1. מה אתה חושב על עריכת תמונות, לא ברמה פוטושופית, אלא משהו פעוט, ברמת פיקאסה? קצת חדות, או קצת הדגשת צבע? אתה לא מרגיש שזו קצת רמאות? אני יודעת שהיום זה כמו לשאול מה אתה חושב על לחם עם קמח, אבל עדיין מרגיש לי להראות תמונה שצילמתי, אחרי עריכה, כמו סוג של שקר...
2. אני רואה שאת מרבה מאוד לצלם אנשים... אתה מצלם ככה סתם ברחוב?
אתה מבקש מהם רשות? מאוד הייתי רוצה לצלם אנשים ברחוב, כלומר באמצע עיסוקיהם הטבעיים, מה שנקרא "ספונטני", אבל אני מרגישה שיש בזה משהו מאוד חודרני, פולש, ודי לא הוגן- אם אתה לא מבקש רשות (או במילים אחרות- אני די מתביישת לבקש מהם), אז... איך מתחילים לצלם אנשים ברחוב?
אולי כדי להסביר את השאלות אציין אני סטודנטית לאומנות בסה"כ בת 20, והניסיון שלי הוא חובבני לגמרי... עם אהבה ותשוקה גדולות מאוד לצילום אומנותי.
יעל
חשוב שתדעי שתמונות תמיד עוברות עיבוד כלשהו, אם זה בתוך המצלמה או על מחשב. גם בצילום בפילם תמונות עברו עריכה בחדר החושך, אם זה בזמן פיתוח הפילם או שלב ההדפסה על הנייר. בתקופה מאוחרת יותר של צילום בפילם, הנגטיב נסרק והמשך העיבוד בוצע בפוטושופ. תיקוני צבע, חדות קונטרסט וחשיפה עומדים בכל כללי האתיקה העיתונאית מאז ומעולם, אז אני חושב שהם מספיק טובים גם בשביל הצלם החובב. כעבודת אמנות אני גם לא רואה בעיה עם שימוש בעריכה כבדה יותר, ושוב גם בתקופה האנלוגית אמנים שילבו צילום וציור ובניית מונטאז'ים וכיו"ב.
לגבי צילום ברחוב, אם את רוצה לשמור על הספונטניות של התמונה אז אי אפשר לבקש רשות קודם... יש שלל דרכים לצלם ברחוב מבלי שירגישו בך, זה דורש אימון וסבלנות. אם את מרגישה שצילום אנשים זרים ברחוב זה חודרני ולא הוגן אז מדוע את רוצה לעשות זאת? אני חושב שצילום צריך להתבצע ממקום של נוחות (ואני לא מדבר על נוחות פיזית). אם לא נוח לך לצלם סיטואציה מסויימת אז אל תנסי, התוצאה לא תהיה טובה. עדיף שתתמקדי בלצלם נושאים שאת כן מרגישה בנוח איתם.
לגבי צילום ברחוב, אם את רוצה לשמור על הספונטניות של התמונה אז אי אפשר לבקש רשות קודם... יש שלל דרכים לצלם ברחוב מבלי שירגישו בך, זה דורש אימון וסבלנות. אם את מרגישה שצילום אנשים זרים ברחוב זה חודרני ולא הוגן אז מדוע את רוצה לעשות זאת? אני חושב שצילום צריך להתבצע ממקום של נוחות (ואני לא מדבר על נוחות פיזית). אם לא נוח לך לצלם סיטואציה מסויימת אז אל תנסי, התוצאה לא תהיה טובה. עדיף שתתמקדי בלצלם נושאים שאת כן מרגישה בנוח איתם.
שגיא
בעידן הצילום הדיגיטלי (וגם בצילום האנלוגי, אם כי במידה פחותה) העיבוד לאחר החשיפה הוא חלק מתהליך יצירתה של התמונה. צלמים שונים נבדלים ביניהם בחשיבות שהם מייחסים לעיבוד הזה: ישנם כאלה שמבצעים רק תיקונים קלים בחדות, בבהירות ובקונטרסט. פעולות כאלה נחשבות "כשרות" בכל הז'אנרים של הצילום, כולל הצילום העיתונאי החדשותי. בקצה השני של הספקטרום תמצאי צלמים שלדידם "התצלום" ו"התמונה" הם שני מושגים שונים לגמרי זה מזה. העיבוד שלהם כולל לא רק שינויים בגימור של התצלום אלא גם שינויים בתוכן שלו. האם זאת "רמאות"? התשובה תלויה במטרתו של הצלם ובאופן הגשתה של התמונה. כל עוד ברור למתבונן שהיצירה שלפניו איננה 'תצלום' במובנו הפשוט אינני רואה בעיה אתית. מצד שני, יותר ויותר אנחנו נתקלים ביצירות חזותיות המוצגות כתצלומים, שאינן מייצגות את הסצנה שהיתה לפני המצלמה במידת השקיפות המתבקשת. השאלה בדבר עיבוד התמונה אנלוגי לעניין נוסף, מהותי יותר לדעתי, שיש לו קשר לשאלתך השניה: האם עלינו לבחון תצלומים אותנטיים באותן אמות מידה בהן אנו בוחנים תצלומים מבויימים? הרי אפשר להסתכל על הרכבתה של הסצנה המצולמת כעל מעין "עיבוד לפני החשיפה". איכותו של תצלום מבוים איננה גולמית אלא נסמכת על איכות ההצבה של הסצנה. במלים אחרות, האמנות כאן איננה נגזרת של הצילום אלא של משהו אחר. בשני המקרים (עיבוד התמונה לפני החשיפה או אחריה) אין גבולות ברורים בין "מותר" ו"אסור" (אני מתייחס לצורך העניין לצילום דוקומנטרי). כמוך, אני מעדיף להתבונן בתצלומים אותנטיים, "טבעיים", בהם הצלם ממלא תפקיד פאסיבי. ערכם של תצלומים כאלה שהם מוסרים למתבונן אינפורמציה על העולם דרך נקודת מבטו הסגולית של הצלם. הוא יכול לבחור את זווית ההשקפה שלו, את הפרספקטיבה הליניארית, את האופן בו מבוטאת בתצלום תנועה ואת רגע החשיפה, אבל הוא אינו יכול לקבוע את היחסים המרחביים בין מרכיבי הסצנה. תצלומים כאלה בדרך כלל אינם תלויים בעמידה בסטנדרטים אסתטיים מכיוון שהתוכן שלהם מספיק מעניין כדי ליצור במתבונן תגובה רגשית. אדרבא, תצלומים מהסוג הזה מאבדים מערכם (בעיני) אם הם "מלוקקים" יתר על המידה. כסטודנטית לאמנות את וודאי מכירה היטב את חשיבותה של היושרה הפנימית של האמן. לכן, אם את חשה בחוסר נוחות כאשר את מעבדת את התצלומים שלך פשוט הימנעי מלעשות זאת. רבים מן הצלמים האמנים הנחשבים ביותר כיום נוהגים כך.
לשאלתך השניה, אינני רואה בעצמי צלם רחוב מוכשר וכמוך אני סובל מעכבות בצילום בחטף של אנשים זרים. התצלומים שאת רואה בבלוג הזה נוצרו באופן שונה לגמרי. אני נמצא במחיצת האנשים במשך זמן מה לפני שאני מצלם אותם. אני משוחח איתם ומנסה להבין את המוטיבציה שלהם ואת רגשותיהם. אינני מסתיר את המצלמה והם מודעים היטב לנוכחותה ולמטרתה. כשאני מצלם אותם הם אינם מתעלמים ממני אלא מקבלים אותי. אינני מבקש את רשותם באופן פורמאלי, אבל יש בינינו הסכמה שקטה: הם ירשו לי להתקרב אליהם ואני אציג אותם באופן אמפתי (לאו דווקא "מחמיא". אינני נעתר לבקשות בנוסח "תעשה לי פוטושופ").
אני מקווה שעזרתי. בהצלחה.
שאול
.
שלום, תודה רבה לשניכם על התגובות הרגישות והמפרטות.
השבמחקשגיא, תודה רבה, התחברתי במיוחד לאמירתך "אני חושב שצילום צריך להתבצע ממקום של נוחות (ואני לא מדבר על נוחות פיזית). אם לא נוח לך לצלם סיטואציה מסויימת אז אל תנסי, התוצאה לא תהיה טובה. עדיף שתתמקדי בלצלם נושאים שאת כן מרגישה בנוח איתם.", אני מרגישה שזה מאוד מדייק עבורי את המקום של צילום מאהבה.
שאול, תודה רבה,זה מאוד מעניין, ההבחנה בין 'תצלום' ל'תמונה'. נראה שזה מגדיר היטב את הנקודה הזו.
באמת, לטבעיות, ל"מקריות", יש משקל גדול בצילום, לעומת, ציור למשל, שגם שם צריך את המקריות הממוזלת, המרכיב החמקמק ששמו קסם, אבל בצילום לא מדובר בעוד משהו, בשילוב מוצלח שיוצר גוון רצוי, אלא זה לב הצילום (הלא מבוים, כמובן), וזה מרתק לגמרי. זאת אומרת, אולי אצלם ובדיוק אז האובייקט יעשה איזו תנועה מעניינת? אולי אצלם ובמקרה, מבלי שתכננתי, פתאום תיווצר תמונה שיש בה סיפור שלם..?
זה ממש קסום.
שוב, תודה לשניכם, עניתם לי תשובות שאני עוד צריכה להרהר בהן (וזה כמובן תענוג בפני עצמו)..