על השראה

"Luna vedova per strade di mare"- è bella proprio come immagine - "io non ha più sogni da dormire, nel bianco mattatoio di casa mia". Però io racconto, non illustro. Vedo le immagini del poeta, ma poi cerco emozioni nuove, come se mi lasciassi prendere per mano e portare per strade dove mi sembra di essere sempre passato, e dove invece non sono mai passato. E certe immagini, che prima non mi dicevano niente, da quel momento parlano, respirano. E so che quando la mia emozione mi dice "schiaccia questo pulsante", questo vuol dire che lì qualcosa ci deve essere, anche se a prima vista l'immagine può non parere bella, se il soggetto può sembrare povero, o ridicolo. Come quest'altra: "un muro vecchio e un cane solo". Un'immagine stupidissima, la saprebbe fare chiunque. Ma questa immagine provoca in me una certa emozione, come se azzerassi tutto. Che riparto da capo, che mi sento proprio senza niente. lo non vedo nè il cane nè il muro, ma vedo come sono piccolo, come ho paura, vedo che domani la mia vita deve finire, mentre pensavo di fare ancora mille cose.

"ירח אלמן מעל דרכי הים" - האין זו תמונה נפלאה? "אין לי עוד חלומות לישון איתם - בבית המטבחיים הלבן שהוא ביתי". אבל מטרתי היא לספר מחדש, לא לבאר. אני רואה את התמונה שמילות השיר מציעות, אבל משם אני מחפש רגשות חדשים. כאילו מישהו הוביל אותי לאורך שביל שנראה מוכר אלא שלא הלכתי בו מעולם. באותו רגע תמונות שנראו בעיני חסרות משמעות מתחילות לנשום. לדבר אלי. רגשותי קוראים לי ללחוץ על המחשף כי אני יודע שיש משהו מאחוריהם. אפילו כשיופיין של התמונות נסתר מן העין או כשהנושא עלוב או מגוחך. כמו השורה הזאת: "קיר ישן וכלב בודד". זאת תמונה כמעט מטופשת. כל אחד יכול היה להמציא אותה. אלא שבי היא מעוררת רגש מסוים, כאילו הכל התאיין, כאילו היה עלי להתחיל מאפס. איני רואה עוד כלב או קיר, רק אותי - קטן ומפוחד, קרוב מאד לסוף חיי. אותם חיים שבהם חשבתי שיש לי עוד כל כך הרבה לעשות.

Mario Giacomelli

השראה היא דבר משונה. משונה מאד. אנחנו תרים אחריה במראות שחולפים לנגד עינינו, באהובי נפשנו, בריח העשב היבש, בניחוח האדמה אחרי הגשם, במוזיקה, בזכרוננו. בחלומות שלנו. ואז, כשאנחנו כבר נואשים מלמצוא אותה - דווקא אז שינוי קטן בטמפרטורה או רמז של צבע או שורה של שיר והכל מתחוור לנו. העולם זורם דרכנו ואנחנו כלים שמנגנים את שירתו, את יופיו.

Photograph: Mario Giacomelli

 .

על ראיה

Frank Horvat : It seems to me that, to see "photographically", I have to prepare myself in advance. Possibly for a long time. For instance it would be difficult for me, on my way out from here, to make photos of Paris. To see, I would have to go to another city, say to New York, live in a hotel room by myself and start walking through the streets, at first without a camera. And little by little I would begin to see. In the same way, I wouldn't know how to make a portrait of a woman, just off the hip. I would have to think about her, to imagine her. She would have to prepare herself or to be prepared with someone's help. And even then, when I would eventually be facing her, with my camera, I might not feel ready. It could take me two or three hours to understand her, little by little, through the viewfinder.
Joseph Koudelka : Perhaps because you want to understand. Me, I do not try to understand. For me, the most beautiful thing is to wake up, to go out, and to look. At everything. Without anyone telling me "You should look at this or that." I look at everything and I try to find what interests me, because when I set out, I don't yet know what will interest me. Sometimes I photograph things that others would find stupid, but with which I can play around. Henri as well says that before meeting a person, or seeing a country, he has to prepare himself. Not me, I try to react to what comes up. Afterwards, I may come back to it, perhaps every year, ten years in a row, and I will end by understanding.

מתוך שיחת צלמים, 1987.

Photograph: Joseph Koudelka

 .

ציטוט

In order to build a career and to be successful, one has to be determined. One has to be ambitious. I much prefer to drink coffee, listen to music and to paint when I feel like it.

 Saul Leiter

 
הצלם האמריקני Saul Leiter היה אחד מחלוצי הצילום הצבעוני בשנות הארבעים והחמישים של המאה שעברה. להבדיל מאחרים, הוא מעולם לא רדף אחר "הצלחה" וזו אחת הסיבות לכך שברבות השנים נשכחה עבודתו. שמחתי לקרוא על סרט תיעודי בהפקת הבמאי הבריטי Tomas Leach שיעסוק בצלם השקט והנפלא הזה שחגג לא מכבר את יום הולדתו ה-89.
.

רגעים של השראה

I remember this one day last year when I was walking home from my carpool after work on a Friday. It is normally a 10 minute walk. There was a beautiful sweet light coming through the trees during “golden hour” and I had my camera with me. I was in a pensive mindset the right music was playing in my headphones, and I was taking everything in. It felt meditative. I walked down the street and took photos of everything, for nothing in particular. The sounds of leaves rustling mixed with the camera shutter, the smells, the feeling of the wind on my skin. I was so engrossed in the moment and let my instincts take over. I wasn’t anywhere special – just a few blocks from home walking along a residential sidewalk, with an occasional passerby. It took me three hours to get home. It was perfect.

Jennilee Marigomen

Jennilee Marigomen, Geneve at Deer Lake, 2010

--------------------------------------

לפעמים הכל במקום הנכון. האור, הרוח, האנשים, הניחוח, הטמפרטורה, השקט. אתה מרגיש חי. אתה רוצה לפשוט את בגדיך, לצעוק, לרוץ. אתה אוהב את הכל. גם את עצמך. החושים שלך חדים יותר: פתאום לאור יש ריח ועלי העצים שרים. זו השעה הנכונה ליצור משהו.

--------------------------------------

הסוד: להיות פתוח לסוגסטיה.

.

--------------------------------------

חמדה / דליה רביקוביץ'

שם ידעתי חמדה שלא היתה כמוה,
והזמן ההוא היה יום השביעי בשבת
וכל בדי אילנות היו מתעצמים לגבוה.

והאור הלך מסביב שוטף כנהר לנבוע
וגלגל העין את גלגל החמה חמד.
אז ידעתי חמדה שלא היתה כמוה.

הזהירו ראשי השיחים והאור לא ידע שובע,
ניתך בגלי הנהר ובכל אורותיו ניצת,
אף ראשי היה בעיניו כתפוח זהב לבלוע.

שושני נהר צהובות פערו את פיהן לבלוע
את אדוות הנהר בחופזן וגיבעול השט,
ואותו היום היה יום השביעי בשבת
וכל בדי אילנות מתעצמים בתשוקה לגבוה
ואז ידעתי חמדה שלא היתה כמוה.
.

למה בדיוק אתה מתכוון ב"צילום"?

Photography is a very strange place to be right now, either inside looking out (the producer) or outside looking in (the public)" – then takes us on a humorous journey though the various continents that currently make up "the entire World of Photography": Commercia, Documentaria, Amateuria, Artistica and Artcontemporanea.

William A. Ewing

אולי זהו גילו הצעיר של המדיום הזה, אולי ריבוי העוסקים בו ובביקורת שלו. בכל אופן, הצילום הוא שדה רחב מימדים. הוא מורכב מכמה "אזורים" שמתבדלים זה מזה לחלוטין. המכנה המשותף היחיד בין הצלם המסחרי, הצלם-האמן והצלם הדוקומנטרי הוא הכלים המשמשים אותם. כוונותיהם נפרדות, הפרדיגמות שלהם שונות ולכן הסטנדרטים לאורם פועלת עבודתם - שונים. בין השימושים והז'אנרים השונים של הצילום פרושות תהומות של חוסר הבנה. אפילו של איבה. הצילום המסחרי, למשל, איננו מבין את הצילום הדוקומנטרי, את המוטיבציה שלו ואת מאפייניו הצורניים ה"עתיקים". הצילום הדוקומנטרי איננו מבין את הצילום האמנותי המפותל, הסוגסטיבי והאגוצנטרי. והצילום האמנותי, מצידו, טעון באיבה עמוקה כלפי הזילות של הביטוי האישי ותאוות הבצע הבאים לידי ביטוי בצילום המסחרי.

כל ניסיון להחיל על הצילום בכללותו סטנדרטים אחידים של אסתטיקה או של תוכן - מעוות מיסודו. רוב הצלמים החובבים, כמו רובו של הציבור בעולם המערבי, "התחנכו" על ברכי הצילום המסחרי ולכן אנחנו נוטים לבחון תצלומים על פי הסטנדרטים התכליתיים של עולם הפרסום והתדמית. אנחנו מודעים לכך שיש גם תצלומים "אחרים": כאלה שלא נוצרו על מנת לשאת חן בעיני המתבונן, כאלה שהאסתטיקה שלהם "לוקה בחסר" או לפחות "שונה" מן הסטנדרטים של התעשיה, אבל אנו חשים שאין בידינו הכלים המתאימים על מנת להעריך אותם ולכן אנחנו מסתפקים באבני הבוחן השטוחות עליהן מושתתים הידע והניסיון שלנו.
התהליך שאנחנו עוברים כצלמים אבולוציוני באופיו, כלומר ליניארי. אנחנו מתפתחים ומתנסים שלב אחר שלב, בהתאם ל"תכנית" המוכתבת בידי ספרים, קורסים, פורומים, בלוגים וכיוצא באלה. התכנית הזאת תכליתית, חותרת אל מטרה מוגדרת מראש - "להיות צלם טוב". אין ספק, התכנית הזאת יעילה: אם תתמיד בה תגיע תוך מספר שנים למיומנות שתאפשר לך שליטה טכנית מלאה בתצלומים שלך. רבים מהם אף יגיעו לרמה אסתטית גבוהה ותוכל לשמש כצלם מסחרי לעת מצוא. אולם תכנית השלבים הזאת ממוקדת כל כך במטרה עד שהיא אינה נותנת את תשומת הלב הראויה לז'אנרים אחרים של צילום, בהם ההיבטים הטכניים והאסתטיים שוליים יחסית. יותר מזה, ה"חינוך" שאנחנו עוברים כצלמים מתחילים ישפיע מאד - יותר מן הרצוי - על סדרי העדיפויות שלנו גם לאחר שנתנסה ונשכיל. קחו למשל את המאמר שכתב צלם הרחוב המהולל Andrew Kochanowski בבלוג The online photographer. נראה ש-Kochanowski אינו מבין את מהותו של הז'אנר בו הוא יוצר. רבים מהרהוריו נוגעים לערכים זרים לצילום הדוקומנטרי ולראיה, התצלומים המעטרים את המאמר שלו הם כליל השלמות מבחינת החשיפה, הצבעים והקומפוזיציה המאוזנת שלהם, אבל חסר בהם מימד חשוב: תוכן משמעותי (ואולי זאת רק עריכה חלשה).

כדי לדעת לצלם היטב חשוב להתמחות ברזי הטכניקה והטכנולוגיה, אבל זה לא מספיק. זה אפילו לא העיקר. עוד לפני כן עליך להתכוון לומר משהו, לדעת כיצד להתבונן בעולם, כיצד לראות. אחרת אתה עלול לחזור על מה שעושים מיליוני צלמים אחרים בכל העולם: ליצור תצלומים יפיפיים של שום דבר.

.

ציטוט

טרי מהיום:

...Finally, if you are shooting art for yourself you really only need one lens. Not an all purpose lens but a lens you can believe in. A lens that, when you look through it, makes everything look more exciting and more real. A lens that matches the vision in your heart. All the other lenses are bullshit. They make them so professional photographers can do stuff the way clients want it. Really. If you don't get paid to do this stuff just narrow down and narrow down until you find a lens that makes your vision sing and then sell the rest. You'll argue and you won't believe me but if you do it you'll be so much happier with your work five years from now. Honestly. It's the one thing I've learned chasing business and clients. You compromise your vision. One lens is all you need. In fact more lenses just cloud everything up.

The best fashion shooter I ever met just had one lens. It was a Hasselblad 150. The front element looked as though someone had put a cigarette out on it. She didn't own any other lens so she never had to think about which lens she would use or how she would work. She just did her work and it was stellar. No choices, just the right choice. No confusion just vision. Amazing. But now we're all so fearful we feel like we need to have "all of our bases covered" even when we're just doing this for fun. That's why it's not as much fun.

 Kirk Tuck

אולי זה לא נשמע מספיק נכון בעברית.
.

בדיוק

What I want to see is a project created with an iPhone in which the words iPhone, Hipstamatic, or Instagram are NEVER mentioned. Certainly with the tools available a skilled photographer could process their iPhone 4S photos to look like they were taken with any old point and shoot digital camera, because that’s exactly what the iPhone is and the sooner we accept that, the quicker we’ll get past these type of debates and focus on what matters, the content of the photographs!

Bryan Formhals

מדוע קשה כל כך להבין את זה?

מצלמות הטלפונים הסולולריים והאפליקציות הקטנות שלהם הם עניין של מה בכך. פוטוג'ורנליסטים שמשתמשים בכלים האלה אינם ראויים ליחס מיוחד. אין בכך הירואיות או הקרבה או אפילו גילוי מרעיש. הרי כל העולם משתמש בהם: זאת הצעקה האחרונה, או לפחות היא היתה בשנת 2011. הם אינם שונים מאותם פוטוג'ורנליסטים שמשתמשים במצלמות פורמט גדול או בריינג'פיינדרים או במצלמות רפלקס מן הזן המקצועי. פעם הייתי נחרד מן ההבלים האלה, אבל ברבות הימים שיניתי את דעתי.

מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (קהלת א, ט).

כאשר יש לנו מה לומר הכלים חשובים כקליפת השום. באמת.

.

Shit Photographers Say

זה הצחיק אותי, מקווה שגם אתכם.

מחרוזת אסוציאציות חופשיות

If it is only photographer and people involved in the industry really looking at the images and doing something about it then what’s the point? I don’t need a Magnum photographer to tell me my image is well composed or nicely seen and powerfully shot, although I’d be fucking thrilled if they did. What I need is Joe public to tell me that my image made him get up off his wobbly chair, forget his thirst for overpriced lager and go out and help make change.

Nia Haf

...

כמה קל לתרץ את העיסוק האינסופי שלנו בעצמנו בקלישאה לפיה הימים בהם ניתן היה לחולל שינוי באמצעות המצלמה חלפו לבלי שוב אי שם באמצע שנות הארבעים של המאה שעברה. נכון, סיכוייו של צלם בודד (או יוצר כלשהו) להשפיע על האנושות הנם אפסיים, אבל בעצם כך היה תמיד. זה אידיאל אוטופי שאי אפשר ליישם. חלום באספמיה. קשת בענן. האנשים אינם רוצים להשתנות. טוב להם ללכת בדרכם, אפילו אם היא רעה. די בכך שהתצלומים שלנו ישנו את התנהגותו, אפילו את עמדתו, של אדם אחד. זה יהיה הישג כביר. אנחנו כבר מכירים את האדם הזה. הוא יקר לנו ולכן אנחנו מוכנים להתאמץ עבורו - לבטא את אהבתנו, את הדאגה ואת המסירות שלנו כלפיו. בתצלומים.

...

 

לתמונה יש תכונה מוזרה: היא מדברת במקומות בהם המלים אילמות. לא, היא אינה יכולה להחליף את המלים, אבל מלים לא יכולות להחליף אותה. היא דוברת שפה שונה. והיא מובנת בשפתה. כמו מוזיקה.

...

 

תצלום טוב איננו המצאה; הוא תגלית. הוא פותח צוהר אל משהו שכבר היה כאן לפניו אבל איש לא נתן עליו את דעתו. יש רגעים בהם הרוח האפורה בה אנו שרויים מפסיקה לנשוב פתאום. ראייתנו מתבהרת, מתחדדת. ואז אנחנו פנויים להתרשם. לנשום. לגלות.

...

...

פרס נובל לצילום: Watson and Crick, 1962

...

Art: Andy Warhol

...

Art: Joseph Beuys

...

כמה ציפיה יש ביריעת קנווס מגולגלת. אינך יודע אילו צבעים תגלה, אילו אוצרות. האושר שבפריסתו; המגע הקשה של הבד העבה, המרוח בשכבות-שכבות של צבע שמן; טביעות אצבע שחורות, כחולות, אדומות וירוקות. וחומות.

...

אם לכל חודש היה צבע משלו, איזה מן החודשים היה חום? אולי חודש חשוון. שם מוזר, חשוון. מה מקורו? אולי פרסי? (בדקתי) לא, אכדי: וַרְחֻ-שַׁמְנֻ. הירח השמיני. העידן השני למלכותה של אלת הירח נינגל. אין סיבה למהר. יש עוד ארבעה אחריו. ארבעת ירחי הגשם והרוח והשקט.

...

דוד שחר. יותר מדי זמן עבר מאז קראתי בספריו. מעניין יהיה לקרוא אותו שוב. אולי את המסע לאור כשדים. האם אוהב אותו שוב? האם עדיין יש זכר למלים האלה בירושלים?

...

...

כמה זמן עבר מאז הלילה הקסום ההוא? אולי שנתיים. יש לירושלים הרגעים שלה. ירושלים שנואת נפשי שבלעה את כל אהבותי.

...

...

אור וספורט

A good photographer can compensate for a great deal... when I use a D3s at weddings, it's akin to cheating, no, I don't like the feeling.
I can shoot a wedding in my sleep with that camera.
Takes all the sport out of it.

Taran Morgan

הדברים למעלה נכתבו בתגובה לפוסט הזה ב-The online photographer. האיש צודק. לפעמים אני מוצא את עצמי מצלם באזור הדימדומים של המצלמה, בעוצמת אור שאי אפשר לקבל בה תמונות שהן חדות וחלקות בעת ובעונה אחת. מדובר כמעט תמיד באור רע: קלוש, צהוב, עכור וחד כיווני. אני לא עושה זאת כדי לבחון את המצלמה שלי; ידוע לי היטב למה היא מסוגלת ומה מעל לכוחותיה. אבל אור שכזה הוא מגרש משחקים שאני נהנה להשתעשע בו. הוא מציב בפני מגבלה. הוא מכניס למשוואת הצילום הריאקטיבי משתנה חדש, בנוסף על הקומפוזיציה והרגע. אור כזה מפחית עד מאד את האפשרויות, אבל דווקא משום כך הוא גורם לי להתרכז במלאכת הרכבת התמונה ומוביל אותי לתצלומים מעניינים יותר.

אילו היתה בידי מצלמה בעלת "איכות תמונה" גבוהה עוד יותר בתאורה קלושה הייתי מצלם בתנאים קשים עוד יותר. אתם מבינים, איני מחפש שלמות טכנית. העניין שלי נמצא באתגר. למעשה אני חושש שאם תיפול לידי מצלמה טובה מדי הצילום שלי יינזק.

.

ציטוט

We tend to forget that happiness doesn’t come as a result of getting something we don’t have, but rather of recognizing and appreciating what we do have.

Frederick Keonig

.

אבו גרייב

מתוך הספר "הבלדה על אבו גרייב":

...הרמן, התפלאה שדווקא דמותו של גיליגן, בתצלום שצילם פרדריק - מבורדס, מכוסה בשכמייה ועומד על הקופסה ועומד על הקופסא מחובר לחוטי חשמל - היא בסופו של דבר נעשתה הסמל של אבו גרייב, ואולי הסמל המוכר ביותר של המלחמה בטרור אחרי מגדלי מרכז הסחר העולמי. התמונה צצה בכל רחבי העולם בהעתקים ובגרסאות רבות מספור, בעיתונות, כמובן, אבל גם בציורי קיר ובכרזות, על גבי חולצות טי ולוחות מודעות, על קירות מסגדים ובגלריות לאומנות. כעבור שנים אפילו הרמן עצמה עשתה לה קעקוע של גיליגן על זרועה, אבל זה היה לדעתה עניין אישי. מה שהתקשתה להבין הוא הקסם שהילך התצלום של גיליגן על הציבור, דווקא הוא מכל התמונות שצולמו באבו גרייב... אבל מלבד העובדה שתצלומים של מוות ועירום, עם כל ערכם החדשותי, אינם זוכים לסיקור רק בעיתונות, העניין הוא שכוחה של תמונה טמון לאו דווקא במה שהיא מתארת. תצלום של גוויה מרוטשת, או של אדם ערום נקשר כמו חבילה ומתייסר בכאבים, אף שהוא עשוי לזעזע ולקומם,לעורר מחאה ולגרור חקירה, איננו משאיר מקום רב לדמיון. תצלום כזה עשיר אולי במידע מעשי, אבל אין לו שום משמעות רחבה יותר. גם אם הוא מציג נסיבות או תנאים החורגים ממנו עצמו, הוא מציג אותם כנוסחה כללית. רוב התצלומים האלה מעוררים רתיעה משום שהם חוזרים על עצמם בפשטנות נוראה. מכל הבחינות, למעט הבחינה המשפטית, הם חד משמעיים, סוג של פורנוגרפיה. הם מה שהם מראים, זה הכל. הם לא מעבירים לנו שום מסר, וכאשר מנתקים אותם מהקשרם הם מציעים מעט מאוד חומר למחשבה, אם בכלל, ואינם מעודדים פליאה. אין להם שום ערך כסמלים.

תצלום הוא דבר אמיתי מדי ואיננו מאפשר לראות בסבל חוויה נאצלת ומאצילה. התצלום שצילם פרדריק את גילגן שואב את כוחו מן העובדה שאין רואים בו את הגוף האנושי חשוף, הוא מגומד לכדי חומר גולמי ותו לא; תחת זה הוא יוצר דימוי מקורי של חוסר אנושיות שאיננו פתוח לפרשנות מיידית, מובנת מאליה. כוח הקסם העיקרי שלו טמון בנעלם ובחידתי שבו - בכל מה שמסתתר מאחורי כל מה שגלוי. זו תמונה קרנבלית: הגוף הזקוף המכוסה מלמעלה עד למטה; חוטי החשמל; התנוחה, המזכירה כמובן את מעשה הצליבה; והברדס המחודד שמעורר שורה ארוכה כל כך של אסוציאציות מעורפלות ומבהילות. רואים בעליל שהעמידה מלאכותית ותיאטרלית, ונראית כשייכת לפולחן אפל כלשהו, תמונה קדמונית של שעיר לעזאזל. התמונה מרתקת אותנו משום שהיא נראית כאמת, אבל כשאנחנו מביטים בה אנחנו יכולים רק לדמות לנו מהי האמת הזאת: עינויים, הוצאה להורג, תמונה שבוימה בשביל המצלמה? אנחנו נאחזים אפוא בדמותו של גילגן כסמל שמייצג את כל מה שהיה פסול באבו גרייב ואת כל מה שאיננו יכולים - או איננו רוצים - להבין על האופן שבו הגיעו הדברים  לידי כך.

על איכות טכנית ו"איכות תוכן", מאת שגיא קורטלר

הדברים הבאים נלקחו (ונערכו קלות) מתוך דיון בפורום "צילום סטילס - ציוד וסיוע" בתפוז.

...כשאתה רואה היום את כמות התמונות שמופקות מדי שניה אתה גם רואה איך רמת הצילום באופן כללי ירדה. ובאופן מסויים הצילום הדיגיטלי פגע ברמת הצילום והצלמים. בפן המקצועי זה מורגש הכי חזק בצילום עיתונות.
נכון שטכנולוגית אפשר היום לצלם תמונות שבעבר היו בלתי אפשריות (ושוב אני מאלו שמחבקים טכנולוגיה ולא יוצאים נגדה), אבל אם נהיה כנים עם עצמנו נוכל לראות את האמת... הרוב הגדול של התמונות שמצולמות היום לא מעניינות, לא מרגשות ולא מחדשות. זה נובע מהעצלות בצילום שהיא תוצאה של הקלות בצילום.

גם היתרונות שאתה מתאר כאן הן כתוצאה מסוג של עצלות. עצלות שמתעלמת מהלימוד איך לצלם מבחינה פיסית כמו לעמוד יציב, לנשום נכון ולא לזוז מילימטר, עצלות מבחינה ראייה צילומית כמו לפספס את הפרט שבאמת מעניין בפריים שלפניך...

צילום דיגיטלי דורש עריכה בדיוק כמו שצילום אנלוגי דרש חדר חושך (שגם הוא נופל תחת הגדרת עריכה) כך שאין ממש חדש תחת השמש.

לדעתי צילום שהוא מספיק חזק מבחינת הפריים הכללי, לא יהיה פחות טוב בגלל פספוס פוקוס קל. רוב התצלומים שבהם החדות היא הנושא המרכזי (כל מיני צילומים טכניים) פשוט לא מרגשים ובדרך כלל לא מעניינים וכל מה שאפשר להגיד עליהם זה "WOW איזו עדשה חדה" (כאשר בתכלס כנראה בוצע חידוד יתר בעריכה או במעבד המצלמה).

המוגבלות שבציוד נותנת דרור ליצרתיות של הצלם ואז התוצאות באמת מתבלטות מעל השאר. אבל כל אחד צריך לעשות מה שמתאים לו. האם אתה מעדיף תמונות בינוניות באיכות טכנית גבוהה או תמונות חזקות עם איכות טכנית בינונית? אילו תמונות, אתה חושב, יזכרו לעד?
תעשה בדיקה עצמית - מבלי לעבור פיסית על התמונות שלך, נסה לחשוב מהי התמונה הכי טובה שלדעתך צילמת עד היום (לא משנה הפורמט), עכשיו תסתכל עליה ותאמר לי האם היא גם המוצלחת ביותר מבחינה טכנית?

...הרמה הטכנית של הצילום עלתה כי הציוד המודרני מאפשר להפיק תמונה בעלת איכות טכנית ביתר קלות. רמת הצילום מבחינת התוכן ירדה. זה לא אומר שאין צלמים טובים אלא שאנחנו נחשפים באופן שוטף לצילומים פחות טובים מבחינת תוכן ועניין לעומת העבר. יש כאן שילוב של קלות הצילום והנגישות של המדיה הדיגיטלית.

...בעבר, צלם מתחיל התחיל בתור עוזר לצלם מקצועי, לעיתון היו מתקבלים צלמים שהוכיחו התאמה כמו שהיום אתה מגיש קורות חיים ועובר סדרת ראיונות על מנת להתקבל. היו פרילנסרים והיו עובדי מערכת כמו היום, רק שהיום הרמה נמוכה יותר אבל אל תסמוך עלי, בוצע גם מחקר אקדמאי בנושא. כפי שאתה יכול להבין מהמאמר הנפילה באיכות התמונות לא נובעת מהטכנולוגיה באופן ישיר אלא בצורה עקיפה מאופן השימוש בה.

אבל אני לא מדבר רק על צילומי עיתונות, הבאתי את התחום הנ"ל כדוגמה כי שם זה מורגש בצורה הכי חזקה. יש ירידה באיכות גם מבחינה טכנית וגם מבחינת תוכן שלא לדבר על הבעיה האתית...
כשאני מדבר על ירידה באיכות מבחינת תוכן אני לא מדבר על הצלם המשפחתי אלא על הצלם החובב זה שאוהב צילום ורוצה לצלם תמונות טובות ולאו דווקא על מנת להתפרנס.
מספיק שתבקר בכמה פורומים לצילום ותבחין בכמות התמונות החלשות מבחינת תוכן ואחת הסיבות הדומיננטיות לתופעה היא שהתמונות שניתן להפיק היום עוברות את הסינון הטכני בקלות מה שפעם היה קשה יותר והסינון על פי תוכן נשכח.
היצרתיות נעלמת על חשבון החדות ושאר הפרמטרים הטכניים שלא הופכים תמונה לטובה. הם כן יכולים להפוך תמונה טובה לטובה יותר.

האם אפשר לשמור על יצירתיות, אמנותיות ותוכן ברמה גבוהה תוך כדי שימוש בכל כלי הטכנולוגיה? בהחלט. אבל זה מצריך משמעת עצמית, ידע והבנה שלא ליפול לקלות שבצילום תמונות חלשות או בינוניות בעלות איכות טכנית גבוהה.
צריך משמעת עצמית מאד גדולה לשמור על דיאטה כשאתה יושב מול עוגת קצפת. תוציא את עוגת הקצפת מהחדר ויהיה לך קל יותר. תוציא את הקלות שבצילום מהמשוואה ותקבל איכות על פני כמות.

זהו. אני מניח את המזוודה שלי. תודה שגיא.

.

ציטוט

... if people could somehow put themselves in the place of other people viewing their photographs in the future, their work would improve. That audience includes your heirs, your friends, your future self. I've been taking pictures all my life, but there are so many things, so many people, so many places, that were important to me, that I don't have pictures of. In the future, neither you nor anybody else is going to care a whit about how saturated your reds are or how little noise you've got in the shadows. They, and you, are going to care what's in the pictures — the stories behind them, what they meant to you, why they were important.

Mike Johnston

שווה ציטוט

Imagine I were to land a big grant to do a documentary project (it's not that far-fetched). I get to hire half a dozen photographers for a year to do nothing but go out in the world and shoot—work hard on whatever projects grab their interest, wherever they want to go, with good pay and logistical support—company vehicle, an archivist/IT assistant back at headquarters, etc.
And you're one of the shooters.
There's only one catch. We have to use the cameras donated by various companies that are helping to support the project.
So you and the other five photographers arrive for initiation day and we have a bunch of two-body, three-lens kits waiting from various manufacturers. A D7000 kit, an E-5 kit, a K-5 kit, a 7D kit, and so on. (Since this is imaginary, we're even going to imagine there are two of whatever camera Sony will eventually replace the A700 with, too. Or is that just too outlandishly implausible to imagine? Snark, snark.) And to make matters fair and keep them simple, we draw names out of a hat as to who gets what.
Could you deal with that?
Of course you could. I mean of course you would. Any photographer would, and could. That's my guess, anyway. Each photographer would finish their year of shooting madly with two or three things about their camera they'd initially disliked but figured out how to work around and eventually got used to, three or four things they love about it, and maybe some stealth feature they didn't discover until two months into the project that they now feel they will now no longer be able to live without.
And you know what else? No matter what camera you drew in the lottery, you'd love it at the end of the year. Know why? Because craftsmen learn to love the tools they use the most. It's working with a camera that makes you like it, not picking just the right one to begin with. Whichever camera you drew from the hat, you'd remember fondly all your life.
I'm just sayin'.

Mike Johnston

.

ציטוט

All this technological rubbish that has been spewing up from video to polaroid to newly-dubbed “Electroworks” does sell the electronic equipment involved to an over-affluent society of idle housewives who need an “outlet” in programmed “creativity”, a way of burning up the bread of the starving Third World and the Fourth and the Fifth on an electric toaster. All this decorative garbage they turn out is what they can pick and choose from as they rollerskate through the air-conditioned supermarket of the arts. It’s like painting with numbers and it should stop at the kindergarten. It’s not that these things make creation too easy – they have nothing to do with creativity. This is the ugly flab on a fatcat society that burns up everybody else’s calories of psychic energy and leaves the whole world impoverished, not enriched.

Brion Gysin, 1984

Brion Gysin

ציטוט

I love gear. I love the feel of opening up a box and taking out a brand new camera for the first time. I love the click of a soft shutter and the zip sound of the rewind lever. I love opening up an old camera and seeing how the parts move. I love seeing how my picture looks on the back of a camera’s gorgeous LCD screen. I used to love camera rumors. I used to love bashing other cameras on forums. I used to love converting others to my camera of choice. I used to spend countless hours reading like-minded posts. I’ve spent lots of money on various review sites.

Then my son was born.

I started to see the world through his eyes. Not everything was tack sharp. Not everything was color perfect. Not everything was in focus. The only thing he needed was love. I want my son to look back and see his pictures through my eyes. I don’t need him to see how film like the files look. I don’t need him to see the magic of ISO12,000. I don’t need him to see the difference between Fuji Pro 400H and Kodak Portra 400. I just want him to see my love for him through my love of photography.

John Fong

Photograph: John Fong

ציטוט

I’m an anarchist, yes. Because I’m alive. Life is a provocation…. I’m against people in power and what that imposes upon them. Anglo-Saxons have to learn what anarchism is. For them, it’s violence. A cat knows what anarchy is. Ask a cat. A cat understands. They’re against discipline and authority. A dog is trained to obey. Cats can’t be. Cats bring on chaos. Libertarianism?

Henri Cartier Bresson

 

ציטוט

A guy goes into a music store and buys a violin. When he comes out, you call him a guy who just bought a violin. But we all know that whoever goes into a store and buys a camera comes out as a photographer.

Joe McNally

ציטוט

שנים עשר תצלומים משמעותיים בשנה אחת הם יבול נאה

 Ansel Adams