התהליך היצירתי - חלק חמישי: פשוט או מורכב?

אחת ההגדרות של קומפוזיציה מתייחסת לסדר: על מנת שהמתבונן יתן את תשומת לבו לאובייקטים בהם בחר הצלם כנושא התמונה, עליו לסדר את הפריים כך שהם יודגשו. עצם הבחירה בחלק מסויים מהסצנה המצולמת שייכלל בפריים הוא הפשטה שמביאה לידי ביטוי את הראיה הסלקטיבית של הצלם. זה כל כך מובן מאליו שאנחנו אפילו לא מתייחסים לסלקציה הזאת בדרך כלל. הנקודה החשובה לצורך דיון זה היא שכל תצלום מפשט את המציאות.

קיימות דרכים רבות לפשט את הסצנה המצולמת. אפרט את ארבע הנפוצות שבהן:

• אורך המוקד: באופן כללי, ככל שאורך המוקד ארוך יותר הפריים יהיה פשוט יותר ונושא התמונה ימלא יחס גדול יותר משטח הפריים.
• עומק השדה: ככל שעומק השדה קטן יותר כך הפוקוס יהיה סלקטיבי יותר ונושא התמונה יודגש (בהנחה שהמרחק שלו מן המצלמה נמצא בתחום עומק השדה).
• הרקע: בחירה ברקע אחיד, אם ע"י שינוי זווית ההשקפה או ע"י תכנון מוקדם (בתמונות מבוימות), תבליט את הנושא.
• הקונטרסט: ככל שהבהירות והגוון של הנושא שונים יותר מאלה של סביבתו, הוא יובלט.

השאלה שהצלם צריך לענות עליה היא עד כמה רצוי לפשט את הסצנה. רוב מדריכי הצילום דוגלים בפשטות רבה ככל האפשר. תמונות פשוטות מתאפיינות בנושא יחיד שלא צריך להתחרות על תשומת לבו של המתבונן. הן ישירות ובעלות מסר מיידי (ארחיב על כך בחלק הבא של הסדרה הזאת). מאידך, היתרון של הפשטות הוא גם החיסרון שלה: בתמונות פשוטות יש לנושא עוצמה רבה. עליו להיות מעניין וקומוניקטיבי על מנת שיחזיק את תשומת הלב של המתבונן למשך זמן מה לפני שזה יעבור הלאה. תמונה פשוטה שבה הנושא לא מאד מעניין תחשב בצדק ל"חלשה". זאת מלכודת אליה נוטים ליפול צלמים מתחילים רבים. כולנו ראינו עשרות תמונות מאקרו בהן מצולמים זבובים על רקע קיר לבן... בתמונות כאלה רקע כהה עדיף על רקע בהיר כי הוא "דוחף" את הנושא אל קדמת התמונה ובכך מסייע לחזק את תחושת העומק (דנתי בעניין הזה כשכתבתי על פרספקטיבה).
סגנון אמנותי שמרבה להשתמש בהפשטה הוא המינימליזם. זהו זרם מודרניסטי שהענף הצילומי שלו התפתח בסוף שנות ה-60, בעיקר בארצות הברית. מלבד ההפשטה הקיצונית מאפיינים אותו האזורים הנרחבים בתמונה שנותרים ריקים מתוכן. הקומפוזיציות המדוקדקות, ההבלטה של צורות גיאומטריות פשוטות והתאורה הקדמית האחידה משוות לתצלומים מינימליסטיים מראה אסתטי מאד ומתוחכם יותר מכפי שהוא באמת. האמרה המנחה את המינימליזם, "פחות הוא יותר", מקורה בענף העיצוב התעשייתי ואכן קיים קשר הדוק בין השניים.

תמונות שמבטאות חלק מהמורכבות של הסצנה יהיו "קשות" יותר הן עבור הצלם והן עבור המתבונן. הצלם נאלץ להתמודד עם היחסים שבין הנושא לסביבתו. עליו למקם את הנושא בפריים כך שיקבל (או שמא לא יקבל) תשומת לב מיידית ולהביא בחשבון אלמנטים בסביבה ש"משוחחים" עם הנושא (juxtaposition) כמו גם כאלה שמסיחים ממנו את הדעת. אין פסול בתמונות מורכבות. אדרבא, אם הן עשויות כהלכה הן יציעו למתבונן עניין רב והוא יעיין בהן באריכות. הקושי הגדול ביותר ניצב בפני הצלם כשהוא מצלם סצנות "רחוב". במקרים רבים התגובה המהירה הנדרשת מונעת ממנו את הברירה בין אורכי מוקד שונים (הז'אנר הזה מעדיף שימוש בעדשות פריים) ובפוקוס סלקטיבי (עומק שדה גדול ומיקוד היפרפוקאלי). הבחירה בזווית ההשקפה, המרחק מן הנושא וכמובן רגע החשיפה עושים לפעמים את ההבדל בין תמונה אקספרסיבית ומעניינת לתמונה סתמית וחסרת נושא. "צילום רחוב" הוא בית הספר האולטימטיבי לקומפוזיציה ומומלץ להתנסות בו מעט (או הרבה).