פיקטוריאליזם

בעשורים הראשונים שלאחר הפופולאריזציה של המצלמה נחשב העיסוק בצילום תיעודי, אפילו מדעי. שני ז'אנרים היו חביבים במיוחד על הקהל הרחב: פורטריטורה ואתרים היסטוריים מפורסמים. צלמים בעלי יומרות אמנותיות נתקלו בבעיה: איש לא התייחס ברצינות לפוטנציאל האמנותי של המצלמה. איש לא הבין את חשיבותו של הצלם. באמצע שנות השמונים של המאה ה-19 החליטו מספר צלמים בבריטניה שאם מוחמד לא בא אל ההר, מוטב שההר יבוא אל מוחמד. אותם צלמים פיתחו שיטות שונות להצנעת המימד הריאליסטי של התצלומים שלהם, כך שידמו לציורים אימפרסיוניסטיים. נעשה שימוש בפילטרים מרככים, בציפויים מיוחדים שנמרחו על העדשות ובריטוש ההדפסים בעזרת מחטים. פותחו טכניקות פיתוח אקזוטיות ונייר הדפסה גס במיוחד (אם תרצו – פוטושופ פרימיטיבי). הכל כדי להבליט את הביטוי האמנותי האישי של הצלם. סגנון הצילום הזה נודע לימים בכינוי פיקטוריאליזם.
אחד ממובילי הזרם הפיקטוריאליסטי היה הצלם והאוצר האמריקאי Alfred Stieglitz. הוא זכה לביקורת רבה על סגנון התמונות שלו מצד צלמים בני תקופתו. הפיקטוריאליזם היווה סלע מחלוקת קשה כל כך עד שתנועות צילומיות שלמות קמו כנגדו. ביניהן ניתן למנות את קבוצת ה-Linked ring, את זרם ה-Photo secession ו את קבוצת f/64 של Edward Weston ותלמידו Ansel Adams. הוויכוח גווע לאחר ששטיגליץ הצליח למכור כמה מהדפסיו לאחת הגלריות החשובות בניו יורק ב-1910 והכריז כי הצילום זקוק לכיוון חדש, פשוט וישיר יותר. למעשה בכך תם עידן הפיקטוריאליזם בצילום.

פיקטוריאליזם הוא אחד המצבים הנפוצים בחוגת המצבים הוירטואלית שלי. הוא מחפש את האווירה ולא את הפרטים. הראיה דרכו רכה, פיגורטיבית בעיקרה. הוא מתעלם מצבעים והתמונות המצולמות בו עוברות המרה לשחור לבן.