הפוסט שכתבתי שלשום, "פופ-ארט והתצלום", העלה ספקות בנוגע לערכה של האמנות האוונגארדית בראשית המאה ה-21, ובמיוחד בנוגע לערכה האמנותי של התמונה המצולמת. הפוסט של היום ינסה להציע כיצד בכל זאת ניתן להשתמש בצילום על מנת לומר משהו בעל משמעות.
ה-objet trouvé, שנולד בראשית המאה העשרים, פרושו שימוש בחפצים יומיומיים פשוטים כחומר גלם ליצירת אמנות. אותה אסלה ידועה, 'המזרקה' של Marcel Duchamp מ-1917 היתה הדוגמה הראשונה ואולי הבולטת ביותר למחלוקת שה- objet trouvé גרר בעולם האמנות. אבל לצילום אין ברירה: הוא נידון להשתמש באובייקטים מצויים. הוא אינו יכול, טכנית, ליצור יש מאין. כל תוספת לתמונה המצולמת תהפוך אותה למשהו אחר – לקולאז'. מצד שני הצילום המבוים בעייתי מכיוון שהוא מתעד "יצירה" שעומדת בפני עצמה. מי שהיטיב להבין זאת הוא הסוריאליסט הבלגי Rene Magritte: הפרדוקס שבציור המקטרת שלו (בתמונה) מטפל באבחנה שבין הדימוי למציאות באופן חידתי ומטריד. הצילום נתון אפוא בין הפטיש לסדן. מבחינת תוכנו, לביטוי הצילומי לא נותר אלא להיות בלתי-מתערב, כלומר תיאורי גרידא.
פיצוי מסוים ל"גבולות המגרש" המגבילים של האמירה הצילומית ניתן ע"י משך הזמן הקצרצר הדרוש לה. הצילום מאפשר מרחב יצירתי שבא לידי ביטוי במימד הזמן. "הרגע" הוא מושג שאיננו קיים באמנות החזותית המסורתית. יש לו הכוח לתאר את המציאות בחלקיק שניה ובכך להבחין בנסתר שבקומפוזיציה החולפת. מי שהיטיב להבין את הפוטנציאל המשמעי הטמון בצלום הרגעי היה Henri Cartier-Bresson, שחיפש אחר "הרגע המכריע" בכל סצנה שנקרתה לפניו (ראו תמונה).
האמצעים הצורניים והטקסטוראליים העומדים לרשות הצלם מעטים. הצילום אינו עוסק בחומר אלא באור, שתכונותיו הפיזיקליות קבועות. למעשה הם כוללים חמישה מרכיבים בלבד: נקודת ההשקפה, שדה הראיה, מידת הבהירות, מידת החדות ומידת העיוות האופטי. כל אלה קובעים את מידת הדמיון בין התמונה והמציאות כפי שהיא נחווית באמצעות עיניים אנושיות. שני מרכיבים צורניים נוספים שהיו לצילום עד לא מכבר, הכימיה והמבנה הפיזי של הפילם, ניטלו ממנו בעידן הדיגיטלי. להיבט הצורני של התצלום יש תפקיד חשוב בהגדרת ההקשר של הנושא התוכני שלו. הצורה יכולה להדגיש את התוכן או להסתיר אותו, היא יכולה להעניק לו מצב רוח או "תחושה", היא יכולה לאשש או לסתור אותו. יחסי ההרמוניה או הסכסוך בין הצורה והתוכן עשויים לתת לתצלום את אותו ערך מוסף יקר מציאות שיעשה אותו לאמירה משמעותית.
לצילום יש יתרונות מובהקים על פני האמנויות החזותיות האחרות: משמעותו הרחבה של "הרגע", הפירוט הרב שלו והדיוק הכמו-מדעי שהוא מציע. כל אלה עושים אותו מתאים ביותר לאמנות שמוגדרת ע"י אובזרבציה, אבחנה. הריאליזם המוחלט שלו ונטייתו לתיעוד מציבים בפניו מלכודת: אמנות איננה יכולה להיות ריאליסטית לחלוטין. חייב להיות בה רגש כלשהו שיפריח בה משמעות, ורגש יבוא לידי ביטוי בסטיה מן התאור הקר והמדויק. הצילום זקוק לאבסטרקציה כזאת או אחרת שתעשה אותו שונה מן המציאות שהוא מתאר, אבל האמצעים הטכניים להפשטה מועטים ומוגבלים. רק הסובייקטיביות של הצלם, הראיה האינדיבידואלית שלו שמאחוריה עומדים יושרה, רגשות והשקפת עולם, יכולה להציל את יצירתו מן הבנאליות המדכאת של הדיוק. וכאן חוזר הדיון אל אותה קביעה בסיסית: אמן הוא מי שיש לו דבר מה לומר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה