כל מה שנדרש מהצלם על מנת להפיק תמונה הוא ללחוץ על כפתור. קל יותר לצלם מאשר לצייר את התרשמותך, לכתוב מכתב או שיר. מאידך, הקלות הזאת עומדת לצלם לרועץ כשהוא מתכוון לומר משהו או להביע את תחושותיו / רגשותיו / מחשבותיו. המצלמה היא כלי טכני והממשק בינה לבין האדם המפעיל אותה אדיש להלך רוחו של האחרון. כשאתה מצייר במכחול, אתה שולט במידת הלחץ המופעל על הבד, בעובי המשיחות ובמהירותן, ביציבות כף היד המציירת וכו'. כשאתה כותב אתה בוחר את המלים, את המקצב ואת האינטונציה. אתה יכול להחליט כיצד תבטא את המסר שלך –בבוטות, באירוניה או ברמיזה.
הציור והכתיבה, כמו כל האמנויות ה"ישנות", מתחילים בלוח ריק. מלאכתו של האמן היא להרכיב, להוסיף ובסופו של דבר ליצור יש מאין. הכלים העומדים לרשותו – המכחול או השפה – מציעים עושר של ניואנסים ואפשרויות. מלאכתו של הצלם הפוכה: חומר הגלם שלו הוא כאוס שעליו לסדר, ללקט מתוכו את המרכיבים המשמעותיים. לצלם אין דרכים רבות לעשות זאת. ארבע הברירות שעומדות לרשותו הן רגע החשיפה, נקודת ההשקפה, שדה הראיה ועומק השדה. לאלה ניתן להוסיף שתי ברירות משניות: משך החשיפה (ביטוי של תנועה) והטיפול בתמונה לאחר החשיפה. באמצעות כלים אלה עליו להחיל את הראיה הסובייקטיבית שלו על המציאות האובייקטיבית ולהעשיר את יצירתו במשמעות רגשית או אינטלקטואלית.
אלא שרוב התצלומים בהם אנחנו נתקלים נעשים בדרך שונה. הקומפוזיציה שלהם נבנית כפי שמציירים ציור: הם מתחילים ברעיון וממשיכים ביישום שלו, מדוקדק יותר או פחות. כאן יש לצלם שפע של ברירות, החל ברקע ובאופי התאורה וכלה באובייקטים שייכללו בתצלום וביחסים ביניהם. לצלם ניתן פרק זמן ממושך לניסוי וטעיה, עד שיגיע לתוצאה שהוא מחפש. הסיכוי להפיק בדרך זו תצלום אסתטי ומשמעותי גבוה לעין ערוך מאשר הסיכוי לעשות זאת בצילום ריאקטיבי, בלתי מבוים.
הציור והכתיבה, כמו כל האמנויות ה"ישנות", מתחילים בלוח ריק. מלאכתו של האמן היא להרכיב, להוסיף ובסופו של דבר ליצור יש מאין. הכלים העומדים לרשותו – המכחול או השפה – מציעים עושר של ניואנסים ואפשרויות. מלאכתו של הצלם הפוכה: חומר הגלם שלו הוא כאוס שעליו לסדר, ללקט מתוכו את המרכיבים המשמעותיים. לצלם אין דרכים רבות לעשות זאת. ארבע הברירות שעומדות לרשותו הן רגע החשיפה, נקודת ההשקפה, שדה הראיה ועומק השדה. לאלה ניתן להוסיף שתי ברירות משניות: משך החשיפה (ביטוי של תנועה) והטיפול בתמונה לאחר החשיפה. באמצעות כלים אלה עליו להחיל את הראיה הסובייקטיבית שלו על המציאות האובייקטיבית ולהעשיר את יצירתו במשמעות רגשית או אינטלקטואלית.
אלא שרוב התצלומים בהם אנחנו נתקלים נעשים בדרך שונה. הקומפוזיציה שלהם נבנית כפי שמציירים ציור: הם מתחילים ברעיון וממשיכים ביישום שלו, מדוקדק יותר או פחות. כאן יש לצלם שפע של ברירות, החל ברקע ובאופי התאורה וכלה באובייקטים שייכללו בתצלום וביחסים ביניהם. לצלם ניתן פרק זמן ממושך לניסוי וטעיה, עד שיגיע לתוצאה שהוא מחפש. הסיכוי להפיק בדרך זו תצלום אסתטי ומשמעותי גבוה לעין ערוך מאשר הסיכוי לעשות זאת בצילום ריאקטיבי, בלתי מבוים.
אם כך, מדוע זכו תצלומיהם של Henry Cartier Bresson, Robert Doisneau, Ernst Haas ואפילו Garry Winogrand לתהילה בעוד אלפי צלמי אופנה, פורטרטים ותרבות שפעלו באותה תקופה נותרו אלמונים מחוץ לחוג המקצועי שלהם? התשובה לכך טמונה בתפיסה הבסיסית לפיה התצלום דובר אמת. אמנם כל תצלום שהוא מציג את המציאות לאחר שעברה "סינון" בעיניו ובראשו של הצלם, אבל קיים הבדל גדול בין תצלום ש"גולף" מתוך כאוס לכזה שנולד בלוח חלק. התצלום המבוים הוא תמיד כלי שני. הוא מתעד את ההעמדה, שהיא היא יצירת האמנות המקורית, ומשמש כלי לרפרודוקציה שלה.
דומה שבעידן שלנו ההבדל המהותי הזה בין שתי הקטגוריות של הצילום מאבד מחשיבותו. תצלומים נבחנים על סמך האסתטיקה שלהם ופחות מכך על סמך הראיה של הצלם ויכולתו למצוא משמעות בתוך התוהו ובוהו. התהליך הזה מתבטא בירידת קרנו של הצילום העיתונאי כמקצוע המכבד את בעליו, בהיעלמותה של הפוטורפורטז'ה מן העיתונות הכתובה ובהצלחתם המסחרית של צלמי פורטרטים ואופנה. אין לי טענות. זו דרכו של עולם.
יש מקום לשני סוגי הצילומים. יש מקום לצילום המבוים, אם זה על מנת להנציח בני משפחה בפורטרט שמצולם בסטודיו או כל צילום תדמיתי, מסחרי או אמנותי אחר. בצילומים כאלו האסתטיקה חשובה.
השבמחקבצילום דוקומנטרי חשוב יותר לתפוס את המציאות "כפי שהיא", אני שם במרכאות כי זה לא תמיד נכון. הצלם שבוחר לצלם את ה"אמת" בזוית שלו ובקומפוזיצה שלו ולמסגר את הסצנה בתוך הפריים שלו ולהתעלם מכל מה שקורה מסביב לפעמים יוצר מציאות חדשה עם מסר וסיפור אחר. ההוצאה מההקשר המקורי ויצירת סיפור חדש חוזרת על עצמה הרבה בצילום רחוב למשל.
הצילום המבויים והאסתטי היה כאן קודם והיה במשך שנים סוג הצילום היחיד, אם זה בגלל מגבלת ציוד שדרש חשיפה ארוכה שלא אפשר "לתפוס את הרגע" או אם זה בגלל הגישה שהצילום הוא בעצם "תחליף" לציור התיעודי.
אותם צלמים שהזכרת זכו לתהילת עולם כי הם היו פורצי דרך ומוסכמות, הם היו ראשונים ותמיד זוכרים את החלוצים וזה נכון לכל תחומי האמנות והחיים.
שגיא,
השבמחקאני מסכים עם כל מלה. זאת לא היתה הנקודה בפוסט הזה. העניין הוא הגזירה השווה בין שני סוגי הצילום. לדעתי אי אפשר לשפוט תצלומים בלתי מבוימים על פי האסתטיקה שלהם. הערך שלהם נמצא במקום אחר.
אני מסכים בהחלט, רוב "חוקי הצילום" לא מחוייבים בצילום לא מבויים. צילום שכזה סולח על חיתוכים, מירכוז ועוד. כמובן שאם ניתן גם לשלב את כל הנ"ל אז התוצאה עוד יותר מרשימה.
השבמחקזה בהחלט משהו שצריך להבין ולהפנים. רואים את זה בתגובות בפורומים ע"י אנשים שפחות מכירים את הז'אנר. לעולם לא יעירו לך בפורום רציני של צילומי רחוב על חיתוך רגליים, מרכוז, חוסר ישור, עיוות עדשה או פספוס פוקוס. להפך, לפעמים כל הנ"ל עושים את התמונה.
הנה דוגמה שצילמתי לתמונה שכזאת שזכתה לתגובות חיוביות מאד מצד מקצועני הז'אנר וקיבלה תגובות פחות אוהדות מצד אחרים, כמובן שאני לא אטרח אפילו להעלות אותה לתפוז למשל...
http://www.facebook.com/photo.php?pid=5411002&l=7d9b9a6ff3&id=734433918