הצלמניה

בשבוע שעבר התקיים ברוב פאר בקיבוץ הקטן שלנו בזאר חנוכה המסורתי. כל שנה אוספים ילדי כיתה ז' חפצים ישנים שאין בהם שימוש: צעצועים, כלי בית, ספרים, בגדים ועוד. באחד מימי חנוכה מוצגים החפצים השונים בחדר האוכל ומוצעים למכירה במחירים סמליים. בנוסף נמכרים בבזאר חנוכה מטעמים מעשה ידיהם של הילדים ושל הוריהם וכל מי שרוצה מוזמן להקים דוכן בו הוא מציג מתחביבו ומציע את יצירותיו למכירה. כל הכנסות הבזאר מועברות אחר כך לצדקה כזאת או אחרת אותה בוחרים הילדים.

מאחר שבתי הבכורה לומדת השנה בכיתה ז' נפל בחלקי להשתתף בארגון הבזאר ובהפעלתו. תרומתי הצנועה באה לידי ביטוי בהפעלת צלמניה. באחת מפינות האולם הגדול הצבתי שלט: "צלמניה - תמונות במקום" והזמנתי את הקהל לבוא ולהצטלם. ידידי שעבד איתי היה אמון על ההדפסה (כל פורטרט הודפס על גיליון נייר משובח בגודל A4) ואני צילמתי.

אני חייב לומר שהחוויה של צילום למטרת הדפסה על נייר מרעננת. לא היה לנו זמן לעבד את התצלומים. התור היה ארוך וכולם המתינו בסבלנות להדפסים שלהם. הצהרנו מראש שלא יהיה צילום בצבע וגבינו עבור כל הדפס סכום נאה. למרות זאת באו להצטלם עשרות רבות. גברים, נשים וטף. התגובות שקיבלנו היו טובות. רבים התרשמו מהאיכות הגבוהה של הפורטרטים המודפסים. אחדים העירו שכבר שכחו כיצד נראה תצלום כשהוא מודפס על נייר. רוב המצולמים אהבו את המראה המונוכרומאטי.
להפתעתי רק בודדים ביקשו לקבל העתק של קובץ התמונה בפורמט אלקטרוני. אולי מפני שתצלום מודפס נתפס כבעל "ערך" גבוה יותר מאשר קובץ, אולי מפני שההדפס עדיין נחשב התחנה הסופית של תצלומים ואולי מפני שהחד-פעמיות שלו מבטאת את החד-פעמיות של תהליך הפקת הפורטרט - את פרק הזמן הקצר בו כל תשומת הלב של הצלם נתונה למצולם, את השיחה ביניהם ואת רגע הגשת ההדפס. הגשתו/קבלתו של תצלום מודפס היא חוויה בעלת ערך טקסי: המצולם מקבל לידיו אובייקט מוחשי שאפשר להחזיקו ביד, להתבונן בו ללא צורך במסך, אפילו לתלות על הקיר בתוך מסגרת. התצלום המודפס הרבה יותר אישי מאשר הגירסה האלקטרונית שלו. הפורמט הממוחשב נחשב בעינינו זול, ניתן לשכפול במספר עותקים בלתי מוגבל, פרוץ לכל דיכפין. לעומתו הדפסה גדולה ואיכותית נתפסת כמתנה יקרה. רק הקרובים לנו ביותר יזכו לראות את התצלום בגירסתו המלאה.

.