יום שלישי, 5 ביוני 2012

להכיר את ההיסטוריה - ואולי לא

Brooks Jensen, איש מגזין הצילום היוקרתי LensWork כתב בשבוע שעבר על שיחה שערך עם צלם צעיר. אותו צלם השלים  זה לא מכבר את לימודי הצילום שלו באחד ממוסדות ההשכלה הגבוהה האמריקניים, אך במהלך השיחה התברר שהיכרותו עם ההיסטוריה של המדיום לוקה בחסר עד כדי כך שלא שמע על Edward Weston. זה הרתיח את דמו של Jensen, שביקש להטיח בראשו של הפרחח מצלמת עץ גדולה. למחרת, כששיקול דעתו שב אליו, הוא כתב מאמר שמסביר מדוע חשוב שכל צלם יכיר את ההיסטוריה הצילומית לעומקה.
אני מוצא שתי בעיות בגישה של Jensen. הראשונה היא בעיית הקנון: למי ניתנה הסמכות לקבוע מיהו צלם "חשוב"? כפי שהדברים עומדים כיום, ההיסטוריה המקובלת של הצילום מושתתת על פועלם של כעשרה צלמים בלבד, מ-Atget ו-Stieglitz בראשית המאה העשרים ועד White, Frank ו-Cartier-Bresson בשנות הששים. ההשקפה הזאת, שנלמדת בקורסים אמריקניים רבים לתולדות הצילום, צרה מדי לדעתי. הקנון הזה קצר מדי בזמן, אמריקני מדי והירואי מדי. הוא אמנם מייצג את הענפים העיקריים של הצילום, מצילום דוקומנטרי ועד צילום ספיריטואליסטי, אבל אין בו מקום למגוון. נעדרים ממנו צלמים חשובים כמו חלוץ הצילום הצבעוני Ernst Haas, ז'אנרים משמעותיים כמו הצילום החברתי לגווניו (Robert Adams, Bruce Davidson, Gordon Parks ואפילו Nan Goldin), זרמים אירופאיים ואסייתיים חשובים (כמו ה-Neue Sachlichkeit, הצילום הקונסטרוקטיביסטי, ה-Bauhaus, הצילום הסובייטי החדש, אסכולת דיסלדורף והצילום היפני החברתי של Tomatsu, Moriyama וחבריהם) ותקופות מכריעות (למשל הצילום הממוחשב של המאה ה-21).
הבעיה השניה נוגעת לרוחב היריעה של המדיום: הצילום תופס רק רצועה צרה בספקטרום העצום של הביטוי האמנותי. לדעתי יש חשיבות רבה להשכלה מולטי-דיסציפלינרית. אילו הדבר היה בידי הייתי מחייב כל סטודנט לתואר ראשון, בין אם הוא לומד ספרות צרפתית או פיזיקה גרעינית, להשתלם במהלך לימודיו במקצועות מגוונים מתחומי הרוח, המדע הניסיוני והמדע התיאורטי כאחד. השכלה רחבה מלמדת את האדם לשאול שאלות טובות ומגוונת את החשיבה. והדברים האלה באים לידי ביטוי גם בהבעה האמנותית. ככל שהידע שלך נרחב יותר כך מקורות ההשראה שלך מגוונים יותר. צלם שמכיר היטב את הדרך שסללו האבות הרוחניים הקנוניים של התרבות הצילומית אבל אינו קורא ספרים, אינו נחשף לסוגות אמנותיות אחרות ואינו מורגל בחשיבה מדעית ביקורתית תמיד ישאר מוגבל.

זה מביא אותי לשחק במחשבה הבאה: אולי היכרות עם תולדות המדיום איננה חשובה כלל? אם נבחן את הדברים ללא דעה קדומה ניווכח שהיכרות מעמיקה מדי עלולה להביא ליצירה שבה הפרשנות מחליפה את המקוריות. זה בא לידי ביטוי בשנות השמונים של המאה הקודמת, שנות הפריחה הגדולה של הצילום התיאורטי. באותו עשור אירעה התפוצצות אוכלוסין בתוכניות ללימודי צילום גבוהים בארצות הברית והתוצאה, במישרין או בעקיפין, היתה השתלטותו של זרם פוסט-מודרניסטי דלוח במיוחד על שוק הצילום האמנותי. לעומת זאת, הגדולים שבצלמים רכשו את ההשכלה שלהם בתחומים אחרים. מי יודע אם Kertész, Cartier-Bresson, Steichen, Giacomelli, Sugimoto, Sander ואפילו Salgado היו מפתחים את הראיה הגולמית שלהם אילו נחשפו לעבודתם של קודמיהם בגיל מוקדם?
מה שנדרש על מנת ליצור תצלום טוב הוא לראות, להרגיש ולחשוף. את אלה אי אפשר ללמוד משיטוט באתרי צילום ברשת או אפילו מניתוח הקומפוזיציות של קרטיה-ברסון. הראיה היא בחלקה תכונה מולדת ובחלקה תוצאה של ניסיון חיים ושל השכלה רחבה. התחושה היא עניין של זיכוך רגשי ושל ריכוז. החשיפה תלויה במעורבות רגשית ובחוש למקצב. אף אחת מאלה לא קשורה לעבודתו המרשימה כשלעצמה של Edward Weston.

Sebastião Salgado, Serra Pelada, State of Para, Brazil, 1986
.

2 comments:

  1. אני מודה,לא קראתי את המאמר באנגלית. אין ספק שהכרת תולדות הצילום האמריקאי של המאה ה19 ו20 אינה מספיקה וכמו שכתבת צריך גם להכיר עוד דברים אך מכאן ועד לא להכיר בכלל זה קצת קיצוני. קרטז ושאר הרשימה שמניתה לא היו בורים בהיטוריה של הצילום ולא חיו בבועה הם הכירו היטב את הצלמים שחיו לפניהם וגם את תולדות האומנות בכלל ואפשר לראות את זה בצילומים שלהם.

    השבמחק
    תשובות
    1. בזה בדיוק העניין. הם נהנו מהשכלה רחבה שכללה, בין השאר, הכרות עם תולדות האמנות. עיון בעבודתם של צלמי המאה ה-20, ויהיו חשובים ומשפיעים ככל שיהיו, איננו מספיק.
      אולי כדאי להבהיר שמאחורי הפוסט הזה עומדת אג'נדה. הוא יוצא כנגד אלה שמקדשים את עבודתם של צלמים היסטוריים ואינם מסתכלים ימינה או שמאלה. מעריציו של אנסל אדאמס הם דוגמה בולטת.

      מחק

Google Analytics Alternative