על אינטואיציה ומזל

האם אתם צלמים שחושבים שכל פריים צריך להיות מתוכנן מראש?

שעליו לעמוד בכללים ברורים של קומפוזיציה, חשיפה, ומיקוד?

האם תרשו לעצמכם לצלם מבלי להביט בעינית? פשוט מתוך תחושת בטן?

האם תסכימו להשאיר את כל הדברים הטכניים שלמדתם בצד, ולסמוך על המזל? לצלם מתוך אינטואיציה בלבד?

אם כן, אתם בחברה טובה.

אם תשאלו את הנרי קרטיה ברנסון תקבלו את התשובה:

It's always luck.

It's luck that matters.

If you want it, you get nothing.

Henri Cartier - Bresson

כל כך פשוט.

או שיש לך את זה, או שאין.
.

טיול עירוני

 

שלוש תמונות

עדשות רדיאקטיביות

הנה משהו מעניין שלא ידעתי על עדשות. מסתבר שהחל משנות ה-40 ועד לשנות ה-70 מספר משמעותי של עדשות הכילו חומר רדיואקטיבי. בעיקר הוסף לעדשות חומר בשם טוריום אוקסיד. הוספת החומר הנ"ל אפשרה לשנות את זווית שבירת האור, ומכאן להקטין באופן משמעותי את תופעת ה-dispersion או לחלופין להשקיע פחות בעיצוב גיאומטריית העדשה ולקבל פיזור אור מתקבל על הדעת. טוריום פולט קרני אלפא, בטא וגמא, כאשר המסוכן ביותר (מסרטן) הם קרני הגמא. כאשר מביטים במצלמה דרך עדשת Takumar לדוגמא, נחשפים לקרינה שהיא פי עשר מקרינת הרקע, כלומר אם מביטים דרך עדשה כזאת במשך דקה אחת , זה כמו לא להביט דרכה במשך 10 דקות :). הדעות באם כמות הקרינה עלולה להזיק לאחר שימוש ממושך הן חלוקות ולא ניתן לקבוע בוודאות אם אכן העדשות האלה מסוכנות, אך זה לא המקרה אם גם העינית מכילה חומר רדיאוקטיבי כפי שהיה מקובל במכשירים צבאיים שונים (תוך כדי הגילוי הזה נזכרתי שבצבא היתה לי כוונת שהכילה טריטיום, שמטרתו הסתכמה בציון נקודה זעירה וזוהרת בכוונת). היצרן הפעיל ביותר של עדשות רדיאקטיביות היתה חברת קודאק שבין דגמיה ניתן לציין את מצלמת הפוני, Signet ו-Instamatic. העדשה הרדיאוקטיבית המפורסמת ביותר היתה ה-Kodak Aero Ektar.
 

Photo: International Combat Camera Association.

GoPro

בשבוע החולף ביקרתי בחרמון. שמתי לב כי מעטים מסתובבים עם מצלמה מוזרה בתוך מארז שקוף. שאלתי אחד מהבעלים לפשר הדבר (כן גם אני לפעמים שואל איזו מצלמה יש לך) והוא הסביר לי בהתלהבות על המצלמה שלו.

כמובן שמיד שכחתי את השם, אבל כשחזרתי הביתה בצירוף מקרים מוזר מישהו שלח לי את הלינק הבא, לכתבה שבדיוק פורסמה ב-Ynet על צילומי אקשן. במקרה גם שם היה קישור למצלמה הזאת, GOPRO שמה.

אני חייב להגיד שמעולם לא התלהבתי ככ מפרסומת למצלמה. נשאר לי רק ללמוד לעשות את הדברים שיש בקליפ הזה ואני מסודר.

  

.

סיפור

צילום טוב בעיניי הוא כזה שמספר סיפור טוב, זה יכול להיות הסיפור שמתבטא בצילום עצמו או סיפור שאני ממציא כשאני מסתכל על התצלום. כל אחד יודע לצלם, אבל לא כל אחד יודע לספר. צילום בשבילי הוא תיעוד, סיפור שאני רוצה לספר לאחרים, לעצמי העתידי, לילדי.

רבים חושבים שהשקעה בציוד טוב יותר תעזור להם לצלם טוב יותר. אני טוען שזה לא משנה. תשקיעו בחוויה, תשקיעו בסיפור.
 

צילום ברשת והזנב הארוך

ברוח הבלוג בימים האחרונים לגבי "האם הפרסום ברשת עובד"? 

הפרסום ברשת עובד.
אבל בואו נבחן עבור מי הפרסום עובד.

כדי להבין זאת, בואו נכיר את מושג "הזנב הארוך". הזנב הארוך זאת תופעה מעניינת שבה סכום הפריטים המזעריים שווה או אף עולה על סכומם של הפריטים הגדולים. כדי להסביר זאת אשתמש בדוגמה הבאה:

תארו לכם עמודה מאוד מאוד גבוהה של מטבעות, נניח שיש בה מטבעות בשווי $4,338,500 והיא מייצגת את התמונה היקרה ביותר שנמכרה עד היום, והעמודה שבאה אחריה, שמעט נמוכה ממנה ויש בה מטבעות בשווי של רק $3,890,500. וכן הלאה, כל עמודה שבאה אחריה מייצגת תמונה שנמכרה בפחות כסף, עד שנגיע לתמונות שלנו, שנמכרות באתרי סטוקים למיניהם, תמונות שאנחנו מעלים לפליקר ותמונות שאנחנו מעלים לפורומים שונים. אם ננסה לתת לכל תמונה כזאת שווי כספי נגלה שהוא נמוך במיוחד, אולי שבריר של שבריר האגורה, שכן היא משלמת את עצמה דרך הפרסומות שאנחנו נחשפים אליהן באתרים הללו.

אם נתבונן בגרף הבא, נראה שהחלק הירוק מייצג אוכלוסיה קטנה עם הסתברות גבוהה, (תמונות יקרות) והחלק הצהוב מייצג אוכלוסיה גדולה עם הסתברות נמוכה (כל השאר).

אולי אפתיע אתכם כאן ואולי לא, אבל ההכנסה שנובעת מכל אותן תמונות "חסרות ערך", ביחד, (החלק הצהוב בגרף) גדולה יותר מההכנסה מכל התמונות היקרות להחריד שהזכרתי קודם וגם מהתמונות שהמחיר שלהן נראה סביר בעיניכם, כמו התמונות שאנחנו משלמים עליהן כדי לתלות בסלון, גלויות או התמונות ששילמנו עבורן לצלם חתונות שלנו (החלק הירוק בגרף). שוויין של התמונות הללו במונחי כסף נמוך או קרוב מאוד לסכום שווי התמונות שמחירן שבריר של שבריר הסנט!
המודל הזה אגב, עובד בכמעט כל תחום בכלכלת האינטרנט (למעט שווקים שהם קטנים מדי להיווצרות של זנב ארוך, כמו השוק בארץ שתלוי במקרים רבים בדוברי עברית).
אם ניקח את אתר המכירות EBAY כדוגמא, נראה שהרווח הגדול ביותר מגיע מפריטי "נישה" שבמקרים של חנויות רגילות לא היו נמכרים עקב חוסר כדאיות. גם אם ניקח את המוכרים הגדולים ביותר באיביי נראה שהם מהווים כ-2% מסך המוכרים, ולכל אחד מאותם מוכרים יש כמות עצומה של פריטים אשר 98% אחוזים מהם הם פריטי נישה וחלק קטן שהם בגדר "להיטים".
את כלל 98 האחוזים מתאר כריס אנדרסון עורך האתר WIRED בספרו, הזנב הארוך.

אם הסתקרנתם, אתם מוזמנים להמשיך ולהתעמק בנושא.

ברשותכם אגע במסקנות שלי מהמודל המעניין הזה: בעוד ששוק מסוים עשוי להיראות בעיניכם כערמה גדולה במיוחד של מטבעות, כדאי לראות כיצד מתפלג הרווח (או במילותיו של יאיר לפיד "איפה הכסף"?). הכסף, כך תגלו במהרה, נמצא בידיהם של 2% מהעוסקים בתחום, בד"כ אלו הם המפיצים של התוכן ולא יצרני התוכן. אנחנו הם אלה שיוצרים את התוכן ומעלים אותו לרשת, אבל מי שמרוויח מכך הם בעיקר גוגל, פייסבוק, פליקר ודומיהם.

המצב הזה מאפיין כמעט כל תחום ברשת - ספרים ,מוזיקה, סרטים וסדרות, וכמובן תצלומים. אם החלטתם להרוויח מהרשת בלבד(!) כדאי לדעת שהזנב הארוך ידאג לכך שכמעט לכל נישה שתבחרו בה תהיה דרישה, אבל בכל הנוגע לכסף כדאי להנמיך את הציפיות.

.

על ידע טכני בצילום

שיניתי את דעתי.

אתמול מכרתי את המבזק שלי, הבחור שקנה אותו הולך להיות צלם ארועים, אני בד"כ לא מיחס חשיבות לידע הטכני של מי מהאנשים שיוצא לי לשוחח עמם בנושאי צילום, אבל אתמול זה היה שונה. אין לי בעיה עם אנשים ששואלים על קליקים של פילטר מקטב, כן כן, מכרתי את הפילטר שלי וזאת הייתה אחת השאלות (בערך כמו לשאול כמה מצמוצים עשו המשקפיים שלך).
אני באמת חושב שמי שצילום זהו התחביב שלו הכי חשוב שיהנה ממנו, וזה כולל אותי, אבל אני לא מסוגל לקבל כשאדם אומר לי שהוא הולך לצלם ארועים ואין לו ידע בסיסי בתפעול הציוד שלו. הרי מספיק שיש לך מראה ו"עדשה שמגיעה ל300" (אני מצטט) ואתה בליגה של הגדולים. לפני שאספר על "צלם הארועים" לעתיד, תרשו לי לספר קצת על הפלאש שלי. מדובר בפלאש די ישן, הוא היה קצה הטכנולוגיה עבור מצלמות פילם, אבל עקב שיטת מדידת האור שלו, כשמחברים אותו למצלמה דיגיטלית הוא למעשה מאבד את "המוח" שלו, העוצמה שלו וגם התוצאה הסופית היא ברמה של הפלאש הכי חדיש של היום, אבל לפני כן צריך לכוון אותו ידנית, כי כמו שאמרתי אין לו "מוח".
זה גם מה שהסברתי לבחור בטלפון, הוא עשה רושם שהוא מתמצא וקבענו להיפגש אצלי בבית. מעבר לתפעול המצלמה (הוא לא ידע איך לשנות צמצם), אחרי שהוא החליט שהמהירות הטובה ביותר לצלם בערב בתוך הבית היא 1/2000 ניסיתי להסביר לו על מהירות סנכרון, אני מקווה שהוא לפחות זכר לא לעבור את ה-1/200, עם ידע על הקפצת הפלאש מהתקרה הוא דווקא הגיע מהבית, אבל כשנשאלתי אם הפלאש שלי "יעשה את העבודה באולם ארועים" והתשובה שנתתי לו היתה שזה תלוי בגובה התקרה הוא פשוט הסתכל עליי כאילו הוא עצמו נפל הרגע מהתקרה ושאל אותי בלי לחשוב פעמיים "מה הקשר"?!
אלה בערך היו השאלות. איחלתי לו בהצלחה ביצענו את העסקה ונפרדנו.
מאז הוא לא יוצא לי מהראש. יכול להיות שיש לו "עין". יכול להיות שיש לו רצון ללמוד והוא יהיה מצויין במה שהוא הולך לעשות, אבל נראה לי שהוא לקח את הרעיון ש"הכי טוב ללמוד משהו זה פשוט לקפוץ אל המים" קצת רחוק מדי, אני פשוט מרחם על הזוג שהולך להיות שפן הנסיונות שלו.

הבלוג הזה לא נוהג לעסוק הרבה בעניינים טכניים של צילום וזאת אחת הסיבות שבגללן אני אוהב לקרוא בו. אבל אחרי המקרה אתמול, זה ברור לי, זה לא מעניין אותי כי אני פשוט לא חושב על זה, הדברים האלה פשוט מובנים מאליהם מבחינתי, אז אם לרגע חשבתי שהשליטה במצלמה והידע הטכני פחות חשובים, אני חוזר בי. זה אולי לא חשוב כל כך אם הצילום הוא תחביב, אבל אם מישהו חושב להתפרנס מזה, למען השם שילך ללמוד קודם, לא חסרים מקורות מהם אפשר ללמוד את כל הדברים הטכניים.
אני מאמין שמי שהגיע לבלוג הזה (כך לפחות אני חושב על עצמי) עבר את השלב הזה ששאול קורא לו "אבולוציה" לפני כן, אבל אם לא, אני ממליץ בחום לא לדלג עליו.
.

לצלם כמו אנרי קרטיה ברסון

"The Decisive Moment" - הרגע המכריע.

אני מקנא באנרי קרטיה ברסון, איך הוא תמיד ידע ללחוץ על ה"הדק" בדיוק בשניה הארורה הזאת, שניה שנבחרה בקפידה שבמבט ראשון אין בה שום דבר מיוחד אבל גם אין שני לה, היא מעולם לא תחזור, אך ברנסון ידע לשמור אותה לנצח,  ברנסון ידע לבחור את הרגע המכריע הזה שבו מתמזגים הגיאומטריה והתוכן לכדי קומפוזיציה מושלמת עם הסיפור המרתק ביותר!



צילום: Henri Cartier-Bresson



אבל עצרו, למה להסתפק רק בשניה אחת? למה שלא נמזג כמה שניות לכדי אותו רגע מכריע (שבעצם מעולם לא קרה)?

הידד!!!!

בקרוב כל אחד יוכל להיות אנרי קרטיה ברסון.

תחי המהפכה!

(ותסלחו לי על הציניות)

.

קצת נתונים

חברים אני הולך להניח את דעתכם בנושאים הרי גורל אחת ולתמיד.אני הולך לענות לכם על כל השאלות שרציתם לדעת ולא העזתם לשאול. אני הולך לתת לכם את התשובה לחיים, היקום וכל השאר. (התשובה היא 42).

ובנימה רצינית יותר.

מדי פעם שאול נוהג לפרסם בבלוג הקטן שלנו סקרים, עם שאלות על סוג המצלמה הרצויה, סוג העדשה, על גרעיניות ועוד... זאת בהחלט דרך נחמדה לעמוד מה דעתם של הגולשים בבלוג. אבל מה חושבים/מחפשים אנשים מחוץ לביצה הקטנה שלנו?

לאחרונה נתקלתי בכלי לא כ"כ חדש של גוגל, GOOGLE INSIGHTS שמו. זהו כלי מאוד מעניין שמאפשר לראות מה אנשים מחפשים, להשוות בין חיפושים ובגדול (ע"פ גוגל) "לגלות טרנדים". כך לדוגמא אפשר סוף סוף לענות על שאלה שמטרידה בוודאי רבים. קנון או ניקון?

ובכן אם כן, לפחות במונחי חיפוש נראה שקנון זכתה ליותר פופולריות עד עתה, למרות שכפי שזה נראה אנו עדים לשינוי מגמה שמתרחש ממש בימים אלו לטובתה של ניקון. מעניין.

אחרי שענינו על השאלה הבוערת הנ"ל אפשר להתפנות לנושאים שמתעסקים בהם יותר בבלוג הזה.
עדשות פריים לדוגמה:

כן כן, אם חשבתם שרק אתם גיליתם עניין מחודש בעדשות פריים בעקבות הגלישה בבלוג, דעו לכם שאתם לא לבד. נראה שהנושא מעסיק יותר אנשים והמודעות לעדשות הללו עולה בהתמדה משנה לשנה. לפני שאתם קופצים משמחה בוודאי לא תופתעו כי הפריים עדיין מהווה כשליש מהחיפושים לעומת עדשות זום, אם כי מעניין להסתכל בגרף השינוי ביחס לקטגוריית הצילום:
די מפתיע לראות כי חיפושים בתחום מצלמות וציוד צילום ירדו מאז 2004 בלא פחות מ-54% גם חיפושים של עדשות זום ירדו בתקופה הנ"ל ב-9% בזמן שלעומתם חיפושים עבור עדשות הפריים ביחס לקטגוריית הצילום נסקו בלא פחות מ-384%. מעניין.

והנה תוצאה שאותי באופן אישי הפתיעה הכי הרבה. אתם בוודאי זוכרים את הפוסט הביקורתי של שאול על Scott Kelby ואת הפוסט שלי שבא בעקבותיו. אז הרי לכם מידת הפופלריות של קלבי לעומת Steve Huff. צלם ובלוגר פעיל מאוד שמרבה לדבר דווקא על מצלמות הלייקה והmirrorless.


מסתבר שכעת יותר אנשים מתעניינים במה שיש ל-Steve Huff להגיד לעומת סקוט קלבי. מפתיע.

בתחום החיפושים שקשורים לmirrorless מעניין לראות ששני החיפושים הבאים בתור קשורים לניקון וקנון בהתאמה, לא מפתיע שלמרות שלקנון כלל אין מצלמה בקטגוריה ולניקון עד לפני פחות משנה גם כן לא הייתה אחת.
אנשים חיפשו מידע הקשור לmirrorless בהקשר לשני היצרנים הגדולים הללו. מעניין אם מישהו בחברות הללו גם כן שם לב לנתונים:

לא אלאה אותכם במספרים נוספים, נסו זאת כאן  בעצמכם, ואם יש לכם עוד נתונים מפתיעים שתפו אותי בתגובות! (לא לנסות שאול נשיץ לעומת Scott Kelby ראו הוזהרתם :) )
.

Kevin Carter

התבוננו בתצלום הבא.

חלקכם אולי מכירים אותו. הוא צולם במרץ 1993 ופורסם ב-26 לאותו חודש בניו יורק טיימס. התמונה מסתובבת ברשת באינספור מכתבי שרשרת שמספרים חצאי אמיתות, ובעקבות יוצריה אפילו הופק סרט הוליוודי, Kevin Carter וחבורת ה-"BANG-BANG CLUB".

התמונה הזאת מתארת סיטואציה מזעזעת של ילדה סודנית באפיסת כוחות ונשר שממתין בסבלנות למותה.

ילדה קטנה וטורף.

אך ישנו עוד טורף שאנחנו לא רואים, הצלם. קווין קרטר כורע מאחורי המצלמה שלו ומתבונן דרך העינית, הוא מצלם את התמונה ומסתלק מהמקום. אחרי הכל אין זה מתפקידו לעזור לה, לא במעט אוכל או מים ולא בלסייע לה להגיע לתחנת חלוקת המזון שהיתה בקרבת מקום  (כפי שטענו אחדים ממבקריו).

The man adjusting his lens to take just the right frame of her suffering, might just as well be a predator, another vulture on the scene.

לאחר פרסום התמונה הוצפה מערכת העיתון בפניות רבות של קוראים שדרשו לדעת מה עלה בגורלה של הילדה. העיתון, כמו גם הצלם לא ידעו לענות על השאלה הזאת.

קווין קרטר זכה בפרס פוליצר על תמונתו כשנה לאחר מכן. למרבה הצער הצלם המוכשר שסבל מבעיות בחייו האישיים לא הצליח לנצל את הפרס ולהעלות את חייו חזרה למסלולם. הוא שם קץ לחייו זמן קצר לאחר מכן, ב27 ליולי 1994.

התמונה הזאת מטיבה לספר סיפור, אך מעל לכל היא מעלה הרבה שאלות, על אפריקה, עלינו, על הילדה המסכנה. אין הרבה תמונות מתאימות מהתמונה הזו לדון על תפקידו של הצלם, האם הוא שם רק כדי לתעד או שהוא גם יכול לעזור, להתערב בנעשה, להפגין אמפתיה ולנסות להשפיע?

.

לחשוב מחוץ לקופסא

בתמונה הזאת יש את כל הדברים שאני יכול לבקש מתצלום, היא מספרת סיפור, היא משאירה מקום לשאלות, היא מעוררת בי רגש.

מבחינה טכנית, היא חדה מספיק וגדולה מספיק.

אני אוהב את התמונה הזאת מכל מיני סיבות, אבל אחת מהן, היא שהתמונה הזאת עוזרת לי להבין שהייתי כלוא בתוך קופסת הרפלקס שלי.
   

לאחרונה מכרתי את המצלמה שלי, מה שהשאיר אותי עם המצלמה המובנית בטלפון החכם של אשתי. דבר מעניין שקרה לי הוא זה: הבנתי שהייתי שבוי בחוסר הבטחון שלי מאחורי ציוד יקר שלא ממש היה לי בו צורך.
אני יכול למצוא אלף ואחד דברים שאין במצלמה הזאת, כמו צמצם, תריס, זום, שליטה על ISO, עינית וכו', אבל אני לא יכול להתעלם מכך שבשורה התחתונה אני אוהב את התמונה הזאת לא פחות מתמונות שהופקו במצלמת הרפלקס שלי.

זו אמת מעט מטרידה בהתחשב בעובדה שאני עדיין מתכנן לקנות מצלמה, שאמנם קטנה אבל גם עולה הרבה יותר מהמצלמה הקודמת שלי...

האם אני פשוט הולך לעבור מקופסא עם מראה לקופסא אחרת ,ללא אחת כזו?

.

תפנו לעצמכם שעה. תהנו.

התלהבות

ישנם שלושה מרכיבים שדרושים לאדם כדי להיות טוב במה שהוא עושה.

התלהבות, כשרון ועבודה קשה.

כדי להצליח, לאותו אדם דרושים רק שני מרכיבים מתוך השלושה, כל עוד המרכיב של ההתלהבות קיים. מבחינתי אם קיימת בי ההתלהבות, אזי ההתלהבות תגרום לי לרצות ללמוד עוד. כשאני לומד עוד, אני רוצה לעשות יותר דברים, דברים חדשים, לשפר את הדברים הקיימים, להבין יותר.

אם לאדם אין אפילו מעט התלהבות ממה שהוא עושה, אין לו סיכוי להצליח.

אי אפשר להכריח את עצמך להתלהב ממשהו.

תשאלו את עצמכם ממה אתם מתלהבים, מה אתם אוהבים,מה מושך ומעניין אתכם, מהדברים האלה תתחילו, תעשו אותם, תחוו אותם, צלמו אותם.

צילום: לאוניד וינשטיין 

(ומדי פעם מותר גם להתלהב מציוד)
.

המבוגרים מתעלמים מדברים חשובים

צילום: מיכאל פוקס.

"אם ספרתי לכם את הפרטים על אודות הכוכבית "ב-612" אף גיליתי לכם את מספרה הסידורי, לא עשיתי זאת אלא בגלל המבוגרים הללו. כך דרכם של המבוגרים החובבים ספרות ומספרים. אם סחת להם על חברך החדש, לעולם לא יבקשו לדעת את עקרי הדברים ולא ישאלו: "מה טיבו של חבר זה? האם קולו ערב לאוזן? אילו משחקים חביבים עליו ביותר? האם הוא מאסף פרפרים?" ורק זאת יבקשו לדעת: "בן כמה הוא? כמה אחים לו? מה משקלו? כמה משתכר אביו?" הם סבורים כי רק כך אפשר להכיר את האיש ולעמד על טיבו."

אנטואן דה סנט-אכזיפרי, "הנסיך הקטן"

מאז מעבר עולם הצילום למרחב הדיגיטלי נראה שמעולם לא התעסקנו כ"כ הרבה במספרים. מספר הפיקסלים, גודל החיישן, מספרי הISO. המצלמה הדקה בעולם, המצלמה הקטנה בעולם, כמות פריימים בשניה, מהירות תריס, ומאז כניסת הוידאו כסטנדרט במצלמות הסטילס הרשימה רק הולכת וגדלה מדי שנה.

נקודת האור היחידה באה מכיוונה של קנון שנראה שהפסיקה לעת עתה את המירוץ לכמות הפיקסלים, מה שלא ניתן לומר על סוני שכבר די עברה את גבול הטעם הטוב עם חיישן ה24 מגה פיקסל שלה ולא ברור אם היא מתכננת להעצר שם.

בעולם שבו כל המצלמות כבר מציעות הרבה מעבר למה שמשתמש מצוי באמת זקוק לו, זה הזמן לעצור, לפני שאנחנו רצים למצלמה עם כמות הפיקסלים הגדולה ביותר ולשאול האם המצלמה תהיה לי נוחה? לאיזה ז'אנר היא מתאימה יותר? האם ארגיש בנוח להסתובב איתה? האם קולה ערב לאוזן?!

יש לכם עוד רעיונות?

אשמח אם תגיבו.

.

על צילום ומיון אפרוחים

מקובל לחשוב שראיה צילומית היא תכונה מולדת וקשה עד לא ניתן לרכוש את המיומנות מלימוד. אבל, אולי בכל זאת קיים "מומחה" שיכול ללמד אותנו ראיה צילומית?

באחת הכתבות המרתקות ביותר שקראתי:"איך האינטואיציה עובדת?" שפורסמה באתר כלכליסט, טוען פרופ' דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל ואבי הכלכלה ההתנהגותית כי "בכולנו מסתתרת טכנולוגיה רבת עוצמה שניתן לתכנת אותה לכל צורך... קיים בנו פוטנציאל לגאונות אינטואיטיבית בכל מה שנבחר להתמחות בו".

... ההוכחה האולטימטיבית לגמישותה של האינטואיציה היא מקצוע משונה בשם מיון אפרוחים. הוא נולד רשמית ב־1924, הודות לשלושה מדענים יפנים שמצאו לראשונה שיטה להבחין בין אפרוחים זכרים לנקבות כבר ביום הראשון לחייהם ולא בגיל ארבעה שבועות, כפי שהיה נהוג עד אז.

זו היתה בשורה קשה לתרנגולים הזכרים, אבל חדשות נהדרות למגדלי העופות ברחבי העולם, ששאפו תמיד להיפטר מהתרנגולים מוקדם ככל האפשר. אבל השיטה התגלתה כבעייתית: ההבדלים שהמדענים היפנים זיהו היו עדינים ולא חד־משמעיים וביותר מ־40% מהמקרים כלל לא הופיעו.

ובכל זאת היא עבדה מצוין. בתוך עשור שינו בוגרי השיטה היפנית את התעשייה כולה. הטובים שבהם מסוגלים למיין 8,000 אפרוחים ביום ב־99.7% דיוק. אבל איך הם עושים את זה, אם הטכניקה רעועה כל כך? אר.די. מרטין, כותב הספר "מומחה למיון אפרוחים", גילה שלתופעה אין הסבר טכני משביע את הדעת. הממיינים עצמם אינם מסוגלים להסביר במילים איך הם עושים את זה, וכשדוחקים בהם הם אומרים שהם פשוט מרגישים את מין האפרוח.

"יש רק דרך אחת ללמוד 'להרגיש' מין של אפרוח", מסביר מרטין בספרו. "הסטודנט לוקח אפרוח, בוחן אותו בזהירות ומניח אותו בסל המתאים. בהתחלה זה כמעט ניחוש מוחלט. המדריך, שעומד לידו כל הזמן, מסתכל ואומר לו בכל פעם 'כן' או 'לא'. את הפעולה הזאת הם עושים אלפי פעמים מדי יום. בשבועות הראשונים התלמיד טועה בחצי מהמקרים. אחרי חודש כמות ה'לא' יורדת לפחות מ־30%. אחרי כמה חודשים, אם הוא מוכשר, הוא לא שומע יותר את המילה 'לא' בכלל. זה מפסיק להיות משהו שדורש מאמץ מנטלי והופך למשהו אוטומטי לגמרי".

"זו", אומר כהנמן, "עיקר השיטה לתכנת את האינטואיציה: חוקיות, תרגול רב ופידבק מיידי ורציף מהמומחה הכי טוב שאתה יכול למצוא". אחד מהשלושה לא מספיק...

מתוך: "איך האינטואיציה עובדת?" http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3533866,00.html

ומהאפרוחים לתצלומים. החיפוש אחר מומחה שיגיד לנו 'כן' או 'לא' על התמונות שלנו מביא אותנו בצורה די אינטואיטיבית למקומות כמו פורום תפוז ודומיו, אתרי שיתוף והאתר מספר אחת שממנו קיבלתי עד היום רק 'לא' - 1X.com.הבעיה לפחות עם השניים הראשונים היא שצריך מומחה שיגיד לך מי המומחה שדעתו אובייקטיבית ואמינה ומי מונע ממניעים של פופולריות, מעמד וכו'...

תשאלו אולי איך למצוא את המומחה שיגיד מי המומחה? בשביל זה צריך מומחה...ומכאן לביצה והתרנגולת. 

The Library of Virginia

הרעיון של לימוד ראיה צילומית על ידי "תכנות אינטואיציה" נראה הגיוני ומלהיב בעיניי. עם זאת אני חושב שאין דבר מספק יותר מלהגיע לשם בכוחות עצמך. וגם אם לא אגיע לשם לעולם אני בטוח שאהנה מהדרך.

מיכאל פוקס


הערת העורך:
האם אפשר "לאמן" את האינטואיציה? האם בצילום (או באמנות בכלל) הדיכוטומיה של "נכון" ו"לא נכון" רלוונטית כפי שהיא רלוונטית למיון אפרוחים? ואם כן, מיהם בעלי הסמכות שישפטו? עורך האתר 1X? אוצר הגלריה? המצביע האנונימי בתחרות הפתוחה? הבוחן של מאגר ה-micro stock? מוביל הדעה ב"תעשיה"? המאסטר החי או המת?
האינטואיציה היא קופסה שחורה שמושפעת ממרכיבים פנימיים (תחושות, רגשות, טעם, ניסיון והשקפת עולם) וחיצוניים (כיצד "צריך" לצלם). "תכנות" שלה משמעו חיזוק ההשפעות החיצוניות תוך דיכוי המרכיבים ההומאניים שלה. כשאנחנו מפעילים כלים מתוכנתים אנחנו נצמדים לאלגוריתמים קבועים מראש, קשיחים, שאמורים להבטיח תוצאה אופטימלית. במדע ובתעשיה יש יתרונות ברורים לכלים כאלה. אפילו בצילום: כך נקבעים הפרמטרים של החשיפה ושל המיקוד האוטומטיים. מצלמת השנה של 'העין' מפעילה אפילו אלגוריתם לעריכה אוטומטית: היא בוחרת את התצלומים הטובים ביותר מתוך רצף של חשיפות. לא מן הנמנע שבעתיד יופיעו מצלמות שיתיימרו להציע אלגוריתמים של ראיה צילומית. נוכל להניח להן לבחור את הקומפוזיציה ואת רגע החשיפה ה"אופטימליים". אבל האם נרצה בכך?
הסיפא של הדברים הוא לדעתי פשרה מצוינת: "עם זאת אני חושב שאין דבר מספק יותר מלהגיע לשם בכוחות עצמך. וגם אם לא אגיע לשם לעולם אני בטוח שאהנה מהדרך."
.

על צילום ותחרות מלכת היופי

לפני כמה ימים העלה כאן שאול כמה טענות קשות על הצלם Scott Kelby. בעיניי הרשימת ציוד באתר שלו נראית די מגוחכת, אבל כמה גולשים כאן העירו בצדק שקלבי הוא אחד שמתפרנס מצילום ולכן זה כלל לא מגוחך ודי הגיוני שתהיה לקלבי רשימת ציוד כזאת.

מעבר לציוד טען שאול שהתצלומים של קלבי אמנם יפיפיים אבל "ריקים מהבעה". אני הולך לטעון את הדבר הבא: אם שאול (או כל אחד אחר כאן לצורך העניין) היה צריך להתפרנס מצילום, סביר להניח שהוא היה פועל כמו קלבי. זוהי ברירה טבעית ומובנת, והיא נובעת מהתמריץ שעל פיו פועל קלבי. כסף.

את ההסבר אביא מדוגמה מאוד מפורסמת של ג'ון מיינרד קיינס ,כלכלן בריטי ידוע.

נניח שמתקיימת תחרות של מלכות יופי באחד האתרים (פורום צילום של תפוז לדוגמא) ועליכם לבחור אחת מבין 20 מועמדות (הזוכה המאושרת כמובן תוכל לנסוע מסביב לעולם ולפעול למען שלום עולמי). מבין אלה שהצביעו למועמדת שתזכה במירב הקולות תוגרל מכונית ספורט יוקרתית.

עכשיו בואו נבחן מה יעשה שאול נשיץ (או אני , או כל אחד מאיתנו):

נניח שהמועמדת שהכי מוצאת חן בעינינו היא מועמדת מספר 10. האם עלינו לבחור בה?

אם חשוב לנו להגיד לשאר הקוראים מה דעתנו, אז כן. אם אנחנו רוצים שמועמדת מס' 10 תיסע מסביב לעולם ותפעל למען שלום עולמי, אז בוודאי.

אז האם נבחר במועמדת מס' 10?

ובכן אם ברצוננו להחנות רכב ספורט יוקרתי בחניה של הבית אזי התשובה היא בוודאי שלא. כי אם המועמדת שבחרנו לא תזכה, אזי כלל לא נוכל להשתתף בהגרלת המכונית. עלינו לחשוב את מי שאר הקוראים יבחרו, כלומר לחשוב מה הם חושבים.

קיינס גם טוען שזה כמובן לא מספיק, כי צריך לחשוב מה שאר הקוראים חושבים ששאר הקוראים חושבים ששאר הקוראים חושבים וכן הלאה... מי המועמדת הכי יפה. את העקרון אני מקווה שהבנתם.

קיינס אמנם נתן את הדוגמה הזאת בהקשר למניות, אבל התמריץ והחשיבה נכונים להמון דוגמאות אחרות בחיים. למשל במקרה של קלבי: כשמר קלבי צריך לבחור תצלום שלו מבין 20 מועמדים, האם הוא יבחר את זה שהכי יפה בעיניו? נניח של המשפחה שלו בארוחת חג? או את זאת שהוא חושב שקהל היעד שלו יאהב? נניח של דוגמנית סקסית שמחזיקה גיטרה. התמריץ של קלבי לא משאיר לו הרבה מקום לבחירה.

כשאנחנו רואים את רשימת הציוד שלו ,חשוב להבין. סביר מאוד להניח שמר קלבי בעצמו לא באמת חושב שכל הציוד הזה נחוץ לו, אבל הוא כן חושב מה הקוראים שלו חושבים. והוא עושה את זה ממש טוב, אחרת הוא לא היה מצליח כל כך.

מיכאל פוקס

הערת העורך:

אם להשתמש בדוגמה של קיינס עצמו, ככל שיותר מצביעים בתחרות מלכת היופי יתנו את קולם לאותה מועמדת  כך יקטן הסיכוי של כל אחד מהם לזכות בהגרלת המכונית. יותר מזה, כך גם יקטן הסיכוי שהמועמדת שהוא מעדיף בסתר ליבו תזכה.  ההתנהגות הזאת גורמת לדלות הרוח בתרבות שלנו, מפני שהיא מדכאת את הפלוראליזם ואת היצירה האותנטית. מאחר שהכל נבחן במונחים כלכליים, רבים וטובים חוששים להתרחק יותר מדי מן הקונצנזוס שכבר הוכיח את עצמו פעמים רבות. יש לכך דוגמאות רבות. אחת הבולטות שבהן היא תעשיית הסרטים בהוליווד שמזה שנים לא יוצרת עבודה מקורית ומעניינת. הסתכלו בתמונות המועלות לרשת: רבות מהן משתמשות באותה אסתטיקה מלוקקת וחנפנית מתוך הבנה שזהו "טעם הקהל" הדומיננטי. ככל שיותר צלמים יוצרים את אותו דומן ויזואלי חסר הבעה כך יקשה עליהם להגשים את שאיפותיהם הכמוסות להתפרנס מהצילום שלהם. לא בגלל שהם פחות טובים, אלא דווקא משום שהם דומים לכולם.

זאת כמובן דעתי הפרטית ואני מבין שהיא לא מקובלת במיוחד. חסידיו של Kelby בוודאי יחלקו עלי. גם משום שהם צעירים וגם משום שלרובם אין עניין רב ב"אמנות". אינני טוען לחובתו של Kelby עצמו, אבל הוא משלה את קוראיו ביותר ממובן אחד. הראו לי את אותם תלמידים שלו שמתפרנסים בכבוד מהצילום שלהם. אני מחכה.

.

מחשבות על ציוד

את המצלמה הראשונה שלי קניתי... לפני 11 שנה, היא שירתה אותי בנאמנות עד לפני 3 שנים, אז, לאישתי נמאס סופית מההמתנה לפיתוח סרטי צילום והיא החליטה לקנות מצלמה דיגיטלית שאני אבחר. המצלמה שקניתי היתה רפלקסית קטנה, עם עדשה איכותית שקניתי מאוחר יותר.

היתי מרוצה ואם מישהו שאל אותי אם אני רוצה לשדרג, הייתי מסביר לו שאין לי עניין במצלמות ומה שיש לי בהחלט מספק אותי. יותר מזה, אמרתי שאם אחליף אי פעם, אזי זה יהיה למצלמה קטנה יותר ללא מראה. חלמתי איך המצלמה שלי נהיית מרופטת ושחוקה מרוב שימוש ולא הטרדתי את עצמי במחשבות על ציוד.

אבל הרבה יותר מהר מכפי שציפיתי הכל השתנה. פירסמתי את כל ציוד הצילום שלי למכירה. האינטנסיביות שבה כל זה קרה די מטרידה אותי, בד"כ אני עוצר ושואל את עצמי מה הם באמת הצרכים שלי, אבל הפעם לא בא לי. אני רוצה לעשות את זה בצורה אימפולסיבית. להיפטר מכל הציוד שלי ולקנות מצלמה קטנה ללא מראה.

אני אומר לעצמי שהפעם הזאת זה יהיה סופי, אבל מטרידה אותי השאלה מה יקרה אחרי שתהיה ברשותי המצלמה החדשה: האם אצליח להחזיק בה לאורך זמן? ואם אני עושה זאת עכשיו - איך אדע שלא אעשה זאת בעתיד?

האם החלום שלי של מצלמה ישנה ומרופטת שהולכת איתי שנים אינו אלא חלום באספמיה?

 

מיכאל פוקס
.