על צילום ומיון אפרוחים

מקובל לחשוב שראיה צילומית היא תכונה מולדת וקשה עד לא ניתן לרכוש את המיומנות מלימוד. אבל, אולי בכל זאת קיים "מומחה" שיכול ללמד אותנו ראיה צילומית?

באחת הכתבות המרתקות ביותר שקראתי:"איך האינטואיציה עובדת?" שפורסמה באתר כלכליסט, טוען פרופ' דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל ואבי הכלכלה ההתנהגותית כי "בכולנו מסתתרת טכנולוגיה רבת עוצמה שניתן לתכנת אותה לכל צורך... קיים בנו פוטנציאל לגאונות אינטואיטיבית בכל מה שנבחר להתמחות בו".

... ההוכחה האולטימטיבית לגמישותה של האינטואיציה היא מקצוע משונה בשם מיון אפרוחים. הוא נולד רשמית ב־1924, הודות לשלושה מדענים יפנים שמצאו לראשונה שיטה להבחין בין אפרוחים זכרים לנקבות כבר ביום הראשון לחייהם ולא בגיל ארבעה שבועות, כפי שהיה נהוג עד אז.

זו היתה בשורה קשה לתרנגולים הזכרים, אבל חדשות נהדרות למגדלי העופות ברחבי העולם, ששאפו תמיד להיפטר מהתרנגולים מוקדם ככל האפשר. אבל השיטה התגלתה כבעייתית: ההבדלים שהמדענים היפנים זיהו היו עדינים ולא חד־משמעיים וביותר מ־40% מהמקרים כלל לא הופיעו.

ובכל זאת היא עבדה מצוין. בתוך עשור שינו בוגרי השיטה היפנית את התעשייה כולה. הטובים שבהם מסוגלים למיין 8,000 אפרוחים ביום ב־99.7% דיוק. אבל איך הם עושים את זה, אם הטכניקה רעועה כל כך? אר.די. מרטין, כותב הספר "מומחה למיון אפרוחים", גילה שלתופעה אין הסבר טכני משביע את הדעת. הממיינים עצמם אינם מסוגלים להסביר במילים איך הם עושים את זה, וכשדוחקים בהם הם אומרים שהם פשוט מרגישים את מין האפרוח.

"יש רק דרך אחת ללמוד 'להרגיש' מין של אפרוח", מסביר מרטין בספרו. "הסטודנט לוקח אפרוח, בוחן אותו בזהירות ומניח אותו בסל המתאים. בהתחלה זה כמעט ניחוש מוחלט. המדריך, שעומד לידו כל הזמן, מסתכל ואומר לו בכל פעם 'כן' או 'לא'. את הפעולה הזאת הם עושים אלפי פעמים מדי יום. בשבועות הראשונים התלמיד טועה בחצי מהמקרים. אחרי חודש כמות ה'לא' יורדת לפחות מ־30%. אחרי כמה חודשים, אם הוא מוכשר, הוא לא שומע יותר את המילה 'לא' בכלל. זה מפסיק להיות משהו שדורש מאמץ מנטלי והופך למשהו אוטומטי לגמרי".

"זו", אומר כהנמן, "עיקר השיטה לתכנת את האינטואיציה: חוקיות, תרגול רב ופידבק מיידי ורציף מהמומחה הכי טוב שאתה יכול למצוא". אחד מהשלושה לא מספיק...

מתוך: "איך האינטואיציה עובדת?" http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3533866,00.html

ומהאפרוחים לתצלומים. החיפוש אחר מומחה שיגיד לנו 'כן' או 'לא' על התמונות שלנו מביא אותנו בצורה די אינטואיטיבית למקומות כמו פורום תפוז ודומיו, אתרי שיתוף והאתר מספר אחת שממנו קיבלתי עד היום רק 'לא' - 1X.com.הבעיה לפחות עם השניים הראשונים היא שצריך מומחה שיגיד לך מי המומחה שדעתו אובייקטיבית ואמינה ומי מונע ממניעים של פופולריות, מעמד וכו'...

תשאלו אולי איך למצוא את המומחה שיגיד מי המומחה? בשביל זה צריך מומחה...ומכאן לביצה והתרנגולת. 

The Library of Virginia

הרעיון של לימוד ראיה צילומית על ידי "תכנות אינטואיציה" נראה הגיוני ומלהיב בעיניי. עם זאת אני חושב שאין דבר מספק יותר מלהגיע לשם בכוחות עצמך. וגם אם לא אגיע לשם לעולם אני בטוח שאהנה מהדרך.

מיכאל פוקס


הערת העורך:
האם אפשר "לאמן" את האינטואיציה? האם בצילום (או באמנות בכלל) הדיכוטומיה של "נכון" ו"לא נכון" רלוונטית כפי שהיא רלוונטית למיון אפרוחים? ואם כן, מיהם בעלי הסמכות שישפטו? עורך האתר 1X? אוצר הגלריה? המצביע האנונימי בתחרות הפתוחה? הבוחן של מאגר ה-micro stock? מוביל הדעה ב"תעשיה"? המאסטר החי או המת?
האינטואיציה היא קופסה שחורה שמושפעת ממרכיבים פנימיים (תחושות, רגשות, טעם, ניסיון והשקפת עולם) וחיצוניים (כיצד "צריך" לצלם). "תכנות" שלה משמעו חיזוק ההשפעות החיצוניות תוך דיכוי המרכיבים ההומאניים שלה. כשאנחנו מפעילים כלים מתוכנתים אנחנו נצמדים לאלגוריתמים קבועים מראש, קשיחים, שאמורים להבטיח תוצאה אופטימלית. במדע ובתעשיה יש יתרונות ברורים לכלים כאלה. אפילו בצילום: כך נקבעים הפרמטרים של החשיפה ושל המיקוד האוטומטיים. מצלמת השנה של 'העין' מפעילה אפילו אלגוריתם לעריכה אוטומטית: היא בוחרת את התצלומים הטובים ביותר מתוך רצף של חשיפות. לא מן הנמנע שבעתיד יופיעו מצלמות שיתיימרו להציע אלגוריתמים של ראיה צילומית. נוכל להניח להן לבחור את הקומפוזיציה ואת רגע החשיפה ה"אופטימליים". אבל האם נרצה בכך?
הסיפא של הדברים הוא לדעתי פשרה מצוינת: "עם זאת אני חושב שאין דבר מספק יותר מלהגיע לשם בכוחות עצמך. וגם אם לא אגיע לשם לעולם אני בטוח שאהנה מהדרך."
.