על הרוח ועל החומר

הבוקר יצאתי לקניות. אשתי תחגוג את יום הולדתה ביום ראשון ורציתי לשמח אותה במתנה יפה. אפשר למצוא מתנות יפות בחנויות רבות, אבל את המתנה שלה החלטתי לרכוש בחנות ספרים. אם תחשבו על זה, חנויות ספרים הן מרכזי תרבות קטנים. ספר הוא חפץ שיש בו בעיקר רוח והרבה פחות חומר. תמיד מפתיע אותי למצוא את חנות הספרים הקבועה שלי מלאה בקונים. הייתי מצפה לכך שבעידן הנוכחי אנשים יקראו פחות, אבל מסתבר שספר טוב הוא עדיין מצרך נחשק. אולי דווקא בעידן הדיגיטלי, בו רוב הקריאה שלנו נעשית מתוך מסכים, יש בספר משום נחמה: אתה יכול למשש את הדפים. אתה יכול לחזור אליו בכל עת שתחפוץ. אינך צריך ללחוץ על כפתור כדי להפעיל אותו. אפשר לקרוא בו בשכיבה במיטה, בישיבה במטבח, ברכבת או בחופשה. ביקור בחנות ספרים שונה עבורי מביקור בכל חנות אחרת. אני מקדיש לו לפחות חצי שעה. אני ניגש לספר השוכב על שולחן התצוגה, פותח אותו באחד מדפיו הפנימיים (בסביבות עמוד 100) וקורא מעט. אם הקריאה גורמת לי לרצות להפוך דף, אני יודע שהספר ידבר אלי ולפעמים רוכש אותו. גם הרכישה של ספר שונה עבורי מרכישה של בגד או של מכשיר חשמלי. במעמד התשלום בקופה יש משהו חגיגי. אני רוכש כמה ימים של הנאה צרופה שגם תעשיר אותי ואולי תשנה אותי מעט. אם הספר שאני רוכש טוב במיוחד אוכל לחזור אליו לאחר שנים או להשאיל אותו לאחרים, שיוכלו לשאוב ממנו את אותה הנאה.
בכל אופן, לאחר שמצאתי ספר שאשתי תוכל להנות ממנו (אני מקווה) נתקלתי בספר The great LIFE photographers שעמד, נסתר, על מדף האמנות שמאחורי הקופה. כהרגלי פתחתי אותו בערך בעמוד 100 ונגלה לפני תצלום יפיפה ובו ילדים מהלכים בין ההריסות של לונדון בזמן הבליץ של 1940. מובן שמייד חטפתי את הספר הזה. אני מתכוון לתת אותו לאשתי יחד עם הספר שבחרתי עבורה. זאת היסטוריה מצולמת של המאה ה-20 מנקודת מבט אנושית מאד ואני מקווה שהוא ימצא חן גם בעיני מי שלא מתעניין במיוחד בצילום, כמוה. אם אשתי תחליט להחליף אותו בספר אחר אקבל זאת בהבנה.

תוך כדי עלעול בספר עלתה בי מחשבה: כיום אנחנו רגילים להתבונן בתמונות על גבי מסך המחשב. התצלום בתצורתו הדיגיטלית הוא ישות טראנסצנדנטית, לא יותר מרעיון שמורכב מרצף בינארי ארוך של הספרות 0 ו-1. כיצורים אורגניים אנחנו זקוקים ליותר מזה. אנחנו זקוקים למגע, לטקסטורה. רק כשהתצלום הופך לאובייקט הוא יכול להשביע את רצוננו באופן מלא והוא נעשה אובייקט רק כשהוא מקובע למדיום מוצק כגון נייר או קנבס. יש משהו נכון, אנלוגי וממשי בממשק שבין הפיקסלים לנייר. הזיכרון נעשה נגיש, מיידי. אפשר לגעת בו. אפשר להריח אותו. אפשר לתלות אותו על הקיר. ועוד משהו: בתצלום המודפס יש authority (סמכות? התרגום לא מספיק מדויק במקרה זה). יש צורך במאמץ מסויים על מנת להפוך את התצלום לחפץ גשמי: צריך לברור אותו מתוך רבים, להכין אותו להדפסה וכמובן יש צורך בחומר – הנייר ואולי גם המסגרת. הוא דורש השקעה. ממש כמו ספר.
אני מדפיס לפעמים תצלומים שאני אוהב. היום הבנתי מדוע יש לי צורך בזה.