סקר: צורה או תוכן?

Online Surveys & Market Research

ההבדל הקטן

כל מה שנדרש מהצלם על מנת להפיק תמונה הוא ללחוץ על כפתור. קל יותר לצלם מאשר לצייר את התרשמותך, לכתוב מכתב או שיר. מאידך, הקלות הזאת עומדת לצלם לרועץ כשהוא מתכוון לומר משהו או להביע את תחושותיו / רגשותיו / מחשבותיו. המצלמה היא כלי טכני והממשק בינה לבין האדם המפעיל אותה אדיש להלך רוחו של האחרון. כשאתה מצייר במכחול, אתה שולט במידת הלחץ המופעל על הבד, בעובי המשיחות ובמהירותן, ביציבות כף היד המציירת וכו'. כשאתה כותב אתה בוחר את המלים, את המקצב ואת האינטונציה. אתה יכול להחליט כיצד תבטא את המסר שלך –בבוטות, באירוניה או ברמיזה.
הציור והכתיבה, כמו כל האמנויות ה"ישנות", מתחילים בלוח ריק. מלאכתו של האמן היא להרכיב, להוסיף ובסופו של דבר ליצור יש מאין. הכלים העומדים לרשותו – המכחול או השפה – מציעים עושר של ניואנסים ואפשרויות. מלאכתו של הצלם הפוכה: חומר הגלם שלו הוא כאוס שעליו לסדר, ללקט מתוכו את המרכיבים המשמעותיים. לצלם אין דרכים רבות לעשות זאת. ארבע הברירות שעומדות לרשותו הן רגע החשיפה, נקודת ההשקפה, שדה הראיה ועומק השדה. לאלה ניתן להוסיף שתי ברירות משניות: משך החשיפה (ביטוי של תנועה) והטיפול בתמונה לאחר החשיפה. באמצעות כלים אלה עליו להחיל את הראיה הסובייקטיבית שלו על המציאות האובייקטיבית ולהעשיר את יצירתו במשמעות רגשית או אינטלקטואלית.
אלא שרוב התצלומים בהם אנחנו נתקלים נעשים בדרך שונה. הקומפוזיציה שלהם נבנית כפי שמציירים ציור: הם מתחילים ברעיון וממשיכים ביישום שלו, מדוקדק יותר או פחות. כאן יש לצלם שפע של ברירות, החל ברקע ובאופי התאורה וכלה באובייקטים שייכללו בתצלום וביחסים ביניהם. לצלם ניתן פרק זמן ממושך לניסוי וטעיה, עד שיגיע לתוצאה שהוא מחפש. הסיכוי להפיק בדרך זו תצלום אסתטי ומשמעותי גבוה לעין ערוך מאשר הסיכוי לעשות זאת בצילום ריאקטיבי, בלתי מבוים.

אם כך, מדוע זכו תצלומיהם של Henry Cartier Bresson, Robert Doisneau, Ernst Haas ואפילו Garry Winogrand לתהילה בעוד אלפי צלמי אופנה, פורטרטים ותרבות שפעלו באותה תקופה נותרו אלמונים מחוץ לחוג המקצועי שלהם? התשובה לכך טמונה בתפיסה הבסיסית לפיה התצלום דובר אמת. אמנם כל תצלום שהוא מציג את המציאות לאחר שעברה "סינון" בעיניו ובראשו של הצלם, אבל קיים הבדל גדול בין תצלום ש"גולף" מתוך כאוס לכזה שנולד בלוח חלק. התצלום המבוים הוא תמיד כלי שני. הוא מתעד את ההעמדה, שהיא היא יצירת האמנות המקורית, ומשמש כלי לרפרודוקציה שלה.
דומה שבעידן שלנו ההבדל המהותי הזה בין שתי הקטגוריות של הצילום מאבד מחשיבותו. תצלומים נבחנים על סמך האסתטיקה שלהם ופחות מכך על סמך הראיה של הצלם ויכולתו למצוא משמעות בתוך התוהו ובוהו. התהליך הזה מתבטא בירידת קרנו של הצילום העיתונאי כמקצוע המכבד את בעליו, בהיעלמותה של הפוטורפורטז'ה מן העיתונות הכתובה ובהצלחתם המסחרית של צלמי פורטרטים ואופנה. אין לי טענות. זו דרכו של עולם.

הצילום בשרות הקפיטל

עידן ציור השמן שנמשך בין השנים 1500 ו-1900 חגג את תרבות הרכוש. צבעי השמן, כאשר הם מרוחים על בד הציור, מאפשרים לאמן לבטא את מרקמם של משטחים באופן מוחשי שאף מדיום אמנותי אחר לא מגיע אליו. שכבות הצבע המיושמות זו על גבי זו נותנות לציור השמן איכות תלת מימדית ממש (ראו למשל ב"שגרירים" מאת Holbein). הריאליזם שהז'אנר הזה מציע הפך אותו לפופולארי בקרב האריסטוקרטיה. עיקר תפקידו החברתי של ציור השמן היה להציג את רכושו ואת ערכיו של בן האצולה, ולאחר מכן של התעשיין ושל הבורגני. תפקיד זה היה מובהק עד כדי כך שאמנים שעסקו בנושאים אחרים הסתכנו בגוויעה ברעב (למשל Ruisdael ו-Brouwer).

הצילום המסחרי הוא המשכו הישיר של ציור השמן בריאליזם שלו ובעולם הערכים שהוא מבטא. מובן שהשינויים שעברה החברה המערבית במאה האחרונה באים לידי ביטוי בז'אנר הזה של הצילום: המסר נעשה מתוחכם יותר והטכניקה נעשתה מגוונת יותר.

ציור השמן עסק בהווה. הוא הציג חפצים, בתים אפילו אנשים שהיו רכושו של המתבונן; התצלום המסחרי עוסק בעתיד. הוא מציג רכוש עתידי בפוטנציה. עם זאת, שניהם משתמשים במוחשיות של המדיום ככלי חשוב בהעברת המסר.

ציור השמן פנה אל המתבונן-הבעלים. הוא היווה חפץ יחידני בעל קיום פיזי עצמאי; התצלום המסחרי פונה אל המתבונן-הקונה. הוא מצוי בעותקים מרובים ופונה אל אינדיווידואלים מרובים. עם זאת, שניהם אינם עומדים בזכות עצמם. התוכן שלהם חשוב בהרבה מההיבט הצורני שלהם.

ציור השמן פנה אל המציאות. הוא הציג אובייקטים מוחשיים שהיו ברשות בעליו; התצלום המסחרי פונה אל הפנטזיה. הוא מצהיר בפני המתבונן שיהיה מאושר יותר אם יקנה משהו. עם זאת, שניהם משתמשים ברגש הקנאה על מנת להעביר את המסר שלהם.

התצלום המסחרי משתמש לעתים קרובות בכלים החזותיים של האמנות הקלאסית. בכך הוא מקשר בין המוצר שהוא מפרסם לבין ערכים של יוקרה ושל תרבות. למשל, הפרסומת שלמטה כאילו נלקחה מתוך סצנה של בלט קלאסי.

אם תחשבו על כך, החברה המערבית לא עשתה את מלוא הדרך מן המונרכיה אל הדמוקרטיה. היא עצרה במקום כלשהו באמצע. התרבות הצרכנית מציעה לאזרח חופש בחירה בין מותגים כתחליף לחופש הבחירה בין משטרים. על מנת לעשות זאת, על השלטון לדאוג לכך שרצונותיו של הרוב יהיו מצומצמים ככל האפשר. בתקופת ציור השמן הדבר הושג באמצעות מחסור כרוני. כיום הוא מושג ע"י טיפוח האשליה של הפרט שחייו יהיו מאושרים יותר אם יצרוך יותר.

תנו להם נייר ועפרונות צבעוניים

אתמול נתקלתי בפרסומת בת 100 שנים בדיוק למצלמות ה-Brownie של קודאק. הנה:

איזה יופי. נראה שפעם פרסומות הכילו טקסט בעל משמעות, אפילו אינטליגנטי. התמונה, שהודפסה בתהליך כרומוגני, יפיפיה וטובת טעם. הפרסומת כל כך שונה מהתחכום הקופירייטרי ומהסיסמאות השיווקיות שאנחנו רגילים אליהם. יש בה קסם אמיתי.

הפרסומת, שהודפסה בעיתון Saturday Evening Post ב-30 באפריל 1910, ממליצה להורים לתת לילדיהם הצעירים מצלמות על מנת שיוכלו לתעד את העולם מנקודת המבט שלהם. הרעיון מקסים וניתן ליישום גם כיום: בעצם, מדוע לתת לילד או לילדה את המצלמה הישנה, בת שלושה מגה-פיקסלים, ששוכבת בארון ומעלה אבק מאז 2004? זה יוכל להעשיר את עולמו של הילד ולגרום הנאה רבה לו ולנו, הוריו. וזה לא יעלה לנו אפילו שקל. אולי זה יוכל לתת לנו הצצה לתוך עולמו של הילד (שאם נודה על האמת, לא שוחחנו איתו בגובה העיניים כבר זמן מה ואנחנו לא ממש יודעים מה הוא חווה ומהם תחומי העניין שלו). נוכל לקבל מושג על הפרספקטיבה שלו, על יחסיו עם אחיו, עם חבריו, על הדברים שמסקרנים אותו. יותר מזה - נוכל להתייחס אל התמונות שהוא מצלם כאל מסמכים דוקומנטריים שאפשר לתייק ולשמור למען העתיד.

כל זה נכון, אבל עלינו להבין שמתן מצלמה לילד אין בו כדי להוות מוצא לצרכיו היצירתיים. ילדים בגיל הרך לא פיתחו עדיין מחשבה מופשטת מספיק על מנת להבין את ההבדל בין מצלמה לכל צעצוע משוכלל אחר (האם אנחנו מבינים את ההבדל?). הם זקוקים לאמצעים אחרים כדי לבטא את עצמם: לעפרונות, לפלסטלינה, למגפי גומי שאפשר לקפץ בהם בשלוליות. הם זקוקים לחוויה בלתי אמצעית - במגע, בפעילות - לא לתצלומים או להקלטות (שמעניינים אותנו הרבה יותר מאשר את ילדינו). אם אנחנו רוצים לגדל ילדים שיהיו טובים מאיתנו עלינו להקשיב להם ולספק את צרכיהם האמיתיים. רק לעתים רחוקות יהיו אלה צעצוע או בגד חדשים, או לצורך העניין - מצלמה. בעצם, רק לעתים רחוקות יהיה זה דבר מה שאפשר לקנותו בכסף. עלינו לחסוך מהם ככל האפשר את עולם הערכים התחרותי והאכזרי שאנו חשופים אליו ולגונן עליהם מפניו. ילד בן חמש שנים שיקבל לרשותו מצלמה פשוטה עוד עלול להופיע בפנינו כשיהיה בן שבע ודמעות בעיניו, לאחר שחברו קיבל ליום הולדתו מצלמה משוכללת יותר.

תנו לילדים להתפתח בקצב שלהם. אהבו אותם, למדו אותם להבחין בין טוב לרע והרשו להם לבטא את תעצומות נפשם בדרכים שהם יבחרו. כשיגיעו לגיל המתאים הם כבר יגלו בעצמם את הקסם שבצילום. ואולי לא*.

* אינני פסיכולוג או מחנך. הדברים נכתבו על סמך ניסיוני כאב לשלוש בנות ואינם מבוססים על ידע אקדמי.

סקר: כמה טוב אתה חושב שאתה?

Online Surveys & Market Research

קורס צילום פרטי

רבים מאיתנו למדו (ולומדים) לצלם בעצמם. הכוונה לכך שמעולם לא רכשנו השכלה צילומית פורמאלית או בלתי פורמאלית. יחד עם זאת, אנחנו לא מנותקים לחלוטין מהסביבה. סביר להניח שמי שקורא כאן התנסה במתן ביקורת על תמונות של אחרים ובקבלת ביקורת על תמונות שצילם. סביר להניח גם שהוא מתבונן בתמונות דרך קבע לא רק למען ההנאה שבכך אלא גם על מנת לנסות ולהבין כיצד יצרו אותן. רובנו לא בדיוק מאותגרים טכנולוגית. כולנו קוראים מאמרים בנושאי צילום שנכתבו ע"י מובילי דעה ובלוגרים. מבלי משים אנחנו לומדים מאחרים כל הזמן. אם כן, בואו נגדיר את התהליך האבולוציוני שהצילום שלנו עובר כקורס מתמשך המיועד לאדם אחד בלבד. להבדיל מקורסים ממוסדים, ב"קורס" הזה אנחנו בוחרים את הסילבוס וקובעים את קצב ההתקדמות.
אילו חומרים על קורס כזה לכלול? מובן שהיתרון הגדול של "קורס הצילום הפרטי" נמצא בהתאמה האישית שלו: כל אחד יקבע את התוכן בהתאם לתחומי העניין שלו ולז'אנרים הצילומיים המועדפים עליו. מאידך, הייתי מצפה מכל קורס בנושאי צילום שיכלול התייחסות כלשהי לכמה תכנים בסיסיים:

• הכרות עם אמנות המאה העשרים: במאה ה-20 עברה האמנות תהליך מהיר של דיפרסיפיקציה, בין השאר בהשפעת הפופולאריזציה של המצלמה. על מנת להבין את מקומו של הצילום באמנות המודרנית (ולא פחות חשוב – להיחשף לדרכי ראיה ולמקורות השראה), חשוב להכיר, לפחות באופן שטחי, את הרקע שמתוכו צמח הצילום העכשווי. ידע כזה ניתן לרכוש בעיקר מתוך ספרים, שמגישים את הנושא העצום הזה באופן מאורגן וצולחים אותו תוך שימוש בחוט מחשבה עקבי. The shock of the new מאת Robert Hughes מהווה מבוא מצוין ויש ודאי רבים אחרים שאינני מכיר. בנוסף, 20th century photography בהוצאת Taschen הוא אנתולוגיה עשויה היטב של מיטב הצילום הקלאסי עד 1980.
• הכרות עם הצילום העכשווי: בעשור האחרון התפתח הצילום לכיוונים צורניים חדשים בזכות הזמינות של כלי עריכה מתקדמים. השליטה של הצלם בהתפלגות הטונאלית והכרומטית של התמונות שלו נעשתה פוטנטית יותר וקלה הרבה יותר להשגה. בעקבות זאת מתפתחים ז'אנרים חדשים של צילום והגבולות בין צילום לצורות אמנות אחרות מיטשטשים. בכלל, מעניין לעקוב אחר הצלמים המובילים כיום ויצירתם. מקורות טובים לצילום העכשווי נמצאים כמובן ברשת. מגזינים מקוונים שמצאו חן בעיני הם Lensculture, Seesaw וכמובן British journal of photography. מגזין קומפוזיציה הוא מקבילה לא רעה בעברית. בנוסף, The online photographer הוא בלוג שכדאי להציץ בו מפעם לפעם.
• חשיפה: החשיפה לאור היא ההיבט הבסיסי והחשוב ביותר של הצילום. קשה לצלם באופן מושכל ללא הבנה מלאה של היחסים בין מפתח הצמצם, מהירות התריס ורגישות המדיום, כמו גם השפעתו של כל אחד משלושת המשתנים האלה על מאפייני התמונה. גם לאחר שהצלם מכיר את היחסים הבסיסיים האלה נותר עוד מקום רב ללמידה: כיצד לבחור את שיטת מדידת האור בהתאם לנושא, מתי כדאי להשתמש בתאורה מלאכותית, כיצד לחשוף באופן יצירתי וכו'. היפה בשאלות האלה הוא שאין להן תשובות חד משמעיות. הרבה תלוי בהעדפות הצלם. הבנה מעמיקה של החשיפה על הדילמות הקשורות בה מצדיקה קריאה של ספר טוב בנושא, כגון Perfect exposure מאת Michael Freeman.
• קומפוזיציה צילומית: אחד הדברים החביבים עלי פחות בקורסים ממוסדים וברשת הם "כללי הקומפוזיציה": הצילום הוא סובייקטיבי. לכן, כל צלם רואה את המציאות מעט אחרת מחברו ומבטא את הראיה שלו בתמונות שהוא יוצר. הגבלת הראיה במערכת של כללים והצגתה במונחי "נכון" ו"לא נכון" הם חטא קדמון שעלול לפגוע בביטוי העצמי ובהתפתחות של צלם מתחיל. לדעתי רצוי להגיע אל הקומפוזיציה הצילומית דווקא מתוך הבנת התפיסה החזותית של המתבונן. המקורות לתחום זה מוגבלים ורובם כתובים כטקסטים אקדמיים. ספר איכותי (אם כי לא קל לקריאה) שמסביר את התאוריה הפסיכולוגית של הראיה הוא Art and visual perception מאת Rudolf Arnheim. בנוסף, דנתי בכך בבלוג זה (חפשו תחת התגית "קומפוזיציה").
• עיבוד תמונה: אין לכם ברירה: על מנת למצות את מלוא הפוטנציאל מהתמונות שאתם מצלמים עליכם לעבד אותן מעט או הרבה לאחר החשיפה. כדאי ללמוד לשלוט במידה כזאת או אחרת בתוכנת עריכה. המקורות בנושא זה רבים ומגוונים: מדריכים מקוונים, פורומים ברשת וספרים. מכיוון שזאת נקודת חולשה שלי, לא אתן כאן המלצות ספציפיות.
• ביקורת תמונות: אחד הכלים היעילים ביותר להתפתחות בתחום הצילום הוא העלאת תמונות נבחרות לאתרים ברשת שעוסקים בביקורת. חשוב להציג את התמונות לאתרים ברמה המתאימה לשלב האבולוציוני של הצלם ולכשרונו. כך תתקבל ביקורת בונה שהצלם יוכל ללמוד ממנה (לא קטילה ולא שבחים). רצוי להעלות את התמונות במספר מצומצם של אתרים קבועים שבהם יוכל הצלם ליצור "מערכת יחסים מקוונת" עם משתתפים אחרים. כדאי ללמוד גם כיצד לתת ביקורת מועילה לצלמים אחרים, נושא שאגע בו באחד הפוסטים הקרובים.
• צילום בצוותא: דומה שבימינו כל אדם שלישי הוא חובב צילום. בין המכרים שלכם יש בוודאי שניים או שלושה כאלה. נסו להתארגן וליצור קבוצות צילום. צאו מדי פעם לכמה שעות של צילום משותף במקום שיש בו עניין. הקשר הבלתי אמצעי עשוי לתרום לכם ולצילום שלכם הרבה. מועדון העדשות הישנות הוא הרחבה של הרעיון הזה.

קרוב לודאי שהצילום הוא תחביב שאתם אוהבים אותו ומשקיעים בו זמן (שלא לדבר על כסף). רבים נופלים למלכודת הציוד ומייחסים לאיכות הטכנית חשיבות עליונה, אבל האמת היא שתמונה טובה רק מתחילה באיכות טכנית טובה. הצילום שלכם ישתפר באופן ניכר רק אם תרחיבו את דעתכם ותלמדו לראות, להרגיש ולחשוף.

הצפר

כמה יראת כבוד, ריכוז ואמפתיה יש במבט הזה. מבט מלא הערכה של אמן ביצירה של מישהו אחר.

ערב סתיו

כדורי שוקולד

פנים וכפות ידיים. שני נושאים שאהובים עלי.

סקר לשבת: חזרה לבסיס

איזה צורך ממלא הצילום עבורכם? מה אתם מקווים להפיק ממנו? עצרו לרגע, חשבו וענו על הסקר הבא:

איך לחסוך כסף - חלק שלישי: טיפים של בעלי ניסיון (מאמץ קבוצתי)

הרשימה הנוכחית היא תמצית של דיון שנערך בפורום צילום סטילס – ציוד וסיוע בתפוז. אבקש להודות לכל מי שתרם רעיונות והערות. המאמץ הקבוצתי השתלם. לפניכם הרעיונות העיקריים שעלו:

פסיכולוגיה צרכנית

• לרכוש רק מה שצריך, בהתאם למה שחסר. לא מה שרואים (גם אצל חברים).
• אל תשרוץ בפורומים ובאתרים שעוסקים בציוד צילום. תמיד יהיה חסר לך משהו, תמיד תמצא את עצמך קונה עוד אביזר שאין לך צורך אמיתי בו.
• כדאי לקנות ציוד מוחדש במקום חדש, כל עוד הוא מוחדש רשמית ע"י היצרן.
• לא לקנות ציוד ביום שהוא יצא לשוק, להמתין קצת. מאידך, לא לקנות ציוד מיושן - אולי תחסוך כסף בקנייה אבל תאבד יותר מזה בניסיון למכור.
• כדאי לרכוש הרחבת אחריות רק לציוד שלא תוכל לעמוד במחיר התיקון שלו. מי שמוכר לך את האחריות מרוויח, מה שאומר שבממוצע אתה מפסיד.
• למכור, גם אם בהפסד, כל ציוד שקנית והסתבר שהקנייה היתה מוטעית.
• יד שניה. יכול לחסוך המון כסף, במידה ומוצאים מה שצריכים.
• אם הציוד מתאים לצרכים - לקנות ואז לצאת מהמירוץ. אין סיבה להחליף מצלמה שעונה לצרכים (אם הצרכים לא השתנו בינתיים). אין בעיה לצלם במצלמה בת כמה שנים.

תחליפים זולים

• יש המון אביזרים (בעיקר לתאורה וצילומי סטודיו) שעולים המון כסף. אפשר את רובם להכין לבד. רקעים, קופסאות אור, כוורות לפלאש וכיו"ב. לפני שהולכים לקנות אביזר, הקלידו בגוגל את שמו בתוספת "DIY" ותיווכחו כמה זה יכול להיות פשוט.
• האם אתה באמת הולך לצלם מאקרו? לפני שתוציא אלפי שקלים על עדשת מאקרו, קנה דיופטר כמו ריינוקס בגרושים. תראה אם אתה בנוי לצילומי מאקרו - לקום מוקדם בבוקר, להשתטח תחת איזה שיח ולא לזוז שעה וחצי... אם כן אז קנה עדשת מאקרו, הדיופטר עדיין יהיה שימושי גם עליה. אם לא אז חסכת אלפי שקלים ומדי פעם, כשתרצה לצלם איזה תקריב יש לך את הדיופטר.
• כדאי לרכוש ציוד חלופי בכל מקרה בו אין פגיעה באיכות התמונה: סוללות, גריפים, שלטים...
• גריפ סוללות מאפשר לעבוד עם סוללות AA. מי שעובד עם גריפ לא צריך לקנות סוללות ייעודיות במאות שקלים ולמכור אותן בגרושים יחד עם המצלמה- סוללות ה-AA יכולות לנדוד ממצלמה מצלמה. כשהסוללות מתעייפות הן יכולות לעבור הסבה מקצועית ולשמש כרזרבות לפלאש.
• יש מגני שמש שמתברגים על הברגת הפילטר. אם יש שתי עדשות שונות באותו קוטר הברגה- ניתן לחסוך מגן שמש אחד.
• פילטר ND מדורג יכול לחולל פלאים בצילומי נוף ולפתור מחסורים בטווח הדינאמי.
• במקום להשתתף בקורס צילום בסיסי, רכוש שניים או שלושה ספרים טובים (לא מתאים לכל אחד).

שונות

• כדאי לקנות מצלמה שמפיקה פלט טוב ישירות מהמקור. כשלא צריך לטפל בקבצי RAW בגדלים עצומים, זה מוזיל את כל השרשרת, יש פחות צורך בכרטיסי זיכרון גדולים ומהירים מאוד, יש פחות צורך במחשב חזק מאוד לעיבוד תמונה, יש פחות צורך בנפח אחסון גדול ובפתרונות גיבוי. גם תוכנות יקרות הופכות לפחות רלוונטיות ככל שהתועלת מהן קטנה יותר. בהקשר זה, מעבד התמונה שנמצא במצלמה עולה לך כסף. זאת אחת התכונות החשובות של המצלמה, ממש כמו הממשק והחיישן.
• למד להכיר את הציוד שלך. נצל את החוזקות שלו ועקוף את החולשות שלו. הוא יגמול לך ויתן לך תוצאות טובות יותר.
• התאגדות: חבור לצלמים נוספים וחלוק איתם ציוד.
• למד את עצמך לראות. זה ישפר את התוצאות שלך יותר מכל פריט ציוד, חדיש ומשוכלל ככל שיהיה.

על ערכה של אמנות

Ask yourself about the source in your artistic longings. Why is it so necessary that you want to do your thing? How strong is it? Would you do it if it were forbidden? Illegal, punishable? Every work of art has its necessity, find out your very own. Ask yourself if you would do it if nobody would ever see it, if you would never be compensated for it, if nobody ever wanted it. If you come to a clear "yes", in spite of it, then go ahead and don't doubt it anymore.

Ernst Haas

ה"ערך" של אמנות הוא מושג סובייקטיבי שמומר לעתים קרובות מדי במדדים אובייקטיביים (מה יהיה מחירה של יצירה בשוק? האם היא תזכה בתחרות כזאת או אחרת? האם ניתן למכור תצלום כזה או אחר? וכו').

אמנות איננה תחרות ולא יכולה להיות תחרותית. הכח המניע שלה הוא התשוקה. האמנות היא ביטוי לצורך ולא עניין שנתון לבחירה. היא נושאת את ה-DNA של היוצר ולכן היא חלק ממנו. היא הרבה יותר מאסתטיקה: האמנות היא כנות ואהבה וכאב. אם איננה כזאת, היא לא אמנות.

עדכון
מתוך תשובה לאחד הקוראים:
...יצירה היא צורך. לא משנה אם היא נועדה להצגה או למגירה, הנפש זקוקה ל"מוצא אל הים". אחרת אנחנו נעשים ציניים או פשוט משתגעים. אם כולם היו מבינים את זה, היינו יכולים לחיות בעולם טוב יותר. כל אחד מוצא את האפיק המתאים לו: עבורך זו כתיבה, עבורי זה צילום ויש עוד דרכים רבות...

עדכון
ש: ...מעניין אותי מה דעתך על ההתמקדות הרבה בטכניקה של הצילום מצד אתרים\ספרים רבים לעומת העיסוק במהות ובמשמעות היצירה הצילומית. 
ת: הצילום הוא מדיום. אפשר להשתמש בו ליצירת רשומות מדעיות, תמונות לדרכון, ראיות משפטיות, יצירות אמנות או תיעוד של טיולים. אתה מבין, הצילום הוא תחום רחב מאד והוא מצטלב עם האמנות רק בנקודה ספציפית, שהבלוג הזה עוסק בה, בין השאר.
מדית הצילום מבוססת על טכנולוגיה והדבר נכון בעיקר בעידן הדיגיטלי. לכן רוב הספרים והאתרים העוסקים בצילום הם טכנולוגיים וטכניים. הם לא מתיימרים לעסוק באמנות או ביצירה. הבעיה שלנו נמצאת בספרים שאנחנו בוחרים לקרוא ובאתרים שאנחנו בוחרים לבקר בהם.

Photograph:  W. Eugene Smith

מבוא קצר לתורת הצבע

אחד ההיבטים המסובכים ביותר של הראיה האנושית הוא התחושה של העין והמוח לצבע. לאורכי גל שונים של הספקטרום הנראה יש לא רק השפעה על הצבעים שאנחנו רואים, אלא גם משמעות פסיכולוגית. כמה תרבויות עתיקות (ביניהן בסין ובמצרים) השתמשו בכרומותראפיה, כלומר חשיפת אדם לצבע דומיננטי על מנת לרפא כמה מחולייו. הפסיכולוגיה המודרנית מפקפקת במידת היעילות של הטכניקה הזאת, ואולי בצדק. צבעים שונים עשויים להשפיע על מצב הרוח, אם כי השפעה זאת חולפת במהירות. מכל מקום, אלה הן התכונות המיוחסות לגוונים הראשיים והשניוניים:
אדום –מחזק את הריאקציה האמוציונאלית. קשור באהבה, בחום ובנוחות, אבל גם בכעס ובסערת נפש. אדום בדרגת רוויה נמוכה הוא חום, גוון שמעלה תחושות הפוכות: שלווה, פשטות ושוויון נפש, אבל גם מלנכוליה.
כחול – רגוע, שקט ומעורר ביטחון, אבל גם מלנכולי.
צהוב – חם ושמח, אבל גם מעייף ומתסכל. זהו הצבע הבהיר ביותר. למעשה לא קיים צהוב כהה (הוא נקרא בשם אחר - אוכרה).
כתום – חם, אנרגטי ומרגש, אבל גם "שואב" תשומת לב.
ירוק – קריר, קשור לצמיחה, להפגת מתחים ולבריאות, אבל גם לקנאה ולגועל.
סגול – קשור לעושר ולחוכמה, אבל גם מלאכותי. זהו הצבע הכהה ביותר (אין סגול בהיר).

נושא הגוונים מתחיל להיות מעניין יותר כאשר דנים בשילוב שלהם. אייזיק ניוטון הגה את גלגל הצבעים בשנת 1666 והציע להשתמש בו על מנת להבין את תחושת ההרמוניה המתקבלת כשמשלבים גוונים מסויימים. קיימים כמה סוגי הרמוניה:

• הרמוניה של גוונים משלימים – ההתנגשות בין שני גוונים המנוגדים זה לזה במיקומם על גלגל הצבעים יוצרת בעיני המתבונן מתח, בעיקר אם הם רוויים.

• הרמוניה של גוונים אנלוגיים – שילוב של גוונים הסמוכים זה לזה על גלגל הצבעים יוצר בעיני המתבונן תחושה רגועה ואסתטית.

• הרמוניה של מרחקים שווים – מספר תיאורטיקנים של צבע טענו שאנו חשים בנוח בכל שילוב של צבעים שהם קודקודיו של מצולע שווה צלעות המכסה את מרכז גלגל הצבעים. אלה הן הרמוניות מורכבות.

• הרמוניה של ניגודים מדורגים – שילוב של גוונים אנלוגיים עם גוון שמשלים אותם. שילוב כזה מתאפיין באותו קונטרסט גבוה של הגוונים המשלימים, אבל המתח שהוא יוצר פחות.

הצלם, בניגוד לצייר, איננו יכול לבחור את הרכב הצבעים בתמונות שלו באופן חופשי (אלא בסצנות מבוימות). מצד שני, יש באפשרותו להשפיע על גודלם היחסי של כתמי גוון שונים (באמצעות הבחירה בנקודת ההשקפה ובאורך המוקד). כיום ניתן גם להתאים את מידת הרוויה, את הבהירות ואפילו את הגוון המדויק עבור כל צבע בנפרד באמצעות כלי עריכה פשוטים. בעידן הפילם נאלץ הצלם להסתפק בבחירת סרט צילום שהתאים לפרופיל הצבע המועדף עליו. אין ספק שהצילום הדיגיטלי מהווה מהפכה של ממש בתחום הטיפול בצבע. למרות (אולי בגלל?) החופש הזה, התפלגות הגוונים בסצנה מהווה עבור רובנו גורם משני בעת הבחירה בקומפוזיציה, ולדעתי בצדק: היחסים בין הנושא והרקע, ההתפלגות הטונאלית והפרספקטיבה, כולם משפיעים על תחושותיו של המתבונן יותר מאשר הצבעים. התחושה שלי היא שלצבע יש משמעות מיוחדת דווקא כשמשתמשים בו במשורה: לעתים כתם קטן של צבע רווי עשוי לכוון את עין המתבונן ולהפוך תצלום למעניין יותר.
למרות הסקפטיות שלי בכל הנוגע לחשיבות הצבע בקומפוזיציה, אינני יכול שלא להתפעל מעבודתו האבסטרקטית של Ernst Haas, שלמעשה המציא את תורת הצבע הצילומית בעשורים הראשונים של הפילם הצבעוני.

מועדון העדשות הישנות

לפני שהתחתנתי רכשתי גרדרובה יקרה להחריד (למעשה, השורש ח.ר.ד קשור לחליפה הזאת ביותר ממובן אחד). לבשתי אותה רק פעם אחת ומאז היא תלויה בארון הבגדים בחדר האורחים עם כדורי נפתלין בכיסים, ליד שמלת החתונה של זוגתי. הייתי שמח ללבוש את מכנסי המנג'טים החומים ואת המקטורן בצבע בז' לכבוד פורים, או לארח בהם חברים לקול המצהלות הנבוכות של זוגתי, אבל הכפתורים שוב אינם נסגרים. בקיצור - אלמלא ערכה הסנטימנטלי הייתי תורם את החליפה הזאת למישהו שיעשה בה שימוש.
המקבילה הצילומית לחליפות חתונה ישנות הן עדשות מעלות אבק: כל מי שהחל לצלם לפני המהפכה הדיגיטלית מחזיק ברשותו, אני בטוח, אי אלה עדשות שנקנו בשנים הראשונות שלאחר רכישת מצלמת ה-SLR הראשונה. במקרה הגרוע אלה הן עדשות זום איטיות שאין הרבה מה לעשות איתן, אבל במקרה הטוב אלה הם פריימים מהירים, בנויים לתלפיות, שכל חטאם בכך שאינם מותאמים למיקוד אוטומטי. אתם יודעים על מה אני מדבר: אותן עדשות 28, 35, 50 ו-135 מ"מ העשויות אלומיניום או פלדת אל-חלד. מחיריהן של העדשות האלה בשוק היד השניה אינם מצדיקים את הטרחה שבמיקוח, ולכן אנחנו ממשיכים להחזיק בהן. עדשות, כידוע, הן יצורים מאריכי חיים. לא מזמן נתקלתי בעדשה בת כ-60 שנה שעדיין מפיקה את אותה חדות שהפיקה ביום שבו יוצרה. עדשות כאלה ששוכבות במגרה הן איכות מבוזבזת.
מדוע לא יוקם מאגר של עדשות שאין לנו שימוש בהן? מי שיחפוץ בכך יוכל לבוא ולמשש, ולנסות, אולי אפילו לרכוש במחיר סמלי (התמורה שתתקבל תשמש לרכישת ספרים או למימון הרצאות ופעילויות). מועדון העדשות הישנות יהיה מקום מפגש לאלה שהצילום הוא תחביבם. הוא יארח תערוכות מאולתרות, יפגיש אנשים בני תרבויות צילום שונות ויהווה מפלט חמים למי שהמוזות נטשו אותו. יהיו בו איצטבת ספרים, ארון מלא עדשות וקירות עמוסי תצלומים. ומוזיקה. מקום של השראה. תמיד תוכל להיכנס ולבלות ערב סתווי בשיחה עצלה או בקריאה, אולי לצלם את האנשים באחת העדשות הישנות.

מה דעתכם?

עשרה דברים...

עשרה דברים שלא מעניינים אותי

1. ציוני החיישנים של DOXmark ודומיו
2. מספר הביטים של המידע המועבר מהחיישן לקבצי ה-RAW
3. הרזולוציה של החיישן (כל עוד היא גבוהה מ-8 מגה-פיקסלים)
4. כמות הרעש הדיגיטלי בתמונות (כל עוד הוא לא מסתיר פרטים חשובים)
5. וידאו במצלמות סטילס
6. החדות בפינות התמונה במפתח צמצם רחב
7. קצב הצילום הרציף
8. דיוק המיקוד האוטומטי הרציף
9. רזולוציית מסך המצלמה
10. המבזק הפנימי של המצלמה

עשרה דברים שמעניינים אותי

1. איכות עיבוד התמונה במצלמה
2. הטווח הדינאמי
3. החומרים המשמשים לבניית המצלמה והעדשות
4. גודל המצלמה
5. "אופי" העדשה
6. גודל העדשה
7. סקאלת המרחקים על טבעת המיקוד
8. הפשטות של ממשק המשתמש
9. גודל העינית
10. התחושה ה"אורגנית" של התמונה

עשרה דברים שעניינו אותי כשהתחלתי...

1. מחיר המצלמה והעדשה
2. חוסר בעדשת טלה-פוטו
3. קודאק, פוג'י או אגפא
4. מבזקים חיצוניים
5. מהירות התריס המירבית המוגבלת (1/1000)
6. זיופים במדידת האור של המצלמה (לפעמים)
7. דיופטרים לצילום מאקרו
8. פילטרים לצילום צבעוני: 80A ו-81B
9. פילטרים לצילום שחור לבן: אדום וירוק
10. פילטר דיפיוזר לריכוך התמונה

סקר לשבת: כישורי הצילום שלך

Online Surveys & Market Research

מסיבת גן

רגע לפני שלכת

אין כלי שיכיל את השפע.

תזכורת: תערוכת "שלכת" עדיין ממתינה לתמונות.

על צילום ועל אמנות - חלק 83ג

הפוסט שכתבתי שלשום, "פופ-ארט והתצלום", העלה ספקות בנוגע לערכה של האמנות האוונגארדית בראשית המאה ה-21, ובמיוחד בנוגע לערכה האמנותי של התמונה המצולמת. הפוסט של היום ינסה להציע כיצד בכל זאת ניתן להשתמש בצילום על מנת לומר משהו בעל משמעות.

ה-objet trouvé, שנולד בראשית המאה העשרים, פרושו שימוש בחפצים יומיומיים פשוטים כחומר גלם ליצירת אמנות. אותה אסלה ידועה, 'המזרקה' של Marcel Duchamp מ-1917 היתה הדוגמה הראשונה ואולי הבולטת ביותר למחלוקת שה- objet trouvé גרר בעולם האמנות. אבל לצילום אין ברירה: הוא נידון להשתמש באובייקטים מצויים. הוא אינו יכול, טכנית, ליצור יש מאין. כל תוספת לתמונה המצולמת תהפוך אותה למשהו אחר – לקולאז'. מצד שני הצילום המבוים בעייתי מכיוון שהוא מתעד "יצירה" שעומדת בפני עצמה. מי שהיטיב להבין זאת הוא הסוריאליסט הבלגי Rene Magritte: הפרדוקס שבציור המקטרת שלו (בתמונה) מטפל באבחנה שבין הדימוי למציאות באופן חידתי ומטריד. הצילום נתון אפוא בין הפטיש לסדן. מבחינת תוכנו, לביטוי הצילומי לא נותר אלא להיות בלתי-מתערב, כלומר תיאורי גרידא.

פיצוי מסוים ל"גבולות המגרש" המגבילים של האמירה הצילומית ניתן ע"י משך הזמן הקצרצר הדרוש לה. הצילום מאפשר מרחב יצירתי שבא לידי ביטוי במימד הזמן. "הרגע" הוא מושג שאיננו קיים באמנות החזותית המסורתית. יש לו הכוח לתאר את המציאות בחלקיק שניה ובכך להבחין בנסתר שבקומפוזיציה החולפת. מי שהיטיב להבין את הפוטנציאל המשמעי הטמון בצלום הרגעי היה Henri Cartier-Bresson, שחיפש אחר "הרגע המכריע" בכל סצנה שנקרתה לפניו (ראו תמונה).

האמצעים הצורניים והטקסטוראליים העומדים לרשות הצלם מעטים. הצילום אינו עוסק בחומר אלא באור, שתכונותיו הפיזיקליות קבועות. למעשה הם כוללים חמישה מרכיבים בלבד: נקודת ההשקפה, שדה הראיה, מידת הבהירות, מידת החדות ומידת העיוות האופטי. כל אלה קובעים את מידת הדמיון בין התמונה והמציאות כפי שהיא נחווית באמצעות עיניים אנושיות.  שני מרכיבים צורניים נוספים שהיו לצילום עד לא מכבר, הכימיה והמבנה הפיזי של הפילם,  ניטלו ממנו בעידן הדיגיטלי. להיבט הצורני של התצלום יש תפקיד חשוב בהגדרת ההקשר של הנושא התוכני שלו. הצורה יכולה להדגיש את התוכן או להסתיר אותו, היא יכולה להעניק לו מצב רוח או "תחושה", היא יכולה לאשש או לסתור אותו. יחסי ההרמוניה או הסכסוך בין הצורה והתוכן עשויים לתת לתצלום את אותו ערך מוסף יקר מציאות שיעשה אותו לאמירה משמעותית.

לצילום יש יתרונות מובהקים על פני האמנויות החזותיות האחרות: משמעותו הרחבה של "הרגע", הפירוט הרב שלו והדיוק הכמו-מדעי שהוא מציע. כל אלה עושים אותו מתאים ביותר לאמנות שמוגדרת ע"י אובזרבציה, אבחנה. הריאליזם המוחלט שלו ונטייתו לתיעוד מציבים בפניו מלכודת: אמנות איננה יכולה להיות ריאליסטית לחלוטין. חייב להיות בה רגש כלשהו שיפריח בה משמעות, ורגש יבוא לידי ביטוי בסטיה מן התאור הקר והמדויק. הצילום זקוק לאבסטרקציה כזאת או אחרת שתעשה אותו שונה מן המציאות שהוא מתאר, אבל האמצעים הטכניים להפשטה מועטים ומוגבלים. רק הסובייקטיביות של הצלם, הראיה האינדיבידואלית שלו שמאחוריה עומדים יושרה, רגשות והשקפת עולם, יכולה להציל את יצירתו מן הבנאליות המדכאת של הדיוק. וכאן חוזר הדיון אל אותה קביעה בסיסית: אמן הוא מי שיש לו דבר מה לומר.

השראה #15

פינת ההשראה מארחת היום את גלעד מלנקי. גלעד כתב:

שמי גלעד מלנקי, בן 37. אני מצלם מאז ומתמיד, אבל רק מאז נולדה בתי הבכורה לפני 6 שנים, עברתי לשלב יותר אינטנסיבי. התחלתי כמובן בפילם, slr ולפני 4 שנים לדיגיטלי. תחושותי בזמן צילום נסובו בתחילת דרכי רק סביב מטרה אחת ויחידה – להגיע לפוקוס לפני שחולף לו הרגע. התחלתי לצלם עם אולימפוס ידנית לגמרי, מה שאמור להיות עניין מבורך אבל בימי הפילם, לי זה היה די מציק. כאשר חזרתי לצלם, לאחר הולדת בתי הבכורה, נגה, זה היה עדיין בפילם, אבל על "אוטומט". כאשר עברתי לדיגיטלי, רק אז התחלתי ללמוד

מכל צילום, השתפרתי מאד טכנית ויחד עם זאת גם מבחינת ראיה קומפוזיציה וכו'. כיום בצילומי המשפחה אני מנסה כל העת ללכוד הבעות פנים מיוחדות, חד פעמיות כמעט. אחרי כל כך הרבה תמונות תעודיות סוף סוף הבנתי מה הופך לתמונה ל"טובה": הבעת פנים, זוית מיוחדת, הובלת עין הצופה ע"י עומק שדה רדוד וכן הלאה. מצורפות תמונות של נגה ואורי ושל זוג חתולים, "אמא ובת", על מצע עלי שלכת, ממש מן השבוע האחרון. תיעדתי אותן מספר דקות גם בוידאו (fz38 אבל זה כבר דיון אחר...) נעות מעט על מקומן ומשנות תנוחות כאילו לכבודי. באותם רגעים, חוץ מההתלבטות מתי להפסיק רגע עם הוידאו ולתפוס רגע מיוחד שלהן בתמונה רגילה, הרגשתי כאילו אני מציץ לרגע משפחתי אינטימי, אמא, בת, אבא שאיננו, בתקווה שהלך לצוד להם עכבר.

 

גלעד ישמח לתגובות.

 

ללא מלים

פופ-ארט והתצלום

מהו אמן?
האם זהו אדם שיודע להשתמש בכלים הטכניים שברשותו על מנת ליצור משהו נעים לעין או לאוזן? אכן.
האם זהו אדם בעל חוש אסתטי מפותח? בודאי.
האם זהו אדם קומוניקטיבי שיודע למצוא אוזן קשבת בקרב הקהל? ועוד איך.
אלה הן תכונות הכרחיות של כל אמן, אבל הן לא מספיקות. טכניקה, טעם טוב וקומוניקטיביות הן תכונות שדרושות גם לפרסומאים, לטבחים וליצרני נעליים. אמן צריך שיהיה לו מה לומר.

בעיית האמירה איננה טריוויאלית, בוודאי לא בחברה שבה אנו חיים. במחצית הראשונה של המאה העשרים, תקופה בה שלטה התפיסה המודרניסטית, תפקידה של האמנות היה לשנות את העולם. הזרמים השונים נבדלו ביניהם בתפיסות שלהם את האוטופיה ולכן גם באמצעים בהם השתמשו להגשמתה, אבל כולם: החל באקספרסיוניסטים, דרך הקוביסטים, הפוטוריסטים, הדאדאיסטים, הקונסטרוקטיביסטים, הפוביסטים, הסוריאליסטים, אמני הבאוהאוס וכלה באקזיסטנציאליסטים – כולם חתרו למהפכה חברתית-תרבותית שתהפוך את היוצרות. כיאה לתקופה זו, אמנים רבים הביעו ביצירתם מחאה והגיגים מהפכניים. בהקשר זה בולט במיוחד הבאוהאוס, שהמהפכה הארכיטקטונית שהציעה אמורה היתה לשנות בפועל את ערכיה של החברה: זו היתה ארכיטקטורה רחבת היקף, שיוויונית, בהירה ויעילה שהתאפיינה בקווים נקיים ובהיעדרו המוחלט של אורנמנט מכל סוג שהוא.
לאחר מלחמת העולם השניה, עם הנדידה הבלתי נמנעת של האוונגארד האמנותי אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי, ניצב בפניו מכשול בדמות הדמוקרטיה הקפיטליסטית. שליטת הסמלים המסחריים באמריקה כבר הגיעה לשיאה בשנות החמישים. זה היה עולם ציני בו ערכו של כל חפץ, מושג או רגש נמדד בכסף. בשנות החמישים המוקדמות, האקספרסיוניזם המופשט היווה את הניסיון האחרון של האמנות לומר משהו משמעותי, אבל זאת לא היתה אמירה פוליטית-חברתית אלא אמירה רוחנית, אישית. אפילו יצירות רבות דמיון ומרשימות כמו אלה של Robert Rauschenberg ו-Jasper Johns, שבמבט ראשון נראות עמוסות במחאה פוליטית, היו מודעות לעצמן ומפוכחות – מעין עדות לכשרון ולאינטליגנציה של האמן. בדי הענק ששימשו אמנים כגון Jackson Pollock גרמו לצופה ללכת לאיבוד בתוך סבך הפיתולים וכתמי הצבע הכמו-אקראיים. למעשה, אי אפשר היה אחרת: כדי להתמודד עם איקונות התרבות המסחרית הענקיים של אמריקה האמנות נאלצה לנהות אחר הצעקנות, הססגוניות והגודל הפיזי. מסורת הגודל ליוותה את האמנות האמריקאית גם עם עלייתו של הפופ-ארט בשנות השישים. האומנים שהשתייכו לז'אנר הזה יצרו בקנה מידה אדיר מימדים, אבל דווקא מסת הצבע והדימויים שלו, שהושאלו משלטי החוצות, מהטלויזיה ומהקיטש שבחוברות הקומיקס, גרמו לפופ-ארט שיאבד את קולו ויבלע בשאון המסחרי שמסביב. Andy Warhol, המנהיג הבלתי מעורער של התנועה הזאת בראשיתה, היה אמן של יחסי ציבור ושל העלאת-ערך-עצמו יותר משהיה צייר. בדימוייו הזולים, בפרודיות השחוקות שלו ובמוטיב העיקרי שלו, השכפול, הוא הרחיק את האמנות מהאוונגארד ועשה אותה לענף תעשייתי שאפשר להשוותו לפרוזה של רבי מכר. האמנים המובילים של שנות השישים רכבו על גל חולף של הצלחה מסחרית, שהתוותה את המוטיבציה של האמנות בארבעים השנים האחרונות: תהילה ועושר. השוק קנה את האמנות הלכה למעשה, ובכך רוקן אותה מתוכן. אם לצטט את המבקר Robert Hughs, תפקידה היה להיתלות על הקיר בביתו של נובוריש כזה או אחר ולהתייקר. באופן פרדוקסלי, השוק פיתח טעם מיוחד לאוונגארד הסוציאליסטי, ה"טהור", של שנות העשרים: יצירות של Alexander Rodchenko נמכרו לקראת סוף שנות השבעים במאות אלפי דולרים.
הריאקציה של האמנות לתהליכים אלה התבטאה בהתרת הגבולות: אין יותר קריטריונים. הכל יכול להיחשב אמנות. אין צורך בטעם אסתטי או במקוריות. אמן אפילו לא צריך שיהיה לו משהו לומר. האתגר הפוסט-מודרני היה ליצור אמנות חסרת ערך מסחרי, אבל רבים מהאמנים של שנות השבעים והשמונים נפלו בפח ויצרו אמנות חסרת פשר. אחת הדוגמאות הידועות לכך הוא המיצג של Joseph Beuys בו מלמל בג'יבריש באזניו של ארנב מת במשך רבע שעה. על רקע זה קל להבין את פריחתו של "הצילום האמנותי" בשנות השבעים. התצלום, בהיותו חפץ בנאלי וניתן לשכפול יותר מכל יצירת אמנות אחרת, הוא במובן מסוים הגשמת האידאל של הפופ-ארט – אידאל שספק אם היה קיים בעיני האמנים עצמם (הם עצמם הרי לא היו אידאליסטים), אבל התקבל ע"י הקונצנזוס של חסידי הגלריות בניו יורק. אמנם קשה יותר להביע הלכי רוח, רעיונות או רגשות באמצעות המצלמה מאשר באמצעות מכחול ובד, אבל באווירה שחיפשה את האמן האופנתי הבא ותו לו ממילא האמירה היתה כמעט חסרת משמעות.

המהפכה הדיגיטלית שעבר הצילום שינתה את התפיסה הפיזית של התצלום. אם בעבר הוא נזקק למדיום ממשי על מנת להיות ראוי לצפיה, הרי כיום התצלום הוא לא יותר מדימוי שמרצד לרגע על מסך, טרנסצנדנטי, קרינה חסרת משקל ומימדים. התצלום הוא רעיון שמועבר מעיניו של הצלם אל עיניו של הצופה ללא מגע יד אדם. הוא חד-חושי, חולף. הוא איננו זקוק עוד לממשק שבין הרוח לחומר, שמגדיר את האמנות. הוא לא זקוק אפילו לעין אנושית. כך אי אפשר לשנות את העולם. בקושי אפשר לומר משהו בעל ערך.

Jasper Johns, White Flag 1955

השראה #14

פינת ההשראה מארחת היום את איתי גילה. התמונות שלו מצטיינות בתשומת לב לצורה ולצבע, ובסימטריה שמעניקה להן איזון כמעט-סטאטי. כדאי להציץ גם בגלריה שלו.

איתי כתב:

אני איתי, בן 27, עוקב חדש אחרי הבלוג שלך ונהנה ממנו מאוד.
אני מאוד אוהב לצלם, אבל אני עושה את זה (לצערי) פחות ביום יום, ויותר בטיולים, כשאני מרגיש יותר צורך בתיעוד ויזואלי של הדברים. לפני כשנה בערך חזרתי מטיול ארוך וכיף למזרח, גן עדן לחובבי צילום. נהנתי במיוחד לצלם שם, כי הדבר שאני הכי אוהב לצלם הוא, בתכל'ס, צבעים, ובמזרח הם בולטים במיוחד. יש כמה תמונות שאני אוהב במיוחד, ואשמח לחלוק.

הראשונה, שלאף שטונדה, היא האהובה עליי מכולם, כי לדעתי היא מעבירה בדיוק את האווירה ששררה באותו אחר צהריים חם ומאובק בקטמנדו.
השנייה, נעליים, היא מהתמונות שבהן הקומפוזיציה מסתדרת מעצמה, ואני רק צריך לשלוף את המצלמה מספיק מהר, כדי שהסיפור לא יעלם לי מבין הידיים.
השלישית, מרפסת על האגם, מנסה לספר את הסיפור של התמימות והיופי של המזרח.

ואת הרביעית, זקנות מקומיות, אני מצרף כי למרות החיתוך המעצבן מימין, ועל אף שקשה לי להסביר למה, אני פשוט אוהב אותה במיוחד. משהו באיכויות של הצבעים, הניגוד של הכחול  על רקע האפור... איכשהו, התמונה הזו תמיד מזכירה לי ציורי שמן ישנים, וזו תכונה שבאמת אין לי מושג איך לשחזר, או מה בתמונה גורם לי להרגיש כך.

איתי ישמח לתגובותיכם.

מחשבות כפירה

פעם שאלו את אריק דה רוטשילד, בעליו של יקב Château Lafite, מה היה היין הטוב ביותר ששתה מימיו. תשובתו הפתיעה את השואל: זה היה יין זול ועלום שם שנמזג במלון קטן אי-שם בצרפת בו התאכסן דה רוטשילד למשך לילה בחברתה של גברת צעירה מסוימת.
התשובה הזאת מצאה חן בעיני. היא ממחישה עד כמה אנחנו סובייקטיביים ועד כמה הזכרונות והחוויות שלנו בלתי אמצעיים.

אם אשאל אתכם איזו תמונה שצילמתם היא האהובה עליכם, ספק אם התשובה שלכם תושפע מהציוד בו השתמשתם לשם הפקת אותה תמונה. הרשו לי לנחש שהתמונה הזאת צולמה ברגע נדיר של השראה ושגדולתה בכך שהיא מעבירה היטב את התחושה שלכם בעת שלחצתם על המחשף. באותו שבריר שניה לא חשבתם על מפתח הצמצם, על הפוקוס או על ה-ISO. הייתם מרוכזים כל כולכם בסצנה שלפניכם. הריכוז שלכם היה "שקוף", לא מודע לעצמו וודאי שלא מודע למצלמה. האם אני טועה?

כל ההשקעה שלנו בציוד, כל הטכניקה שאנחנו רוכשים, הצפיה שלנו באין-ספור תמונות ברשת, הכל מוקדש לאותן תמונות ספורות שנאהב באמת. למרבה האירוניה אנחנו לא זקוקים לכל זה על מנת לצלם תמונות כאלה. אנחנו זקוקים רק לבהירות ראיה, להשראה ולציוד שיעשה מה שהוא צריך לעשות ולא יעמוד בדרכנו. לראות, להרגיש ולחשוף.

סקר: עיבוד תמונה

השראה #13

פינת ההשראה מארחת היום שנית את נסים ברכה. התמונה שלו, "ארץ ציה", צולמה בפארק תמנע וממחישה היטב את הצלילות הסוריאליסטית של המדבר. אני אוהב בה את מרקמי הסלעים ואת הסתירה בין הנוף הגדול לבין תחושת הדחיסות שמעניקים לה הרי אדום שממלאים את הרקע הרחוק.

נסים ישמח לתגובותיכם.

תגובה ל"צלמי תמונות וצלמי קבצים"

התגובה להלן נשלחה ע"י slarti במסגרת דיון בפורום "צילום סטילס - ציוד וסיוע" בתפוז, כאן.

...הטיעון שלך הוא שצלם התמונות מתעניין בהשגת הקומפוזיציה שהוא רואה כולל הגוונים הטונאליים בעוד שצלם הקבצים מתעסק בטכניקה. אלא מה, דווקא על מנת להגיע לדיוק בגוונים הטונאליים שיתקרב עד כמה שאפשר למה שהצלם רואה (לעין טווח דינאמי נהדר...) - הצילום ב-RAW מאפשר לעשות את זה יותר טוב.

אני חושב שהדיון הוא אחר. הדיון הוא בין "צלם התוצאה" לבין "צלם הצילום". צלם הצילום נהנה מאקט הצילום. אין לו חשק/כח/הנאה מעבודה מול מחשב על מנת לעבד את התמונות שלו. הוא לא נהנה לקרוא מבחנים השוואתיים ולהתעמק בפרטים. הוא נהנה לצלם. הוא נהנה שהציוד שלו מאפשר לו להתרכז בקומפוזיציה, בלי יותר מדי הגדרות או דברים, וללחוץ ולקבל תמונה שהיא בסדר מבחינתו. בשביל חלק מהצלמים בקטגוריה הזו, חלק מההנאה שלהם היא היכולת להתמודד אך ורק בעזרת המצלמה במגבלות של הטכנולוגיה, ולנסות להגיע לחשיפה המדויקת ביותר או למסגור המדויק ביותר כבר בשלב הצילום.

צלם התוצאה לא מסתפק בצילום. מבחינתו התחביב הוא יצירת תמונות נהדרות. הוא רוצה שכל תמונה שלו תהיה נהדרת, וכל האמצעים כשרים. מבחינתו, בעולם של היום, כדי להגיע לתמונה נהדרת הוא צריך גם לצלם אותה נהדר וגם לעבד אותה נהדר. צלם התוצאות שואב סיפוק גדול לא רק מאקט הצילום, אלא גם מהתוצאה. לרוב, הוא שואב סיפוק גם מהפידבק אותו הוא מקבל מאחרים על התוצאות. בשבילו, התחביב הוא לא רק הצילום, אלא התהליך הכולל של הפקת התמונות. בשבילו. בשבילו, התוצאה בה נראים פרטים וטווח דינאמי נפלא הם חלק מהתהליך. כשהוא מצלם, הוא מסתכל על המגבלות של הטכנולוגיה בצורה אחרת. הוא יודע להשתמש במצלמה באופן שבו הוא יודע שהוא יוכל להפיק ממנה דברים בעיבוד.

שתי הגישות לגיטימיות כמובן. אבל אני חושב שהפוסט שלך מנסה די להציג בצורה שלילית את אלה שמצלמים ב-RAW ומתעסקים בהיבטים הטכניים של הצילום. גם אם לא התכוונת, להגיד "צלם קבצים" לעומת "צלם תמונות" זאת אמירה קצת מבזה כלפי הצלמים שמסתכלים על דברים קצת אחרת ממך.

עופר

ארוחת ערב אקספרסיוניסטית

מפעם לפעם, כשהרוח (לא) שורה עלי, אני מעיין בספר German Expressionism מאת R.C.W Long. הזרם האקספרסיוניסטי, ובמיוחד הפלג הגרמני שלו, הוא אולי המעוות, האגוצנטרי, הנוירוטי והצעקני מבין התנועות הגדולות באמנות המאה העשרים. האקספרסיוניזם לא היווה מעולם תנועה מאורגנת בעלת מנהיגות אידאולוגית, כמו למשל בן זמנו, הסוריאליזם. הוא לא שאף, כמו בן ארצו הבאוהאוס, לתקן את העולם. הוא עסק בנושא אחד בלבד: סבלו של האמן.

האקספרסיוניזם היה זרם ציורי מאד. כתמי הצבע הרוויים, עיוות הצורה והגופים המופשטים למחצה שאפיינו את עבודתם של רבים מאמניו בראשית המאה הגבילו למעשה את האמנות האקספרסיוניסטית לבד הציור. חפשו תמונות שציירו Egon Schiele ,Ernst Ludwig Kirchner, Chaim Soutine, Edvard Munch ואפילו Vincent Van Gogh, שנחשב שלא בטובתו לאקספרסיוניסט הראשון. התעמקות ביצירות האלה לא תשפר את מצב הרוח שלכם.

למרות הכל, זהו אחד המצבים בחוגת המצבים הווירטואלית שלי. הלך הרוח האקספרסיוניסטי הוא אפל, מסוכסך ותזזיתי, אבל גם אקספרימנטלי ומלא דמיון. הוא נובע מתוך הנפש והנושאים שהוא מתאר כמעט בלתי רלוונטיים.

צלמי תמונות וצלמי קבצים

עבור רובנו, הצילום מהווה תחביב. ככזה הוא מהווה מפלט מן העבודה ממנה אנחנו מתפרנסים, משמש ערוץ ליצירתיות שלנו ובעיקר גורם לנו הנאה. או לפחות אמור לגרום לנו הנאה.

אם כך, מדוע אנחנו לא תמיד נהנים מהצילום?

הצילום הדיגיטלי, יותר מכל תחום יצירתי אחר, קשור בטכנולוגיה. אחת ההשלכות של המהפכה הדיגיטלית היתה החדרת מימד חדש לחלוטין של טכנולוגיה לתוך הצילום. הצילום על פילם הגיע לבשלות עם השתלטות מצלמות ה-SLR על השוק, עוד בשנות ה-60 המאוחרות. החידושים הטכנולוגיים שהוכנסו במצלמות ובעדשות מאז ועד הופעת ה-DSLR היו קשורים בעיקר בתפעול והרבה פחות מכך בתוצאות שהמצלמה הפיקה. בצילום הדיגיטלי, לעומת זאת, הפקת התמונה היא לא עוד תהליך כימי אלא אלקטרוני. אמנם הפיזיקה של קליטת האור מהסביבה נשארה כפי שהיתה לפני עשר שנים, אבל עיבוד התמונה השתכלל מאד וממשיך להשתכלל. המהפכה הדיגיטלית שינתה את המתודולוגיה של הצילום: צלמים רבים אינם מצפים מהמצלמה שתפיק תצלומים במובנם הוויזואלי. הם דורשים ממנה קבצים, שיהוו את חומר הגלם ממנו יופקו התמונות הסופיות.

נחזור לרגע לבסיס, כלומר להנחה לפיה הצילום הוא כלי לביטוי יצירתי ומקור להנאה עבור הצלם החובב. התפיסה הזאת אנלוגית, אמוציונאלית ואיננה קשורה באופן כלשהו ל"פילוסופיית הקובץ". ההבדל בין תמונה איכותית לקובץ איכותי איננו רק סמנטי, אלא מהותי. שני המושגים האלה מתארים שני הלכי רוח שונים ואולי אפילו שני סוגים שונים של "חובבי צילום".

צלם התמונות יהיה מעוניין בציוד שישקף ככל הניתן את הקומפוזיציה שראה בעת החשיפה. חשוב לו שהתמונה תציג את כל הניואנסים הדקים של הגוון והטונאליות כפי שנראו בסצנה על מנת שתבטא את התחושה שלו בעת שחשף. התייחסותו לפונקציונאליות של הציוד תתרכז בפשטות השליטה בפונקציות השימושיות ביותר, בגודל ובמשקל. על פי רוב הוא יצלם קבצי JPEG, מתוך הבנה שהפרמטרים החשובים ביותר של איכות התמונה קשורים בקומפוזיציה וברגע החשיפה. צלם כזה יעדיף לעבד את התמונות שלו באופן מינימליסטי ומתוך מטרה להדגיש את היחסים בין האובייקטים המצולמים.

צלם הקבצים יהיה מעוניין בציוד שיקלוט את מירב האינפורמציה שהיתה בסצנה המצולמת. חשוב לו שהקבצים יהיו "איכותיים", בעלי רזולוציה מירבית, רמת רעש מזערית ויכילו את כל הטווח הטונאלי של הסצנה. התייחסותו לפונקציונאליות של הציוד תתרכז בתכונות כגון גודל החיישן, מהירות הצילום הרציף, רמת ה-ISO המירבית, עומק הצבע הנרשם בקבצים ומספר הכפתורים בגב המצלמה. כל המרבה הרי זה משובח. צלם הקבצים יהיה פחות ביקורתי כלפי נפח הציוד ומשקלו. הוא יצלם תמיד קבצי RAW, מתוך הבנה שהחשיפה היא רק קצה הקרחון של תהליך הפקת התמונות. צלם כזה יעבד את הקבצים שלו באופן אינטנסיבי. הוא יקבע את הקומפוזיציה הסופית רק בעת העיבוד ויקדיש תשומת לב רבה לחדות ולניקיון מרעש ברמת הפיקסל. מטרותיו בעת העיבוד יהיו תיקון שגיאות שנעשו בעת החשיפה והבאת התמונה לאיכות טכנית פנומנאלית.

עולם הצילום המקצועי, ובמידה רבה גם זה החובבני, "שייך" לצלמי הקבצים. זה נובע ממבנה האישיות של נציגי שתי הקבוצות האלה. צלמי הקבצים הם טיפוסים מסוג A: אסרטיביים יותר, כריזמטיים יותר ומציאותיים יותר מצלמי התמונות. למען האמת, לצלם קבצים יש סיכוי גדול יותר להפיק הכנסות מהצילום שלו מאשר לצלם תמונות, בין השאר מפני שהשיטות שלו פונות אל הקונצנזוס המסחרי. אפילו באתרי ביקורת התמונה הגדולים ברשת, תמונות שהופקו מקבצים איכותיים ותו לו נוטות לקבל ביקורת נלהבת יותר מכאלה שמצטיינות בראיה יצירתית ותו לו.

אם אתם רוצים להנות מהצילום שלכם (וזה הרי העניין, הלא כן?) השקיעו מחשבה בבחירת האתרים אליהם אתם שולחים תמונות לביקורת.

נ.ב. זה מזכיר לי שמזמן לא הועלו תמונות חדשות לפינת ההשראה, אז אנא...

Online Surveys & Market Research

סקר: החוליה החלשה

לראות: sight או vision

אפשר לתמצת את התהליך הצילומי בפרט והאמנותי בכלל בשלוש מלים: לראות, להרגיש, לחשוף. היום אתייחס לחלק הראשון ברשימה הקצרה הזאת - הראיה.
"הראיה הצילומית" במשמעותה הפשטנית מתייחסת ליכולתו של הצלם לראות את העולם כפי שעדשת המצלמה רואה אותו: ראיה דו מימדית שמשתמשת בחדות ובפרספקטיבה לסוגיה השונים כאמצעי להערכת מימד העומק. ה"תצוגה המקדימה" של התמונה בעיני רוחו של הצלם מסייעת לו לתכנן את הקומפוזיציה במהירות ולצמצם את היקף תהליך הניסוי והטעיה הבלתי מודע שקודם לחשיפה.
מעבר למימד הטכני-ביולוגי של הראיה, שאותו ניתן להכליל במילה האנגלית sight, הראיה הצילומית מסתמכת על מאפיינים אמוציונאליים, אינטלקטואליים ופסיכולוגיים של הצלם. אלה מיוצגים במושג הכולל vision.
הראיה כוללת את ההשכלה של הצלם. לאו דווקא זו הפורמאלית. רוחב האופקים של אדם נקבע ע"י מגוון תחומי ההתעניינות שלו. הצלם ה"אידאלי" הוא במידה רבה איש אשכולות, בעל רמת ידיעות גבוהה מהממוצע במגוון גדול של תחומים.
רוחב האופקים של אדם נקבע גם ע"י הקונטקסט ההומניסטי שלו: הספרים שקרא, המוזיקה שהוא מאזין לה, היכרותו עם ז'אנרים אחרים של אמנות. במאמר מוסגר, נראה שההומניזם המערבי במובנו הקלאסי הולך ודועך בעשורים האחרונים. החברה המטריאליסטית שאנחנו חיים בה מצמצמת את ערכו של אדם לכוח הקניה שלו ואיננה מקצה להרחבת הדעת ההומניסטית את מקומה הראוי. הפקולטות למדעי הרוח הולכות ומידלדלות ומוסדות התרבות נעשים מסחריים יותר וביקורתיים פחות. לדעתי ראוי היה להנהיג בכל האוניברסיטאות קורס חובה בנושא אמנות המאה העשרים. משהו בסגנון The shock of the new מאת Robert Hughes.
הראיה של אדם כוללת את תפיסת העולם הפילוסופית-מוסרית שלו, את השקפתו החברתית-פוליטית, את האמונה הדתית שלו.
ולבסוף, הראיה של אדם מושתתת על ניסיון החיים שלו, על קשריו עם אנשים אחרים, על האושר והסבל שלו, על מזגו ועל הפרעות האישיות הקטנות שלו.
 

אתם מבינים – כל אלה באים לידי ביטוי באופן שבו אדם מבטא את צפונות לבו בכתיבה, בציור או בצילום. ה"ראיה" היא מושג רחב הרבה יותר מהקומפוזיציה הצילומית. היא רחבה יותר אפילו מהצילום עצמו.

חוף אכזיב

שתיקת הים / חיים גורי

שתיקת הים
אתה תלך ולא תגיע
לעולם

שתיקת הים
הצוללים
חזרו ריקם

אל קו החוף
שבות ספינות מנוצחות
ואור השמש בגבן

אני ושנות האור
ומחשבות הים

לבסוף ננוח
ופנינו
עשב ים

הים הוא מקור החיים. זרמיו המסתוריים ומעמקיו שאין להם שיעור נותנים לו עוצמה אפלה, מרתקת. בעודי שוחה במים הכהים של אוקטובר חשבתי על יורדי הים הפיניקיים שיצאו לכבוש את חופי הים התיכון לפני 3,000 שנה. לכמה תשוקה זקוק אדם כדי לעזוב את ביתו ולצאת אל הים שאין לו חקר. כמה עז כח המשיכה של המים האלה. חשבתי על הרוך של מוות בים. חשבתי על ברונו שולץ, הסופר הפולני שמצטרף ללהקת דגי סלמון בספרו המופלא של דויד גרוסמן עיין ערך אהבה.

הממשק בין החול והגלים בחוף אכזיב הוא מגרסה ענקית. הכל מתפורר לחול גס, הכל מתלכד בכורכר וחוזר חלילה. כל ספינה טרופה ובה כדי שמן זית ממורדות הלבנון, כל שולה חלזונות ארגמן, כולם עדיין שם. ההיסטוריה, שעדיין נשחקת בין הים לבין היבשה, היא שנותנת קונטקסט לנו המבקרים לרגע.