התהליך היצירתי - חלק רביעי: ריאקטיבי או מבוים?

מידת הריאקטיביות של צילום נגזרת ממידת השליטה של הצלם בסצנה. "צילום הרחוב" הוא הז'אנר הריאקטיבי ביותר כי הוא חייב להיות כזה. צילום של טבע דומם בסטודיו הוא המבויים ביותר כי הוא יכול להיות כזה.

הרבה יותר קשה לצלם באופן ריאקטיבי. צילום כזה דורש תגובה מהירה ומחשבה מהירה עוד יותר. הוא מפגיש בין הדינאמיות של סיטואציות במהלך התרחשותן לבין יכולתו של הצלם לבטא את דרך הראיה הסובייקטיבית שלו. בצילום ריאקטיבי החשיפה ברגע הנכון היא כמעט הכל. Henry Cartier Bresson, אשף הז'אנר הזה, הגדיר את "הרגע המכריע" באופן הבא: "זוהי ההכרה הבו-זמנית, בחלקיק שניה, במשמעותו של ארוע באמצעות הסדר המדוייק של הצורות שמעניקות לאותו ארוע את ביטויו הנכון". ההגדרה הזאת היא תרגום של תרגום ולכן מירב הסיכויים שהיא איננה מבטאת את כוונתו של קרטיה ברסון באופן מדויק, אבל בואו ננסה לראות מה יש בה: מוטיבים הנמצאים בתנועה בתוך הסצנה משנים ללא הרף את האיזון הוויזואלי שלה ואת הקומפוזיציות האפשריות שהצלם יכול לבחור מתוכן. הבנה של הסיטואציה מצד הצלם תסייע לו לצפות מראש את ההתפתחויות, לבחור בקומפוזיציה מתאימה מבעוד מועד ולחשוף ברגע בו האיזון בין האלמנטים הוויזואליים השונים בפריים משמעותי להגדרת הסיטואציה. מכאן עולה שעל מנת להשביע את רצונו של קרטיה ברסון הצלם נדרש לעשות דבר בלתי אפשרי: להתרכז באופן מלא בסצנה עד כדי יכולת לצפות מראש את התפתחותה, לבחור זווית השקפה שתיתן ביטוי ליחסי הגומלין בין מרכיבי הסצנה החשובים ולהגיב בחלקיק שניה. קרטיה ברסון הראה שוב ושוב שאפשר לעשות זאת, אבל מעטים מלבדו מצליחים בכך. צלם הפורטרטים Arnold Newman צוטט כמי שטען ש"כל רגע הוא רגע מכריע", טענה רוויית פשרה שמעידה על הקושי שבצילום ריאקטיבי טוב. סגנון צילום כזה מחייב רמת ריכוז גבוהה כל כך עד שכל מחשבה של הצלם על הצדדים הטכניים של הצילום הופכת לבלתי רלוונטית. המצלמה צריכה להיות מעין "המשך של היד והעין" והקומפוזיציה – אינטואיטיבית ונגזרת באופן ישיר מאופן ראייתו של הצלם. בצילום ריאקטיבי אין זמן לאזן את המצלמה על פי קו האופק או לחכות שהעדשה תתמקד על נושא התמונה. הז'אנר הזה ממוקד תוכן והעניין בו לא תלוי באסתטיקה.

בקוטב השני ניצב הצילום המבויים. כאן יש לצלם די והותר זמן לתכנן את הסצנה מבחינת הקומפוזיציה והתאורה. המרכיב הצורני הופך להיות הרבה יותר חשוב וכך גם האיכות הטכנית של התמונה המתקבלת. רוב רובם של התצלומים התלויים במוזיאונים ברחבי העולם הושגו לאחר תכנון מדוקדק מצד הצלם. רוב הפורטרטים, התצלומים בעיתונים ובמגזינים והתמונות שאנחנו מוצפים בהן ברשת – מבויימים. התצלום המבויים תמיד יהיה אסתטי יותר מזה הספונטאני ולכן הוא הפך לסטנדרט בקרב הקהל הרחב. הדבר גרם לכך שז'אנר שלם של צילום, אותו אני מכנה "אילוסטרציה", עוסק בביום סצנות שייראו כאילו צולמו באופן ספונטאני. אחד התצלומים המפורסמים השייכים לסוג הזה הוא Kiss by the hotel de ville מאת הצלם הצרפתי Robert Doisneau (הצלם סיפר לימים שלא היה מעז לצלם זוג מתנשק כך ברחוב כיוון שרוב הזוגות הנוהגים כך אינם לגיטימיים). אני מוצא טעם לפגם באילוסטרציה: הייתי מצפה מתמונות מעין אלה שירמזו למתבונן על כך שהן מבויימות. בפורטרט פרונטאלי אין צורך בכך כי העיניים המופנות ישירות אל המתבונן מספיקות על מנת להעיד על הביום. לעומת זאת בתמונות המציגות סצנות "מחיי הרחוב" יש צורך באירוניה עצמית מצד הצלם שתתבטא, למשל, בהכנסה אל תוך הפריים של פריט ש"איננו שייך" לסצנה. הגילוי בדיעבד שהתפיסה הספונטאנית המרגשת איננה אלא סצנה מבוימת ישאיר טעם רע בפיו של המתבונן.