל של כ-5.9 מיליוני דולרים. מובן שהדבר הכעיס מאד את האספנים שמחזיקים בהדפסים מן המהדורה הראשונה. אחד מהם, Jonathan Sobel, אספן Eggleston חשוב, תבע את האמן על הפרת האמונים הזאת. הפרשנים המשפטיים חלוקים בדעתם לגבי תוצאות המשפט הצפוי, אבל רובם, כמו גם רוב העוסקים בשוק האמנות, סבורים ש-Eggleston הפר באופן בוטה את הקוד האתי של היחסים בין אמן ואספן.
אחד מסוחרי האמנות שנשאלו על העניין היה נחרץ למדי:
Whether it’s illegal or not, it’s unethical. It hurts the people you’ve sold to previously. It’s greedy and piggish. I find it disgusting. I recently walked away from a photographer who did this … When you tell the market, ‘I’m going to limit,’ then you lie by doing other editions, you should be punished for it.

סביר להניח שאיש לא ישלם עוד סכומים כאלה עבור הדפסים מקוריים של עבודותיו, אבל אם תשאלו אותי – זו היתה מטרתו של Eggleston מלכתחילה. נקמתו של האמן במערכת הרקובה.

לסיפור הזה יש מוסר השכל: לעולם אל תציעו "מהדורה מוגבלת" של יצירתכם. בשום צורה ואופן. אל תציעו לאיש בלעדיות על השימוש בתצלומים שלכם ואל תאפשרו למי שרוכש אותם למכור אותם מחדש. וכמובן, אל תעבירו את זכויות היוצרים על עבודתכם לאף אחד. מצד שני, אל תבטיחו לאיש שתימנעו משימוש עתידי כלשהו בתצלומים שמכרתם לו. זו היצירה שלכם. עשו בה כל מה שיעלה בדעתכם.

William Eggleston, Untitled, from Paris series, 2006-2008
.
Google Analytics Alternative