ז'אנר שלם של צילום עוסק בהעתקת תצלומים מפורסמים. התמונות של Ansel Adams פופולאריות במיוחד לצורך זה: תמונות מעוררות השראה כמו Half Dome מושכות מאות צלמים שמנסים לשחזר אותן על מנת להבין את הטכניקה של אדאמס ובכך להפוך לצלמים טובים יותר. הם מגיעים לנקודה המדויקת בה עמד אדאמס, מכוונים את המצלמות שלהם לאותה זווית ולאותו אורך מוקד ומחכים לאור הנכון. בשנות ה-20 של המאה הקודמת הציבה קודאק שלטים בנקודות תצפית בפארקים לאומיים אחדים בארצות הברית עם הכותרת: "צלם מכאן". בטיול שערכתי לא מזמן באחד הפארקים הלאומיים של צ'ילה נתקלתי להפתעתי בשלטים דומים. העניין ברור: השלטים מכוונים את הצלם למקומות מהם אפשר לצלם את תמונות הנוף המרשימות ביותר. לצלמים המצייתים לשלטים האלה לא מפריעה העובדה שתמונותיהם יהיו דומות לאלפי תמונות שצולמו מאותם מקומות, כל עוד הן אסתטיות וקומוניקטיביות. האם ניסיתם לצלם עשן? מה בדבר טיפות הנופלות לתוך כלי ובו מים או אגלי טל בהם משתקפת הסביבה הקרובה בשעת בוקר מוקדמת?
אין ספק שלתצלומים כאלה יש קסם מיוחד: הם יפיפיים. הם מציגים את הנושאים שלהם בצורתם האסתטית ביותר ומשתמשים בקומפוזיציה שמטרתה לרצות את הטעם הממוצע. מי שמתבונן בהם נדהם מהיופי (אלא אם כן כבר נתקל בעשרות תצלומים דומים). תמונות נוף המצולמות מנקודות השקפה מתאימות, רצוי ב"שעת הזהב" של הבוקר או זאת של בין הערביים ונענות לעקרונות התפיסה החזותית, הן בעלות פוטנציאל מכירה גדול. רוב האנשים היו רוצים לתלות הדפס כזה על הקיר בביתם. הוא מזכיר להם את הוד הטבע בעודם חיים בעיר הרועשת והמזוהמת. יש בו אפילו משהו מן התקינות הפוליטית (דאגה לסביבה, הערצה של הטבע הבלתי מושחת). תצלומים כאלה מככבים בפרסומות, באלבומים מודפסים ובגלויות. מצד שני, תמונות קונבנציונאליות הן צפויות, קונפורמיסטיות, אולי אפילו משעממות. אין בהן מרכיבים של הפתעה או של מקוריות. במקרים רבים אפשר להגדיר אותן (בזהירות רבה) כקיטש.
אין ספק שלתצלומים כאלה יש קסם מיוחד: הם יפיפיים. הם מציגים את הנושאים שלהם בצורתם האסתטית ביותר ומשתמשים בקומפוזיציה שמטרתה לרצות את הטעם הממוצע. מי שמתבונן בהם נדהם מהיופי (אלא אם כן כבר נתקל בעשרות תצלומים דומים). תמונות נוף המצולמות מנקודות השקפה מתאימות, רצוי ב"שעת הזהב" של הבוקר או זאת של בין הערביים ונענות לעקרונות התפיסה החזותית, הן בעלות פוטנציאל מכירה גדול. רוב האנשים היו רוצים לתלות הדפס כזה על הקיר בביתם. הוא מזכיר להם את הוד הטבע בעודם חיים בעיר הרועשת והמזוהמת. יש בו אפילו משהו מן התקינות הפוליטית (דאגה לסביבה, הערצה של הטבע הבלתי מושחת). תצלומים כאלה מככבים בפרסומות, באלבומים מודפסים ובגלויות. מצד שני, תמונות קונבנציונאליות הן צפויות, קונפורמיסטיות, אולי אפילו משעממות. אין בהן מרכיבים של הפתעה או של מקוריות. במקרים רבים אפשר להגדיר אותן (בזהירות רבה) כקיטש.
בקוטב השני ניצבות תמונות בעלות קומפוזיציות ונושאים בלתי שגרתיים. תמונות כאלה מצולמות לעתים קרובות על מנת להתריס. הן חותרות לפרובוקציה ומבקשות תשומת לב. במחצית המאה העשרים הנושאים הנחשבים ביותר היו פריטי טבע דומם יומיומיים נפוצים: מזלגות, צלחות, ביצים וכו'. המוזאונים מלאים בתצלומים כאלה עד היום. בשנות השישים של המאה הקודמת, עם מסחור הפילם הצבעוני, עלה הפופארט לקדמת הבמה והציג גירסה משלו לבעיטה במוסכמות. עצם המרידה היה העניין. הצלם האמריקאי Garry Winogrand, שעבודתו מתאפיינת בהיעדר נושאים ברורים, העיד על עצמו: "כשאני רואה בעינית סצנה מוכרת אני מיד משנה את הקומפוזיציה על מנת ליצור משהו חדש". נון-קונפורמיזם בצילום הוא מסוכן: כל סטיה מה"כללים" מפחיתה מן האסתטיקה ומן ההרמוניה הפנימית בתמונה. תמונות כאלה זוכות בתחרויות רק לעתים רחוקות ונחשבות בעיני הקהל הרחב "אליטיסטיות", "קשות" ולפעמים פשוט גרועות. למקוריות יש מחיר.
אחד הקשיים שנתקל בהם הצלם המורד הוא הצורך "להצדיק" את הקומפוזיציות הבלתי שגרתיות. אחרי הכל "כללי הקומפוזיציה" פועלים לא רק על המתבונן אלא גם על הצלם. התפיסה החזותית של שניהם דומה. על מנת להפיק עבודות שחורגות מתחום ההעדפות החזותיות הטבעיות, הצלם מקמפז מתוך מודעות עצמית וכנגד הראיה שלו. התוצאה עלולה להיראות מאולצת, אפילו מגוחכת (דוגמה לכך היא הפורטרט של איגור סטרווינסקי, שצילם Arnold Newman ובו נושא התמונה נראה כמו חלק מסצנה של טבע דומם). הצלם עושה זאת במכוון, מתוך שיקול דעתני ולכן עליו להצדיק את כוונתו. התנגדות לקונבנציה בדרך כלל איננה מהווה הסבר מספק.
הקונפורמיסטים המוחלטים והמורדים המוחלטים נמצאים בשני הקצוות של הספקטרום. רוב הצלמים מהלכים בשדה הרחב שבין שני אלה, עם נטיות לכאן או לכאן. באופן אישי אני מעריך את אלה שמתעלמים לחלוטין מה"כללים" והולכים בעקבות הראיה שלהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה