תמונה

צהרי ה-11 בספטמבר 2001, ניו יורק. מפגש הרה גורל של מקום וזמן. בעוד מגדלי התאומים בוערים יוצאים המוני אנשים להפסקת הצהרים שלהם, נהנים מקרני השמש של שלהי הקיץ, מחייכים. קשה לחשוב על סיטואציה סוריאליסטית מזו, אבל Thomas Hoepker, צלם מגנום היה שם ולכד את התצלום הבלתי נשכח הבא:

Photograph: Thomas Hoepker / Magnum, 2001

Hoepker לא חיפש דרמה. ברור היה לו שכל צלמי העיתונות בניו יורק נוהרים למנהטן על מנת לצלם את הארועים מקרוב (היה זה אחד ממייסדי הסוכנות שלו, רוברט קאפה, שהרבה לדבר בזכות הקירבה). האינסטינקט שלו הורה לו דווקא להתרחק, פיזית ורגשית. הוא השתמש בטכניקה שפיתח בן ארצו Arthur Fellig (המוכר יותר בשם Weegee) - הנצחת ארועים דרמטיים דרך עיניהם של צופים פאסיביים. הוא לא טעה. לטעמי זהו התצלום החזק ביותר מבין האלפים שפורסמו באותו יום. דווקא בגלל המרחק. דווקא בגלל התחושה הסטואית, הכמעט חגיגית שהוא משרה על המתבונן. מצד אחד אתה מתמוגג, מצד שני מעיך מתהפכים. כמה רוע יש בתצלום הזה.

.