מפעם לפעם, כשהרוח (לא) שורה עלי, אני מעיין בספר German Expressionism מאת R.C.W Long. הזרם האקספרסיוניסטי, ובמיוחד הפלג הגרמני שלו, הוא אולי המעוות, האגוצנטרי, הנוירוטי והצעקני מבין התנועות הגדולות באמנות המאה העשרים. האקספרסיוניזם לא היווה מעולם תנועה מאורגנת בעלת מנהיגות אידאולוגית, כמו למשל בן זמנו, הסוריאליזם. הוא לא שאף, כמו בן ארצו הבאוהאוס, לתקן את העולם. הוא עסק בנושא אחד בלבד: סבלו של האמן.
האקספרסיוניזם היה זרם ציורי מאד. כתמי הצבע הרוויים, עיוות הצורה והגופים המופשטים למחצה שאפיינו את עבודתם של רבים מאמניו בראשית המאה הגבילו למעשה את האמנות האקספרסיוניסטית לבד הציור. חפשו תמונות שציירו Egon Schiele ,Ernst Ludwig Kirchner, Chaim Soutine, Edvard Munch ואפילו Vincent Van Gogh, שנחשב שלא בטובתו לאקספרסיוניסט הראשון. התעמקות ביצירות האלה לא תשפר את מצב הרוח שלכם.
למרות הכל, זהו אחד המצבים בחוגת המצבים הווירטואלית שלי. הלך הרוח האקספרסיוניסטי הוא אפל, מסוכסך ותזזיתי, אבל גם אקספרימנטלי ומלא דמיון. הוא נובע מתוך הנפש והנושאים שהוא מתאר כמעט בלתי רלוונטיים.
לא אוהב את המצב הזה בחוגה, אבל טוב להיות מודע אליו :-)
השבמחקעופר,
השבמחקגם אני לא אוהב את הלך הרוח הזה, אבל יש לו את המקום שלו.