בעבר כתבתי על הערך המוסף של ה-photo essay (סדרת התמונות) ושל ה-photofilm (סדרת המולטימדיה) יחסית לתצלום הבודד. אלה הם שני ז'אנרים אדיטוריאליים שמביאים לידי ביטוי את כוחה של המצלמה באופן שאין שני לו כי הם מעניקים לתצלום מימד חדש הנסמך על juxtaposition. כשם שהפסל הופך את הציור לאובייקט שניתן למישוש, כשם שהשיר הופך את המילה לבעלת עושר משמעי, כך האוסף הערוך מעניק לתצלום רב-זוויתיות ונפח נרטיבי.
דוגמה טובה לכוחו של ה-photofilm ניתנת ביצירה ש
כאן, פרי עבודתם של Rachel Corner ו-Laurens Nijzink (אנא, צפו בזה עד הסוף). תצלום בודד, חזק ככל שיהיה, לא יכול היה להעביר את הסיפור בעוצמה כזאת. גם לא סרטון וידאו. יצירת photofilm איננה עניין פשוט. יש צורך בתכנון מוקדם, בחומר גלם של תצלומים חזקים ובהשקעת זמן בעיבוד ובעריכה. אבל אם זאת התוצאה, המאמץ כדאי.
המדיום האידיאלי להצגת photo essays הוא השבועון המצולם, אלא ששבועונים כאלה, כגון Life, אינם בנמצא כבר עשרות שנים. ה-photofilm נופל בין הכסאות: הוא לא מתאים לפרסום בפורמט מודפס, אבל גם לא להצגה טלוויזיונית. הפורמט המתאים ביותר לחשיפתו בפני קהל רחב הוא הרשת, אם כי האופי האנטי-אדיטוריאלי, הדמוקרטי שלה עומד בסתירה לרעיון של הגשת חומר ערוך ומאורגן. נכון להיום האינפורמציה על פרוייקטים כאלה עוברת מפה לאוזן, אבל אני מקווה שסדרות המולטימדיה יזכו בעתיד לחשיפה רחבה יותר באמצעות מדיום מתאים. הז'אנר הזה ייחודי בכך שהוא מאזן בין התמציתיות של התמונה הבודדת לקקופוניה האודיו-ויזואלית של הוידאו תוך מתן שליטה יצירתית רחבה לצלם / עורך. הוא מעניין מכדי ללכת לאיבוד.
.
