תעתועי פוטוג'ורנליזם

Photograph: Benjamin Lowy

 
נו, מה אתם אומרים על התצלום שלמעלה? יפה, נכון? הצבעים החמים שלו שובי לב. יש בו משהו אינטימי כזה, בלתי יומרני, אנושי. נפשנו יוצאת אליו: גם אנחנו היינו רוצים להיות במרפאת השדה הנטושה למחצה הזאת סמוך לחוף הים ליד בנגאזי, לוב. עושים שם חיים.

ואכן, זאת יותר מעוד אילוסטרציה לחדשות היום בעיתון. התמונה מלאה ברגש, או יותר נכון - מפעילה את המיצים הרגשיים שלנו. זה מוזר: המאפיינים הצורניים השטחיים שלה דומים מאד לאלה שהיית מצפה לקבל ממצלמה כמו הפולרואיד SX-70. רובנו מעולם לא ראה תצלום אחד שהופק במצלמה מן הדגם הזה ואם ראינו, אנחנו צעירים מכדי לזכור. למרות זאת, כל ילד יודע שכך נראה "תצלום ישן". אנחנו מגיבים לתמונה הזאת בדיוק כפי שהצלם היה רוצה: בפרץ של נוסטלגיה, בחמימות, בסימפטיה. ולמען האמת לא כל כך חשוב מהו תוכנה. "המראה הישן" הזה הפך בשנים האחרונות לרפלקס מותנה של ציוויליזציה שלמה, לתופעה תרבותית רחבה.

Lucas Allen Buick, המנכ"ל של Synthetic (החברה שיצרה את אפליקציית Hipstamatic ששימשה להפקת התצלום שלמעלה) ואחד ממייסדיה מספר שמטרתו היתה להחזיר את האותנטיות ואת הרגש לצילום הדיגיטלי:

What I've seen in the last 15-20 years, in this transition from analogue to digital, is that we've actually lost a lot of the emotions you get from photography. Now all these camera manufacturers are trying to perfect their cameras and their optics to get the perfect photo. They have ignored what the companies of the 1960s and 1970s were trying to do with, for example, Polaroid and the idea of instant - the fact that you could capture a feeling, as well as a document of what you were seeing. When we made Hipstamatic, we tried to preserve as much of that idea as we could. We thought it would be cool if you could get that feeling with an iPhone – a device you always have with you.

הרעיון, שנבע ממניעים רלוונטיים, הצליח: האפליקציה חגגה לאחרונה ארבעה מיליוני הורדות. היא היוותה בסיס לשלל אפליקציות אחרות שניצלו את השכיחות, את המיידיות ואת האינטימיות של המכשיר הסלולארי החכם כדי לרתום אליו את המראה הצילומי הנוסטלגי. בפוסט אחר שפורסם כאן השבוע כתבתי מדוע לדעתי אנחנו אוהבים כל כך את האפליקציות האלה; כולנו משתמשים בהם במידה כזאת או אחרת - אם בכוח ואם בפועל.

יש רק מקום אחד שבו תצלומים כאלה עלולים להוות בעיה: עיתונות החדשות. כל עניינם של העיתונים בדיווח אמיתי, חף מאמוציות ואובייקטיבי ככל האפשר של המציאות. אינך מצפה למצוא בכתבת חדשות סופרלטיבים סובייקטיביים. הם פוגעים במראית העין של אמינות הדיווח ולפעמים אף יותר מכך. לעומת זאת, היחס לתצלומי החדשות שונה. בעיתונים רבים, כולל החשובים שבהם, התצלומים הנלווים לידיעות משמשים לפעמים מין "דלת אחורית" דרכה עושה העורך מניפולציה רגשית בקוראיו. זה תחום אפור, שנוי במחלוקת, שאין בו כללי אתיקה ברורים. אינני מדבר על הוספה או על מחיקה של אלמנטים בסצנה; אלה אסורים וטוב שכך. אני מדבר על התאמת קונטרסט וצבעים, על עיגול הפינות והחשכתן, על פניה אל רגשותיו של המתבונן בדרכים עקלקלות. הביטו שוב בתצלום שלמעלה והשוו אותו לגירסתו המונכרומאטית, השקטה יותר:

היא אולי אסתטית פחות, רגשנית פחות, אבל כתצלום חדשות - היא עדיפה.

לאחרונה הכריזה Synthetic על הקמת קרן שמטרתה סיוע לפוטוג'ורנליסטים עצמאיים (תוכלו לקרוא על כך בהרחבה ב-British Journal of Photography). המימון לקרן יבוא ממכירתה של חבילת פילטרים חדשה ל-Hipstamatic בשם GoodPak שתהיה "מותאמת" במיוחד לצילום עיתונאי (אל תמהרו לחפש אותה; היא תושק רק בסתיו). מטרתו העקיפה של המהלך לשכנע את התקשורת לאמץ את Hipstamatic ככלי לגיטימי לדיווח חדשות. אין לי התנגדות להקמת הקרן הזאת. מטרתה ראויה ופעילותה, כך אני מקווה, תהיה שקופה. לעומת זאת, יש לי התנגדות עקרונית לאסתטיזציה של הפוטוג'ורנליזם. זה תהליך איטי שמתרחש מתחת לפני השטח, אבל סופו להשליט סנטימנטליות מניפולטיבית בעיתונות הכתובה. הבעיה היא שאף פעם אינך יודע מי מושך בחוטים מאחורי הקלעים ובשם איזו אג'נדה כלכלית או פוליטית הוא פועל. שימו לב לעיתונים שאתם קוראים. לא רק לטקסט, אלא גם לתצלומים.

.

מי שהולך לישון עם כלבים: עדכון

זוכרים את הסיפור על הצלם הקוריאני Ahn Se-hong שהשתתפותו בתערוכה השנתית של ניקון בוטלה בעקבות לחצים פוליטיים ביפן? ובכן, מאז חלו כמה התפתחויות.

החדשות הטובות: בית משפט יפני פסק לטובתו של הצלם. מארגני התערוכה אולצו להציג את עבודתו והקהל הרחב יכול לצפות בה.

החדשות הפחות טובות: ניקון ערערה על הפסיקה והודיעה כי אם הערעור יתקבל ע"י ערכאה גבוהה יותר לפני מועד סגירת התערוכה, התשעה ביולי, אזי עבודותיו יוסרו ממנה לאלתר.

החדשות הרעות: ניקון הציבה מעקב קבוע אחר הצלם בתקווה שיתועד עושה משהו שיצדיק את סילוקו מן התערוכה. בנוסף לכך, כניסתם של עיתונאים זרים לאולם בו מוצגים תצלומיו של Se-hong נחסמת ומארגני התערוכה מונעים מן המבקרים לצלם בו.

כמה אירוני שבתערוכת תצלומים - ועוד כזו שמאורגנת בידי יצרן חשוב של ציוד צילום - מוטל חרם על צילום. וכמה עצוב כשהאמנות נרמסת ברגלי הפחד והשקר.

באמצעות British Journal of Photography.

.

על איכות הסביבה, צילום ילדים וצנזורה

רק אתמול העלתי לכאן מקרה בו השתתפותו של צלם בתערוכה גדולה בוטלה ע"י המארגנים על רקע עבודה שהשתיקה יפה לה, לפחות בעיני הממסד הפוליטי. והנה, הבוקר נתקלתי במקרה נוסף של צנזורה.

פעילת איכות הסביבה האמריקנית Maria Gunnoe עוסקת בפעילות ציבורית כנגד כריית הפחם בהרי האפלאצ'ים שבמזרח ארצות הברית. פעילות הכריה מביאה להרס שיטתי של היערות העתיקים בשטח עצום בגודלו, פוגעת ביציבות הקרקע וגורמת שטפונות חוזרים ונשנים ולזיהום מקורות המים. בשבוע שכבר היא אף העלתה את העניין בפני תת ועדה של הקונגרס האמריקני לאנרגיה ולמשאבים מינרליים. במצגת שהכינה לצורך עדותה בוועדה נכלל תצלום ובו מתוארת ילדה הרוחצת באמבט ובו מים שצבעם כצבע התה. התצלום הוא פרי יצירתה של הצלמת Katie Falkenberg, שגם היא עוסקת בתיעוד נזקי כריית הפחם באזור.

לפני עדותה בוועדה פנו אל Gunnoe מספר אנשים מסגל הקונגרס והודיעו לה שלא תוכל להציג את התצלום הזה מפני שהוא "בלתי קביל". היא הסבירה להם שאלפי אנשים כבר צפו בו מאז צולם לפני שלוש שנים ואיש מהם לא התלונן, אבל מחאתה היתה לשווא. בסיום עדותה המתין לה שוטר שמשך אותה לחדר צדדי וחקר אותה במשך 45 דקות. התברר לה שכמה מאנשי הוועדה התלוננו על פורנוגרפיית ילדים. במהלך החקירה התבקשה Gunnoe למסור למשטרה את שם הצלמת ואת שמות הורי הילדה. הנה:

I had prepared written testimony, as well as a slide show, for the hearing.  I did not include  the photo of the little girl in the bathtub in the slide show because I did not have permission from the girl’s parents when I had completed the slide show.  But then at 7:30 on the morning of my testimony, I got permission from the parents to use the photo.  I sent it on to the committee and asked them to display it for the five minutes that I was speaking – just this one shot, this one photo.
Then just before the hearing, a couple of staff members, including one who worked for Rep. Doug Lamborn [the Colorado Republican who chairs the committee], told me they were not going to show the photo because they felt it was “inappropriate.”  I debated with them a little bit, told them that thousands of people had seen this photograph with innocent eyes and didn’t see anything inappropriate about it.  Then I just let it go. I knew that the fact that they censored it would make people want to see it.

But right after I testified, a special agent with the U.S. Capitol Police grabbed me by the arm and marched me into the back room.  He told me that the committee had reported the photograph to him as child pornography, and that he had an obligation to investigate it.  I told him this picture had been in circulation for three years – that thousands of people had seen it.   He asked me my name, where I was from, what kind of work I had done. He also asked me the name of the parents of the child in the photo, and the name of the photographer. The questioning lasted about 45 minutes, then they let me go.

אני יודע שאתם סקרנים, אבל לא אעלה לכאן את התצלום המדובר. תוכלו לחפש אותו בעצמכם. בכל אופן, היו סמוכים ובטוחים שהתצלום הזה תמים לחלוטין. אין בו זכר לניצול או לפגיעה (מלבד הטבילה באמבטיה של מים מזוהמים, אבל זה כבר סיפור אחר). פורנוגרפיית ילדים היא דבר נורא. יחד עם זאת, לא כל תצלום של ילד מעורטל הוא פורנוגרפי. אם תשאלו אותי, הצדקנות המעושה הזאת מגונה הרבה יותר. במיוחד אם יש מאחוריה אינטרסים כלכליים ופוליטיים אפלים.

Falkenberg, הצלמת שיצרה את התצלום, הסירה את כל המופעים שלו ברשת לאחר שכלי תקשורת שונים ביקשו מהורי הילדה רשות לפרסמו (למרבה השמחה הם נתקלו בסירוב). משום מה עולה בי החשד שמטרתה של התקשורת בפרסום התצלום איננה בדיוק הגברת מודעות הציבור לעניין הסביבתי שלשמו התכנסנו. כמה שזה עצוב.

Katie Falkenberg, from The Human Toll: Mountaintop Removal Mining

.

מי שהולך לישון עם כלבים...

 

הצלם הקוריאני Ahn Sehong שקד בשנה האחרונה על תיעוד סיפוריהן של "נשות הנחמה", קבוצה של נשים קוריאניות שאולצו לשמש כשפחות מין בשירות הצבא היפני הקיסרי במהלך מלחמת העולם השניה. הנושא הזה רגיש ביפן אפילו כיום: הגאווה הלאומית היפנית אינה מותירה מקום להודאה בפשעים כאלה והממסד מעדיף שהדברים ישארו מחוץ לשיח הציבורי.

עבודתו של Sehong, הנושאת את הכותרת "Layer by layer", מלמדת עד כמה קשים חייהן של הנשים האלה. כאילו לא די בטראומה הנוראה שעברו בזמן המלחמה, גם לאחר מכן הן חיו בשולי החברה. בשנת 2001 הוגלו המעטות שנותרו בחיים לסין, שם הן מקוששות את פרנסתן בקושי רב.

Ahn Sehong הוא אחד מקבוצה של צלמים דוקומנטריים שזוכים לתמיכה מחברת ניקון. הוא אפילו הוזמן להשתתף בתערוכת Nikon Salon הנערכת בימים אלה בטוקיו. אלא שבהשפעת גורמים פוליטיים ימניים בתוך יפן בוטלה השתתפותו ברגע האחרון. העיתון Japan Daily אף דיווח ש-Sehong ומשפחתו סובלים בשבועות האחרונים מהטרדות אנונימיות. בתגובה לטענות, הודיעה ניקון שהפסיקה את תמיכתה בצלם "מסיבות שונות", מבלי לפרט.

אם תרצו לחתום על עצומה הדורשת לצרף את Sehong מחדש לתערוכה, שלחו דואר אלקטרוני עם המלה "Nikon" בכותרת לכאן.

העצומה:

Korean Photographer Ahn Sehong has been documenting the lives of former ‘Comfort Women’ – women who were forced to work as sex-slaves during World War 2. It is a sensitive issue even in modern Japan as it concerns war crimes committed by the Imperial Japanese Army and the establishment would prefer it was not discussed.

He was being sponsored by Nikon & due to have the work shown at the prestigious Nikon Salon in Tokyo, whose mission statement is – “To pursue the meaning of photography: the expression of ideas”.

However after protests from certain extremist political groups within Japan the exhibition has been cancelled and funding ceased.

Ahn Sehong is also said to have been subject to personal abuse, harassment and threats according to Japan Daily & CNN.

Nikon UK wont comment on the issue except to say that their corporate support has been withdrawn for “various reasons”. We say that’s not good enough and they should actively support not supress such important, albeit difficult work – and that the removal of funding is eqivalent to censorship.

The Japan Visual Journalist Association has also condemned Nikon’s behaviour for violating freedom of expression.

We’re gathering signatures to send an open letter to Nikon, UK & Japan in the hope of making them see sense and show Anh Se-Hong’s photographs. The letter will also be sent to the national and international press.

We’ve already got a Magnum member and a number of well known veteran photographers on our side. But we need to add plenty of signatures from photographers, professional or enthusiast.

If you’re willing to be added in send an email (mail@iamcensored.co.uk) to us with the word ‘Nikon’ in the title and your name will be added to the letter.

If you are outside the UK, please add your country.

NB only your name will be added. Your email address or other details will not be retained or passed onto anyone.

Thank you & keep on shooting!

Ahn Sehong, from Gyeobgyeob, 2012

.

על מולטי-דיסציפלינריות ועל יושרה

Ron Haviv הוא צלם רב מעללים. כאחד ממקימי סוכנות הצלמים VII הוא ידוע כפוטוג'ורנליסט עצמאי חסר מעצורים, אבל הוא גם מלמד ומרצה במספר מוסדות יוקרתיים. צד פחות מוכר שלו הוא הצילום המסחרי: Haviv מצלם חומר תדמיתי שמשמש פירמות במגוון ענפים. בין השאר, תצלומיו הופיעו בקמפיינים מסחריים של חברת כרטיסי אשראי, של יצרן מעבדי מחשבים, של פיצריה, של ערוץ טלוויזיה ידוע ושל שני יצרני הנשק הגדולים בעולם. אין ספק שהוא איש עסוק ולמען האמת לא חסר לו כישרון.

רגע רגע... יצרני נשק? כיצד זה משתלב עם מטרותיה של סוכנות הצילום שבהקמתה השתתף והוא עדיין חבר פעיל בה? הרי המנכ"ל שלה מדגיש שוב ושוב את מחוייבותם של צלמיה ליושרה עיתונאית ולחתירה ל"שינוי חיובי". James Nachtwey, שותפו וחברו של Haviv כתב פעם:

If you make an honest picture of war, it will be an antiwar photograph.

Haviv עצמו הגיב על הדברים וציין, בקצרה, שאין קשר בין פעילותו כפוטוג'ורנליסט ערכי בסוכנות בה הוא משמש כשותף מייסד לבין פעילותו הפרטית כצלם מסחרי.

הסיפור הזה, שהועלה לדיון ע"י Benjamin Chesterton מבעלי הבלוג המשובח Duckrabbit, מעלה בי הרהורים. האם היושרה העיתונאית היא "כובע" שפוטוג'ורנליסט חייב לחבוש רק בשעה שהוא עוסק בפוטוג'ורנליזם? האם מותר לו לפשוט את הכובע הזה לאחר יום העבודה? האם צלם שהופך את עורו בהתאם ללקוח שלו יכול להמשיך ולהנות מן האמון העומד בבסיסה של העיתונות? אלה הן שאלות קשות, אבל לתחושתי יש כאן בעיה אתית אם לא מוסרית. אינך יכול להפנות את דעת הקהל למוראות המלחמה, להזדעק נוכח סבלם של קורבנות ביום שלישי, לסייע בשיווק של פצצות ביום רביעי ולהרצות בפני תלמידיך על מקצוע הפוטוג'ורנליזם ביום חמישי. כלומר, אתה יכול לעשות זאת אבל אל תתפלא אם מעשיך יתקלו בביקורת. יתכן מאד ש-Haviv לא היה מודע לשימוש שייעשה בתצלומים שלו. אלא שבמקום לנזוף בסוכן שמכר אותם לתאגידי נשק הוא בחר להציג את הקמפיינים האלה באתר האינטרנט שלו במטרה למשוך לקוחות נוספים. זאת לא טעות מצערת. זה חוסר הבנה של כללי האתיקה העיתונאית במקרה הטוב וקלקול מוסרי במקרה הפחות טוב.

עניינו של Ron Haviv מריח למרחוק, אבל זו רק דוגמה אחת לבעיה רווחת: עולם המסחר מלא בשקרים. שקרים קטנים, שקרים גדולים, שקרים לבנים ושקרים שחורים. כאשר אתה משמש כצלם מסחרי אתה נושא באחריות מסויימת לשקרים האלה. זה מתחיל מריטוש פגמי עור, ממשיך בהצרת מתניים של דוגמניות ובהגברת הברק של מוצרי מזון ומסתיים בפרסומת לפצצה המשמשת ל"סיכול ממוקד" שעלולה להופיע על תצלום שהפקת:

It’s PNAV (precision navigation). A key feature of Lockheed Martin’s Small Diameter Bomb. Providing corrected GPS coordinate so weapons can strike targets with twice the accuracy of traditional GPS. With its data link, PNAV can give Smaller Diameter Bombs and other strike weapons the all-weather ability to hit moving targets and also provide warfighters  an ability to monitor weapons after launch. Small Diameter Bomb. PNAV. Proven technology. Only from Lockheed Martin -the low risk solution for the U.S Air force.

כשאתה מוכר תצלום פרי יצירתך לכל המרבה במחיר (או יוצר אותו לפי הזמנה) לכל הפחות ברר אם המוצר שתסייע בשיווקו עולה בקנה אחד עם הערכים שלך.

.

בדיוק

What I want to see is a project created with an iPhone in which the words iPhone, Hipstamatic, or Instagram are NEVER mentioned. Certainly with the tools available a skilled photographer could process their iPhone 4S photos to look like they were taken with any old point and shoot digital camera, because that’s exactly what the iPhone is and the sooner we accept that, the quicker we’ll get past these type of debates and focus on what matters, the content of the photographs!

Bryan Formhals

מדוע קשה כל כך להבין את זה?

מצלמות הטלפונים הסולולריים והאפליקציות הקטנות שלהם הם עניין של מה בכך. פוטוג'ורנליסטים שמשתמשים בכלים האלה אינם ראויים ליחס מיוחד. אין בכך הירואיות או הקרבה או אפילו גילוי מרעיש. הרי כל העולם משתמש בהם: זאת הצעקה האחרונה, או לפחות היא היתה בשנת 2011. הם אינם שונים מאותם פוטוג'ורנליסטים שמשתמשים במצלמות פורמט גדול או בריינג'פיינדרים או במצלמות רפלקס מן הזן המקצועי. פעם הייתי נחרד מן ההבלים האלה, אבל ברבות הימים שיניתי את דעתי.

מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (קהלת א, ט).

כאשר יש לנו מה לומר הכלים חשובים כקליפת השום. באמת.

.

מלים חכמות

מתוך ראיון עם הפוטוג'ורנליסט הוותיק David Burnett:

In all the years of darkroom work, there came to be a number of accepted printing techniques (burning, dodging) that were invented primarily because of the technical inability of the camera to get what the photographer "saw." And now, in a world which questions the veracity of everything, the ability we have to alter the look of a picture in seconds, using software, adds even great question marks. Yet, there are times when the most simple of techniques can make a picture approachable, and perhaps believable. Raw files are just that, and they need to be moved to the next step to actually become that final product for publication.

In the end, when  you analyze the characteristics of Tri-X, Kodachrome, and every digital camera made now, each had its way of interpreting a scene. I think the real challenge we face is to try to create something which stays close to the real scene, which is a representation of what happened, and which avoids making the photograph just about the photographer. That is, of course unless the photographer is an "artist" and the photo is just the jumping off point where they add their own vision. We live in grey areas, but I think it's important to at least maintain a feeling of honesty about our work.

באמצעות The Online Photographer.

Photograph: David Burnett

 .

חייו של הפוטוג'ורנליסט: האמת הכואבת

Ed Kashi, צלם ה-New York Times, פרסם לאחרונה את ספרו Witness Number 8: Photojournalisms. זהו קובץ מכתבים ש-Kashi שלח לאשתו בזמן ששהה בנסיעות עבודה במשך שני העשורים האחרונים. לרגל יציאת הספר לאור פורסם ב-Lens, הבלוג של ה-New York Times לענייני צילום, ראיון עם הצלם בו מתגלה לעינינו חוויה שונה לחלוטין מזו שאנחנו מדמיינים בעיני רוחנו כשאנחנו חושבים על המקצוע הזה. Kashi מדבר על הגעגועים למשפחתו, על התחושה שהחמיץ את שנותיהם היפות של ילדיו, על הבדידות של חדרי מלון נידחים ועל הדיכאון. אין בו הירואיות. אין בו כמיהה לפרץ של אדרנלין. הוא מלא בכנות נוגעת ללב ואולי אפילו בחרטה.

I spent more than half my life in hotel rooms alone. There is a loneliness with that, but when I come home, I sometimes feel even more lonely. Even though I am in their physical midst, it becomes so clear how I feel neglected. They are not asking any questions, it’s just like: “Oh, Dad’s home. Bye, I gotta go. I got a date,” or “I am gonna hang with friends,” or “I have a soccer game or a baseball game.

I guess that it’s healthy, but I wish felt good about it.

Ed Kashi

בלוגים רבים, בעיקר אלה שעוסקים בהיבטיו המעשיים יותר של הצילום, קוראים לי לצאת ולצלם. מאות תצלומים. אלפים. רק תרגול מפרך יעשה אותי צלם ראוי לשמו. קשה באימונים - קל בקרב. אבל אני, בעוונותי, הפסקתי מזמן לשמוע בקולם. אני לא רוצה "להתאמן". מה אעשה בכל התמונות שאצלם ללא צורך? האם לא חבל על כל הזמן שאכלה באימונים? האם לא כדאי לנצל אותו למטרות חשובות יותר? Ed Kashi משכנע אותי יותר ממאה בלוגרים.

עד כמה הצילום הוא חלק חשוב בחיינו? הוא לא באמת חשוב. הקשר שלנו עם הקרובים לנו חשוב יותר. המגע האינטימי, היומיומי עם בני משפחתנו, עם שכנינו, עם מכרינו, עם עמיתינו לעבודה הוא הדבר שמחזיק אותנו בחיים. אם כבר תרגול, אני מעדיף לתרגל הקשבה מאשר לתרגל חשיפה. ככל שזה נשמע טריוויאלי ופלצני, אני מעדיף ללמוד להיות אדם טוב יותר מאשר ללמוד לצלם טוב יותר. שיחה איכותית אחת עם בתי הצעירה טובה בעיני יותר מאלף לייקים של קוראים שאינני מכיר.

יש בו משהו, בצילום, שעושה אותו מנוכר. אולי זו האובייקטיביות המכאנית שלו או אולי השכיחות הבלתי נתפסת שלו. בכל אופן, זהו מדיום שקשה לבטא באמצעותו מחשבות, תחושות ורגשות. למרבה הצער לא ניתן לכופף את הקושי הזה ע"י שינון ותרגול של טכניקה חדשה או ע"י החלפת העדשה. אפילו לא ע"י קריאה תכופה בבלוגים. כדי לעשות זאת עלינו ללמוד להקשיב. במלוא תשומת הלב. ללא ביקורת, ללא ציניות, ללא צורך להעיר. להקשיב לעצמנו ולאחרים. ולהבין. ולקבל. ולבטא את זה בכנות גמורה. צלם טוב הוא אדם טוב.

Photograph: Ed Kashi

.

אבודים

Small Town Inertia הוא מעין בלוג שמציג את עבודתו של הצלם הבריטי Jim Mortram. זהו בלוג בלתי שגרתי של איש מיוחד. הוא כותב על טיפוסים שנלכדו בשולי החברה בעיירת מגוריו, Dereham שבמחוז Norfolk. המקום אינו שונה מאלפי עיירות אחרות בכל העולם. פלישת תאגידים וההתמכרות לאתוס העירוני מרסקת את המרקם החברתי והניכור כובש את המקומות הקטנים האלה, ששגשוגם עדיין תלוי בהיכרות אינטימית בין הבריות. האנשים ש-Mortram מציג הם קורבנות של השינוי הזה. כשאתה קורא אתה מבין אותם, מזדהה עם מצוקותיהם, מדמיין את עצמך במקומם.

התצלומים בבלוג לא יכולים לעמוד בפני עצמם. יש מי שיראה בכך מגרעה, אבל לדעתי זו דוגמה לפוטוג'ורנליזם טוב. מטרת הצילום להמחיש את הטקסט, ללוות את הקריאה, שהיא פעולה אינטלקטואלית, במעין מוזיקת רקע הפונה לאמוציות שלנו. וזה עובד. היווכחו בעצמכם. Mortram מצליח להימנע מסנטימנטליות. הוא מספר את סיפוריהם של הגיבורים שלו כפי שהם. מבלי לייפות אותם או להפוך אותם לדרמטיים יותר מכפי שהם ממילא. התצלומים שלו אינטימיים וניכר בהם האמון המוחלט בינו לבין המצולמים.

עבורי זה מקור השראה.

Jim Mortram, Shaunny, from Market Town

.

ילקוטו של הפוטוג'ורנליסט

פוטוג'ורנליזם הוא אולי הענף הצילומי בו חשיבותם של הכלים היא הקטנה ביותר. כך, לפחות, אני רואה זאת. צילום עיתונאי טוב תלוי יותר מכל בנושא ומיד אחר כך בצלם, שנדרש להבין של הסיטואציה מכל היבטיה ולבנות גשרים רלוונטיים ואנושיים בינו לבין המצולמים. בסוג כזה של צילום הכלים אינם מעלים ואינם מורידים; איש אינו מצפה לאיכות טכנית עילאית בתצלומי חדשות. אני משער שאילו עבדתי כצלם שטח הייתי מעדיף להשתמש במצלמות ובעדשות קטנות, אמינות ועמידות לתנאים קשים. הפונקציונאליות תהיה חשובה עבורי הרבה יותר מאשר, נניח, היעדר רעש ב-ISO אסטרונומי.

אלה בדיוק התכונות ש-Markus Bleasdale, צלם עיתונות עצמאי שעובד באזורי עימות שונים באפריקה, זקוק להן. לכן הוא בחר ב-Canon 5D mark II ובכמה עדשות פריים העשויות מפלסטיק רעוע למדי לשמש ככלים העיקריים שלו. הוא מסתובב בעולם עם תיק קטן ובו שני גופים כאלה ומספר צנוע של עדשות.

הסרטון הזה יוצר את הרושם ש-Bleasdale שם את הציוד שלו במרכז. מובן שמטרת הסרטון היא פרסומית, אבל השימוש שהצלם עושה במלה "אוכלוסיות" ("populations") במקום במלה הפשוטה "אנשים" מעידה על התייחסותו לתושבי הארצות שהוא עובד בהן. בתצלומים המוצגים בסרטון אין אפילו אוכלוס אחד המוצג כאדם ספציפי, בעל שם וסיפור משלו. אבל הם דרמטיים ואסתטיים ומסוגננים כדבעי.
צעירים רבים ודאי מתקנאים באורח החיים של Markus Bleasdale וחבריו. הם נוסעים בעולם, יש להם גישה למקומות אקזוטיים ולאזורי עימות מלאי אקשן; עבודתם מתפרסמת בעיתונים חשובים בכל רחבי העולם; יש להם גישה לכל מצלמה ולכל עדשה שיוצרה אי פעם; ואם כל אלה לא מספיקים, הם זוכים להערכה בכל מקום אליו הם מגיעים בזכות חוסר ההיסוס שלהם לסכן את עצמם ובלבד שהברבריות, השחיתות, האלימות וחוסר הצדק ייחשפו לעיני אזרחי העולם המערבי (למרות שהכוח המניע רבים מהם הוא התמכרות פשוטה לאדרנלין. אין להם עניין אמיתי בגורלם של האנשים שהם מצלמים או בעבודתם של ארגוני הסיוע ההומאניטרי שמשמשים להם כרטיס כניסה לאזורי העימות ה"פעילים" יותר).
אני שואל את עצמי מה אני אמור ללמוד מן הסרטון הזה והתשובות אינן נוחות לי. הסרטון מלמד שהצלם עצמו, כאיש המערב הנאור, חשוב יותר מן האנשים שהוא יוצא לצלם. אני לומד שהציוד מגדיר את הצלם, מעניק לו סטאטוס, תדמית, אולי אפילו רישיון (מי יעיז לעמוד בדרכם של שני גופי 5DII?). אני לומד שאמנם נכונה לי דרך ארוכה עד שאהיה לאחד מצלמי העיתונות האגדיים האלה, אבל רכישה של ציוד זהה לזה ש-Bleasdale משתמש בו היא בוודאי התחלה טובה. שקרים על גבי שקרים.

עליכם להבין: אינני טוען שהמצלמה המוצגת בסרטון פחות טובה, או פחות מתאימה לצילום עיתונאי, מכל מצלמה אחרת. אני שואל האם הציוד בכלל חשוב בעבודה כזאת. רוב התצלומים המלווים את דבריו של הצלם יכולים היו להיות מופקים באמצעות כל מצלמה שהיא, אבל זה לא העניין. הסרטון אולי מדגים עבודת צילום מעולה, אבל הוא מדגים עבודה עיתונאית ירודה. אנונימית, גנרית ושטחית. זאת המחלה של הפוטוג'ורנליזם העכשווי, שמתבטאת גם בחלון הראווה שלו. מצד שני, זאת כנראה דרך טובה למכור מצלמות.
.

מות גיבורים?

פוטוג'ורנליזם, ובמיוחד סיקור של קונפליקטים מקומיים, הוא עיסוק רומנטי. בשנה האחרונה היינו עדים למאות צלמים שהגיעו למוקדי העימות השונים ברחבי המזרח התיכון, רובם בכוחות עצמם ומטעם עצמם. מעבר לשאלות קשות הנוגעות לאינטגריטי של הסיקור העיתונאי המערבי במוקדי עימות כאלה, במיוחד כאשר רוב רובם של הצלמים האלה חסר השכלה עיתונאית ראויה לשמה, העיסוק הזה מעניין, אתגרי ורווי אדרנלין. אבל הוא עלול להיות מסוכן.

היום התבשרנו על מותו של הצלם הצרפתי Rémi Ochlik בעת הפגזה של עמדת עיתונות מאולתרת באזור באבא עאמר שבסוריה. בהפגזה נהרגו גם Marie Colvin כתבת ה-Sunday Times ושבעה אזרחים סורים. רק לפני כשבועיים זכה Ochlik בפרס הראשון בתחרות World Press Photo בקטגוריית סדרת החדשות. הסדרה שזיכתה אותו בפרס היוקרתי צולמה, איך לא, בלוב והיא משתמשת באותה אסתטיקה שחוקה שמשותפת כמעט לכל צלמי המלחמות. זהו צילום חפוז, אקראי וכאוטי שמעצים את הדרמה באמצעות שימוש בסמלים אוניברסליים: דם, תמרות עשן, דגלים ורובי קלצ'ניקוב. תצלומים כאלה זקוקים תמיד לביאור: מי הם המצולמים, היכן ומתי הם צולמו ובאיזו סיטואציה. ללא כותרת ודברי הסבר הם מאבדים מחשיבותם ומצטרפים לעשרות אלפי תצלומים אחרים שנראים בדיוק כמותם.

Rémi Ochlik, Libya, 2011

הסיקור המערבי של "האביב הערבי", כמו גם של עימותים מקומיים אחרים במדינות מתפתחות, בעייתי. כמעט תמיד הוא פשטני, חד צדדי ועצל. קריאה בעיתונים וצפיה בחדשות הטלוויזיוניות יוצרת בי את הרושם שאני צופה בסרט אמריקני עם עלילה קבועה וסוף ידוע מראש. הטובים הם קורבנות תמימים, שוחרי חופש ודמוקרטיה והרעים הם מפלצות תאבות כוח ומושחתות עד היסוד. אז מדוע כאשר ה"טובים" מנצחים עולים לשלטון רודנים קיצוניים ומסוכנים פי כמה מקודמיהם? מדוע ארגוני סיוע הומניטארי מפסיקים את פעולתם לאחר תבוסתם של ה"רעים"?

הפוטוג'ורנליזם המוצנח היה ויהיה זר למקום, לטמפרמנט ולתרבות שהוא מסקר. מטרתו להציג את המציאות כך שתתאים לערכיו של הצרכן. הקורא, כך סבורים עורכי החדשות, איננו מתעניין בדילמות, באמיתות מורכבות או בהיסטוריה. לעומת זאת הוא צמא לדרמה, לאדרנלין ולדם. כך בדיוק נראים התצלומים האלה. הפוטוג'ורנליזם המוצנח ממלא את משימתו לשביעות רצון כולם, כך נדמה. נוחתים, מצטרפים למיליציה של "מורדים" שמבטיחה כמות מספקת של אקשן וממשיכים הלאה, אל מוקד הקונפליקט הבא בתור. רק שלפעמים אפשר להיפגע.

.

Kevin Carter

התבוננו בתצלום הבא.

חלקכם אולי מכירים אותו. הוא צולם במרץ 1993 ופורסם ב-26 לאותו חודש בניו יורק טיימס. התמונה מסתובבת ברשת באינספור מכתבי שרשרת שמספרים חצאי אמיתות, ובעקבות יוצריה אפילו הופק סרט הוליוודי, Kevin Carter וחבורת ה-"BANG-BANG CLUB".

התמונה הזאת מתארת סיטואציה מזעזעת של ילדה סודנית באפיסת כוחות ונשר שממתין בסבלנות למותה.

ילדה קטנה וטורף.

אך ישנו עוד טורף שאנחנו לא רואים, הצלם. קווין קרטר כורע מאחורי המצלמה שלו ומתבונן דרך העינית, הוא מצלם את התמונה ומסתלק מהמקום. אחרי הכל אין זה מתפקידו לעזור לה, לא במעט אוכל או מים ולא בלסייע לה להגיע לתחנת חלוקת המזון שהיתה בקרבת מקום  (כפי שטענו אחדים ממבקריו).

The man adjusting his lens to take just the right frame of her suffering, might just as well be a predator, another vulture on the scene.

לאחר פרסום התמונה הוצפה מערכת העיתון בפניות רבות של קוראים שדרשו לדעת מה עלה בגורלה של הילדה. העיתון, כמו גם הצלם לא ידעו לענות על השאלה הזאת.

קווין קרטר זכה בפרס פוליצר על תמונתו כשנה לאחר מכן. למרבה הצער הצלם המוכשר שסבל מבעיות בחייו האישיים לא הצליח לנצל את הפרס ולהעלות את חייו חזרה למסלולם. הוא שם קץ לחייו זמן קצר לאחר מכן, ב27 ליולי 1994.

התמונה הזאת מטיבה לספר סיפור, אך מעל לכל היא מעלה הרבה שאלות, על אפריקה, עלינו, על הילדה המסכנה. אין הרבה תמונות מתאימות מהתמונה הזו לדון על תפקידו של הצלם, האם הוא שם רק כדי לתעד או שהוא גם יכול לעזור, להתערב בנעשה, להפגין אמפתיה ולנסות להשפיע?

.

צניעות

Samuel Aranda, האיש שצילם את תמונת השנה של ה-World Press Photo מספר על התצלום הזוכה ל-BJP:

In these situations, you just shoot photos. It is what it is. We're just photographers. I consider myself just a worker. I just witness what is going on in front of me, and shoot photos. That's it.

 היכן האגו? היכן ההירואיות של "הצלם המוצנח"?

Samuel Aranda, A woman holds a wounded relative during protests against president Saleh. Sanaa, Yemen, 15 October, 2011

.

אתיקה: כמה שזה פשוט

NPPA, אגודת צלמי העיתונות האמריקנית, מפרסמת באתר האינטרנט שלה קוד אתי שמטרתו להזכיר לפוטוג'ורנליסט את מקומו ואת תפקידו בחברה:

Visual journalists operate as trustees of the public. Our primary role is to report visually on the significant events and varied viewpoints in our common world. Our primary goal is the faithful and comprehensive depiction of the subject at hand. As visual journalists, we have the responsibility to document society and to preserve its history through images.

אני אוהב את הפשטות המדויקת של הפסקה הזאת. העיתונאי, ובכלל זה צלם העיתונות, פועל כנאמן הציבור. התפקיד הציבורי שלו קודם לכל אינטרס פרטי: הוא מוציא את העוקץ מן התחרות בין צלמי עיתונות, מן הצורך לבלוט ולזכות בתחרויות. הוא מגדיר את הנושאים הראויים לדיווח (ולתאור ויזואלי) ואת אלה שצנעת הפרט יפה להם. מן הפסקה הזאת נגזרים כללי ההתנהגות המצופים מצלם העיתונות, על כל הסעיפים ותתי הסעיפים שלהם.
בעצם אין כאן חדש. הקוד האתי הזה היה רלוונטי מאז ומתמיד. אלא שהוא טריוויאלי עד כדי כך שרבים מהפוטוג'ורנליסטים ה"חדשים" מתעלמים ממנו. אחרת, כיצד אפשר להסביר את תת-תרבות הפאפרצי, את השערוריות החוזרות ונשנות בתחרויות המוקדשות לצילום עיתונאי ואת הפיכת הצלם הדוקומנטרי העצמאי לגיבור תרבות בפני עצמו? הצלם הוותיק Stuart Freedman מתאר את מצב הפוטוג'ורנליזם הנוכחי בכאב אמיתי. הוא מדבר על אובדן דרך, על חוסר הבנה של המדיה ועל משבר זהות. הוא מדבר על כך שהפוטוג'ורנליזם משתמש בשפה אסתטית פנימית, סגורה בפני הציבור שהעיתונות משרתת. בפוטוג'ורנליזם העכשווי הצלם הופך להיות הנושא האמיתי בעוד הסיפור העיתונאי נדחק לקרן זווית. האסתטיקה מחליפה את הכנות והכלים הטכנולוגיים מחליפים את ההומאניזם.
במציאות העכשווית בה הפוטוג'ורנליזם נמצא בסכנה קיומית מוחשית, יתרונו היחיד של צלם העיתונות על פני הצלם האלמוני נמצא באתיקה שלו. בעידן בו הכל נתון למניפולציה חזותית יושרת הצלם הופכת לקריטריון העיקרי על פיו נשפטת תמונה עיתונאית. פוטוג'ורנליסטים שמשתמשים בפירוטכניקה ויזואלית כדי ליצור אסתטיקה חזקה וכובשת ייעלמו בסופו של דבר. תצלומים יפים אינם מתהדרים באמינות. המוטיבציה שלהם אחרת. הנחישות לומר את האמת, האמפתיה, ההעמקה וההומאניות היו וישארו הבסיס לעבודה עיתונאית אמינה ובטווח הארוך רק אלה שיבינו את תפקידם החברתי בשרות הציבור ישרדו.
.

תמונה

צהרי ה-11 בספטמבר 2001, ניו יורק. מפגש הרה גורל של מקום וזמן. בעוד מגדלי התאומים בוערים יוצאים המוני אנשים להפסקת הצהרים שלהם, נהנים מקרני השמש של שלהי הקיץ, מחייכים. קשה לחשוב על סיטואציה סוריאליסטית מזו, אבל Thomas Hoepker, צלם מגנום היה שם ולכד את התצלום הבלתי נשכח הבא:

Photograph: Thomas Hoepker / Magnum, 2001

Hoepker לא חיפש דרמה. ברור היה לו שכל צלמי העיתונות בניו יורק נוהרים למנהטן על מנת לצלם את הארועים מקרוב (היה זה אחד ממייסדי הסוכנות שלו, רוברט קאפה, שהרבה לדבר בזכות הקירבה). האינסטינקט שלו הורה לו דווקא להתרחק, פיזית ורגשית. הוא השתמש בטכניקה שפיתח בן ארצו Arthur Fellig (המוכר יותר בשם Weegee) - הנצחת ארועים דרמטיים דרך עיניהם של צופים פאסיביים. הוא לא טעה. לטעמי זהו התצלום החזק ביותר מבין האלפים שפורסמו באותו יום. דווקא בגלל המרחק. דווקא בגלל התחושה הסטואית, הכמעט חגיגית שהוא משרה על המתבונן. מצד אחד אתה מתמוגג, מצד שני מעיך מתהפכים. כמה רוע יש בתצלום הזה.

.

המהפכה השקטה

לפני כמעט שנה הכריז "העין" על המצלמה המותקנת ב-iPhone 4 כמצלמת השנה לשנת 2010*. הנימוק העיקרי לבחירה היה זה:

בחרתי בה מתוך הערכה שזו מצלמה בעלת חשיבות לכיווני ההתפתחות העתידיים של השוק.

למען האמת לא חשבתי שהמצלמה הזאת תחפור תלם עמוק כל כך בתרבות הצילומית תוך פרק זמן קצר כל כך. זה התחיל עם פרסום סדרת התצלומים של Damon Winter מאפגניסטן, שהגיעה לעמוד הראשון של ה-New York Times. מאז, דומה שהעיתונים החשובים הנמיכו תא סף הדרישות הטכניות שלהם מתצלומים. אבל זה נכון לא רק לעיתונים. המצלמה הזאת אפנתית וסקסית כל כך עד שתמונות המצולמות בה מתקבלות בזרועות פתוחות בכל הז'אנרים (במיוחד אם הן עברו עיבוד במכשיר הסלולארי תוך שימוש באחת האפליקציות הפופולאריות המיועדות לכך). ההצלחה של המצלמה הזאת מרגיזה צלמים רבים, במיוחד צלמים ותיקים שאינם יכולים לסבול את הזילות בצילום המקצועי. אכן, לפני שלושים שנה היתה לכלים משמעות וכדי לנצל אותם כהלכה היה עליך לדעת מה אתה עושה. התוצאות שהשגת היו תלויות במידה רבה במיומנות הטכנית שלך. כיום המצלמות חכמות כל כך עד שכל ילד יכול להפיק תצלומים ראויים לפרסום ע"י שימוש במצלמה הזולה והקטנה ביותר. ולמרבה המבוכה זאת אפילו לא "מצלמה". כלומר, היא גם מצלמת, אבל זאת לא הפונקציה העיקרית שלה.
התרשים הזה, מחודש אפריל האחרון, מגלה ש-iPhone 4 היה אחת משתי המצלמות הפופולאריות ביותר בין משתמשי flickr כבר לפני חודשים רבים. מאז הוא תפס את המקום הראשון בבדידות מזהרת. תפוצתם הרחבה של המכשיר הסלולארי הזה ושל מתחריו מהווה מסמר נוסף בארון של הפוטוג'ורנליזם המסורתי. Rob Bennett, צלם ה-Wall Street Journal, מנבא את סופו של המקצוע הזה:

If the game is to be in the right place at the right time, I can't win at that game, because there's only one of me... Millions of people with smartphones are now in constant possession of cameras. Nobody plans for a 9/11 attack or a Japanese tsunami, and when those things happen, it's not photojournalists who are there first, it's iPhone users. "The iPhone people are going to be there when the bomb goes off, when the house burns down, when the assassination goes down," says Bennett. "They’re going to crush that market, and there's nothing I can do about it.

Rob Bennett

מעמדו של הפוטוג'ורנליסט רק ימשיך להידרדר בעתיד, כשהמצלמות המותקנות במכשירים הסלולאריים יפיקו תצלומים איכותיים עוד יותר ותפוצתם תתרחב גם במדינות העולם השלישי. הפוטוג'ורנליסט ניצב כיום בפני אתגר עצום. עליו להצדיק את קיומו במציאות בה הוא איננו הראשון לצלם תמונות ראויות לפרסום באירועים חדשותיים. עליו להוכיח את ערכו המוסף על פני כל צלם אחר, וזאת משימה לא פשוטה. הכלים שעומדים לרשותו, הניסיון שלו, מהירות התגובה שלו ואפילו הכישרון שלו הם כאין וכאפס לעומת המיידיות של הצלם הבלתי מקצועי שמתעד את הארוע ברגע התרחשותו באמצעות הטלפון הסלולארי שלו. דוגמה לכך ניתנה השנה כאשר Stephanie Gordon, אמריקנית אלמונית למדי, צילמה מחלון המטוס בו ישבה את שיגור מעבורת החלל Endeavour ושלחה את התצלום ל-twitter (נחשו באיזו מצלמה היא השתמשה). תוך שעות פורסם התצלום בכל אתרי החדשות המובילים ולמחרת הופיע בעמודים הראשיים של כמה עיתונים. Gordon לא הצטופפה באתר השיגור עם מאות צלמי העיתונות המצוידים בעדשות ענקיות ובכל זאת התצלום שלה היה הפופולארי ביותר מבין עשרות אלפי התצלומים שתיעדו את אותו ארוע.
למרות הכל, אינני חושב שהפוטוג'ורנליסט המקצועי עומד להפוך למיותר לחלוטין. יש לו יתרון אחד גדול על פני כל צלם זר, והוא האתיקה המקצועית שלו. כתבת חדשות נבחנת קודם כל באמינות שלה ולכן ההיכרות המוקדמת והאמון ההדדי בין הכתב (או הצלם) לעורך העיתון היא תנאי בלתי ניתן לערעור לעבודה עיתונאית ראויה. יחסי העבודה האלה מעניקים לצלם יתרון, אבל הם גם מחייבים אותו לעמוד בפיתויים ולהיות עיתונאי טוב. לא רק צלם מוכשר.

* במהלך השבוע הבא תוכרז מצלמת השנה של "העין" לשנת 2011. כדאי לחכות.
.

על צילום אנשים

ארגון זכויות האזרח האמריקני FotoEvidence פירסם באתר האינטרנט שלו ראיון עם הפוטוג'ורנליסטית הניו יורקית Brenda Ann Kenneally בו היא מספרת על עבודתה בפרט ועל הגישה שלה לחיים בכלל. Kenneally מתמחה בפרוייקטים ארוכים בהם היא עוקבת אחר הגיבורים שלה במשך מספר שנים. היא מתעניינת בתופעות חברתיות רחבות היקף והפרוייקטים שלה גדולים ורחבי יריעה בהתאם. עבודתה אינה מצטמצמת לצילום; היא מראיינת, כותבת ומשתמשת בסאונד ובווידאו. ובעיקר עורכת.

צלמים צעירים רבים מתלבטים ביחס לגישה ה"נכונה" בצילום אנשים זרים. בבסיס ההתלבטות הזאת עומדת המוטיבציה לתעד את המצב האנושי בצורתו הטבעית, מבלי להפריע אותו, ולכן השאלות האופייניות: "כיצד לצלם מבלי שיבחינו בי?", "האם כדאי לבקש רשות?", "מה קובע החוק לגבי צילום אנשים ברחוב?" וכיו"ב. השאלות האלה מבטאות הכרה במחיצות הקיימות בין הצלם לבין המצולם. המצלמה, על פי גישה זו, היא כלי פולשני שמאפשר לצלם הצצה רגעית אל עולמו של אדם זר. אבל פעולת המצלמה במקרה הזה היא חד סטרית: למצולם אין כל השפעה על ההחלטות של הצלם ולכן גם על התמונה המצולמת.

גישתה של Kenneally שונה. היא מושתתת על יחסי אמון בינה לבין הנושאים שלה. האינטימיות בין האנשים שמשני צדי העדשה היא תנאי מקדים ליצירת התמונות וחשובה יותר מהתוצאה המצולמת:

I establish trust in photography the way anyone starts and maintains a relationship. I show up. I am interested. I hope the other party is interested in me. I reveal as much or more about myself as I would want them to do of themselves. I am myself at all times, or I try to be. I am honest about what I do.

התצלומים שלה מיטיבים לבטא את הקשר הזה. הם מצטיינים בנקודת השקפה מורכבת שמייצגת הן את הצלמת והן את המצולם. הם אינטליגנטיים, רגישים אבל אין בהם שמץ של סנטימנטליות. אופן הראיה הזה מזכיר לי את הדרך בה אני מצלם את האנשים הקרובים לי: אני נותן להם להסתגל לנוכחות המצלמה, משוחח איתם בין חשיפה לחשיפה ומקשיב להם. האמפתיה מפילה את המחיצות ונותנת גם להם ביטוי בתצלומים.

מיותר לומר שהתוצאה של תהליך יצירתי כזה איננה דומה ל"צילום רחוב". זה איננו צילום בחטף. למעשה קשה לסייג את התוצאה בז'אנר כלשהו. יהיו כאלה שיטענו שאינטימיות יתרה בין הצלם והמצולם פוגעת באובייקטיביות של הייצוג הצילומי ובכך מנוגדת לאופיו של המדיום. יותר מזה, צילום שמתמקד ב"מצב האנושי" שומה עליו שישמור על מידה מסויימת של ריחוק. יש בכך מידה של צדק, במיוחד אם בוחנים את העניין באופן פורמאלי. מצד שני, ב"תצלומי רחוב" רבים הדמויות האנושיות אנונימיות, מרוחקות מבחינה רגשית, גנריות. Kenneally מעניקה לגיבורים שלה פנים ומשמיעה את קולם.

Brenda Ann Kenneally, Zhurrie holds her baby sister while her mother, the baby’s father and friend smoke “trees,” marijuana, in the bathroom, from the “Money Power Respect: Pictures from My Neighborhood” series, 2001

פוטוג'ורנליזם בסכנה

מקצוע הפוטוג'ורנליזם נולד כבר בשנות הששים של המאה ה-19 ומאז רק הלך ושגשג במשך מאה השנים הבאות. האילוסטרציה החזותית של החדשות התבררה כחשובה מאין כמותה, בגלל יכולתה לעורר בקוראי העיתונים תגובה רגשית מיידית. שבועוני חדשות אחדים הגדילו לעשות והתבססו על תצלומים יותר מאשר על המלה הכתובה. הבולט ביניהם הוא השבועון האמריקני Life, אם כי קדמו לו שבועוני חדשות מצולמים שהופצו בארצות אירופה מאז שנות ה-20 של המאה שעברה.

במחצית השניה של המאה העשרים החל מעמדו של המקצוע להתערער. תחילה היתה זו הטלוויזיה. הופעתה הביאה למהפכה בהבנת המושג 'חדשות'. אמנם בשנותיה הראשונות הטלוויזיה התבססה על מהדורות חדשות מוקלטות ודלות בחומר תיעודי מצולם, אבל הוויזואליות שלה הפכה אותה מיד למדיום חדשותי פופולארי יותר מכל העיתונים גם יחד. הופעת השידור הלווייני בראשית שנות השבעים איפשרה העברת תמונות מצולמות בשידור חי מכל מקום מיושב, דבר שפגע עוד יותר בתפוצה של העיתונות הכתובה ובחשיבות הצילום העיתונאי. השבועון Life, למשל, חדל מפעילותו כמעט לחלוטין ב-1972 (אם כי הוא שב והופיע ב-1978, הפעם כירחון בנושאי פנאי).

שלושים השנים הבאות התאפיינו בפיחות זוחל. העיתונים החשובים המשיכו להעסיק צלמים בדסקים העיקריים שלהם, אם כי חלקים הולכים וגדלים מצילום החדשות עברו לידי סוכנויות הידיעות למיניהן (למשל Associated Press ו-Reuters). חשוב לציין כי סוכנויות הידיעות משתמשות במודל העסקה שונה מזה של העיתונים ומתבססות על פרילנסרים שמתוגמלים בשיטה קבלנית.

עם פרוץ המהפכה הדיגיטלית בצילום בראשית המילניום החדש נפתחו בפני עורכי החדשות ערוצים חדשים וכמעט בלתי נדלים לחומר מצולם. התצלום החדשותי הופך נגיש יותר, זול יותר ודמוקרטי יותר מאשר היה אי פעם. העיתונים עדיין מעסיקים צלמים, אלא שברוב המקרים מדובר בעובדים בשכר נמוך שמתוגמלים על בסיס שעתי. הסטנדרטים האתיים והמקצועיים של צילום החדשות נמצאים בשפל המדרגה ומתבססים על יושרתו של הצלם יותר מאשר על נהלי עריכה מסודרים. מאה וחמישים שנה לאחר שנוצר עומד מקצוע הפוטוג'ורנליזם בפני סכנת הכחדה מוחשית.

התחליף הטבעי לצלם החדשות הוא האזרח. כמעט כל אדם מצויד כיום דרך קבע במצלמה. האזרח קרוב יותר אל ארועי החדשות מאשר צלם המערכת. הוא מעורה יותר בחברה ובסביבה וחוסר המיומנות שלו בקומפוזיציה צילומית מבטיח תיאור "נאיבי" יותר, גם אם לא אובייקטיבי לחלוטין, של האירועים. בז'אנר שבו עצם התיעוד החזותי חשוב יותר מאופן התיעוד "האזרח הפשוט" מהווה מתעד אידיאלי. ניתן לטעון כי כישוריו העיתונאיים של האזרח הפשוט עומדים לו לרועץ מכיוון שהוא תמיד יצלם את הארועים מנקודת מבט אישית וייכשל בייצוג של זוויות השקפה אחרות. אבל האם פוטוג'ורנליסטים, מקצועיים ככל שיהיו, עמידים בפני הליקוי הזה? אם לשפוט על פי התמונות שהתפרסמו בשנה האחרונה באמצעי התקשורת הרשמיים והבלתי רשמיים, הייצוג העיתונאי של ארועי "האביב הערבי" התאפיין בראיה חד צדדית וחד מימדית עד כדי חוסר אמינות מוחלט. אם נוסיף לכך את הדימוי הבעייתי שדבק בצלמי החדשות העצמאיים בעקבות מקרים חוזרים ונשנים של שימוש מוגזם בפוטושופ, ניווכח שיתרונם היחיד על פני האזרח הפשוט נמצא במיומנותם בהפעלת המצלמה. מיהימנותם העיתונאית לוקה בחסר באותה מידה, אם לא בפועל אז לפחות בכח. כוחו של הפוטוג'ורנליזם, כמו כוחה של העיתונות הכתובה בכלל, נמצא במקום אחר: בכושר הניתוח וההפרדה שלו וביכולת להציג היבטים רחבים ו/או מעמיקים של האירועים שהתקשורת האלקטרונית אינה מותאמת להגשתם. למרבה הצער סוג כזה של עיתונות איננו נפוץ באמצעי התקשורת הטקסטואליים (שלכשעצמם נעשים אלקטרוניים יותר מיום ליום).

בניגוד לסטילס, נדמה שצילום הוידאו הוא טריטוריה מוגנת יותר. הקשיים הטכנולוגיים שבהעברת קבצי וידאו באופן אלחוטי כמו גם הסטנדרטים המחמירים של "איכות שידור" חוסמים את דרכה של אותה דמוקרטיזציה פוטוג'ורנליסטית אל התקשורת האלקטרונית. אלא שחסמים אלה הולכים ומתרככים גם הם. לפני מספר שבועות הודיע Jack Womack, סגן הנשיא של רשת CNN על פיטוריהם של כחמישים עובדים בארבעה מסניפי הרשת בארצות הברית, מתוכם 12 צלמים. לפניכם קטע מן המכתב שהפיץ בין העובדים:

...We also spent a great deal of time analyzing how we utilize and deploy photojournalists across all of our locations in the U.S. We looked at the evolution of daytime and evening line-ups. We analyzed how stories are assigned and more importantly the ratio of stories assigned that actually make it on to our networks or platforms. We know that we have to sharpen our focus on stories assigned to ensure that this great work gets on air. We looked at production demands, down time, and international deployments. We looked at the impact of user-generated content and social media, CNN iReporters and of course our affiliate contributions in breaking news. Consumer and pro-sumer technologies are simpler and more accessible. Small cameras are now high broadcast quality. More of this technology is in the hands of more people. After completing this analysis, CNN determined that some photojournalists will be departing the company...

אין לי ספק שעדיין יש בתקשורת מקום לפוטוג'ורנליסטים מקצועיים. מצד שני, ההתפתחויות הטכנולוגיות והחברתיות מדגישות היום יותר מאשר בעבר את תכונות האופי ואת הכישורים הנדרשים ממי שרוצה לעסוק במקצוע הזה (לא די להיות צלם טוב; חשוב להיות עיתונאי טוב וחשוב עוד יותר לומר משהו בעל חשיבות). נראה שחלף זמנו של "צלם המלחמות". הירואיות, אינדיווידואליזם קיצוני והקרבה עצמית, ערכים שנכרכו בתדמית הפוטוג'ורנליסט מאז ימי מלחמת העולם השניה, שוב אינם נדרשים. למען האמת צלמים כאלה נדמים בעיני מעט פאתטיים ובעיקר ילדותיים. יכולת התמדה, רדיפת צדק, כישורים נרטיביים ויושרה הן תכונות הרבה יותר רלוונטיות כיום (ובעצם זה היה כך תמיד). הפוטוג'ורנליסט איננו אלא ג'ורנליסט עם מצלמה.

Robert Capa. צלם, הרפתקן וסלבריטי. בשום אופן לא פוטוג'ורנליסט.

.

המלצה

The Image, Deconstructed הוא בלוג שבועי שבמרכזו ניתוח פסיכולוגי מעמיק של התהליך היצירתי שהביא ליצירתה של סדרת תצלומים מתחום הפוטוג'ורנליזם. בכל שבוע מופיעה בבלוג סדרת תצלומים חדשה מאת צלם אחר. התצלומים, ברובם, מרתקים. הראיונות עם הצלמים מרתקים עוד יותר כי הם חושפים את דרך המחשבה של היוצר וגם מעט מערכיו ומאישיותו. העיון בבלוג הזה דורש זמן וריכוז. קחו לכם חצי שעה וקראו את אחד הפוסטים האלה. לאחר כמה ימים קראו פוסט אחר. מומלץ בחום*.

Photograph: Bryan Derballa

* לא מומלץ אם אתם נמצאים בתהליכי הגדרת סגנון אישי.

.

פוטו-פילם - Grozny: nine cities

כמה מחשבה הושקעה בפוטו-פילם הזה, מאת Olga Kravets, Maria Morina ו-Oksana Yushko. הרעיון היה להציג רבדים שונים של עיר אחת ביצירת מולטימדיה מאוחדת. גרוזני, בירת צ'צ'ניה, מנסה להתאושש ממלחמה עקובה מדם בין הלאומנים המקומיים לבין הצבא הרוסי. ההתאוששות שלה איטית ומהוססת, מלווה באיסלמיזציה מצד אחד ובחדירת השפעות מערביות מצד שני. נשים וגברים מעצבים את פני החברה מחדש, תופסים אט אט את תפקידיהם החברתיים הישנים והחדשים.

הרוח שעולה מהפרוייקט הזה מורכבת. מצד אחד אופטימיות, מצד שני אקזיסטנציאליזם. מצד אחד חופש ומן הצד השני דיכוי מסוג חדש. כמה חוכמה יש בצילום ובעריכה. כמה איפוק. כמה יופי. צפו בו כאן. מומלץ מאד.

Oksana Yushko, Men are performing Dhikr, a Sufi religious practice, at a funeral

.