על אינטואיציה

One of the things that did me no good at all in the formative years of my career was prescriptive advice from established writers, even though I craved it at the time. You know the sort of thing: “Write a minimum of 15 drafts.” “A good book takes five years to produce.” “Learn Ulysses off by heart.” “Make sure you can identify trees.” “Read your book out loud to your cat.” I cannot tell an oak from another tree, the name of which I cannot even dredge up for illustrative purposes, and yet I got by, somehow. Walk into a bookshop and you will see work by writers who produce a book every three months, writers who don’t own a TV, writers with five children, writers who produce a book every twenty-five years, writers who never write sober, writers who have at least one eye on the film rights, writers who never think about money, writers who, in your opinion, can’t write at all. It doesn’t matter: they get the work done, and there they are, up on the shelves. They might not stay there forever: readers now and way off into the future, make that decision.

Nick Hornby

הנגישות שהרשת מציעה לאינפורמציה היא ברכה גדולה. אנחנו יכולים לקבל כמעט כל מידע בשתי לחיצות כפתור מהירות. בחינם. אפילו מבלי לזוז ממקומנו. אולם השפע הזה גורם גם לבעיות: כיצד נדע מה רלוונטי עבורנו, מה אמין ומה שימושי? בעבר, כמעט כל בדל של מידע מודפס עבר עריכה לפני שעלה על הנייר. מישהו טרח לקרוא את האינפורמציה הגולמית ולברור עבורנו את המוץ מן התבן. היה לזה מחיר: לעתים העורך היה סלקטיבי מדי, לא מעודכן או בעל אג'נדה שהיטתה את המידע שקיבלנו. מצד שני, הטקסטים שקראנו היו על פי רוב מזוקקים יותר, מנומקים יותר ומובנים יותר.
דומה שאין תחומים "מקצועיים" רבים, גם ברשת, שמשתווים לצילום בכמות המידע הנגיש הקשור אליהם. העניין בטכנולוגיית הצילום הדיגיטלי, בטכניקה הצילומית ובתרבות התמונה המצולמת הוא אינסופי. לכך מצטרפת העובדה המעניינת הבאה: צלמים, משום מה, תמיד אהבו לדבר. אינני חושב שאי פעם נתקלתי בצלם שתקן, כזה שמתחמק משאלות או חסר דעה בעניין כזה או אחר. מכל מקום, הרשת מלאה באינפורמציה הקשורה בצילום. חיפוש מהיר של המחרוזת "photography advice" מעלה קרוב ל-700,000 דפי אינטרנט רלוונטיים. דומה שלכל זב חוטם יש מה לומר על הנושא (ובכלל זה הבלוג שאתם קוראים בו כעת). לפעמים נדמה לי שמספר הכותבים גדול ממספרם של הקוראים. אולם אחדים מבעלי הדעה האלה מצליחים להקים להם עדות של עשרות אלפי חסידים ברחבי העולם.
במה הם שונים מהאחרים? האם הם צלמים מוכשרים במיוחד? האם הם אומרים דברים חדשים? מלמדים משהו שאיש לא גילה לפניהם? האם הדיון התיאורטי שהם מציעים גבוה מזה של אחרים? התשובות לכל השאלות האלה שליליות. אדרבא, רוב מובילי הדעה הפופולאריים הם צלמים בינוניים למדי שחוזרים על אותם דברים שוב ושוב ואינם חורגים בדיון שלהם מן הרמה הטכנולוגית-טכנית. הם אינם תיאורטיקנים דגולים ובמקרים המעטים בהם הם מנסים להיכנס לנושאים עמוקים יותר מתגלה למרבה הצער רדידות אינטלקטואלית מהדהדת (אינני יכול שלא לחשוב על ספרו המהולל של Steve Simon). כוחם של המנטורים להמונים נמצא דווקא בפשטות של דבריהם ובמעשיות שלהם: "אם תעקוב באדיקות אחרי הצעדים האלה תהפוך במהרה לצלם משובח". הם משוכנעים בהבלים האלה שכנוע עמוק וכך, מלאים בחשיבות עצמית, הם כובשים את ליבו של הצלם הצעיר והשאפתן. ומדוע לא? הרי עבור הצלם המתחיל והנלהב זהו cheat sheet יקר ערך. הוא ברור, שימושי ומדלג על החומר התיאורטי המשעמם. העניין הוא שהתיאוריה מכילה את כל החוכמה ובלעדיה הטכניקה היא קליפה ריקה מתוכן. היא עונה רק על השאלה "כיצד" ולא על השאלות החשובות ממנה: "מדוע" ו"מה".
אל תהיו אנאליים. הפסיקו לשקול כל פעולה שאתם עושים במונחים של תועלת מיידית. במקום זאת, קראו ספרים (שמחתי לראות בסקר האחרון שרבים מן המשתתפים היו מעדיפים ספרים על פני מוצרי צילום כאלה ואחרים). ספרי אמנות, ספרי הגות, ספרים ששואלים ולא רק עונים. היו סקרנים בהתנסות המעשית, אבל גם ב"תאוריה". ובבקשה, אל תתפסו ל"טיפים", במיוחד אם הם נראים בעיניכם נוסחתיים או פשטניים (דוגמת 10,000 החשיפות הראשונות וגו'). לאינטואיציה יש תפקיד חשוב בחיינו. אנחנו יודעים דברים שלא שיערנו שאנחנו יודעים. אז תנו לה להוביל אתכם. קצת. לפעמים.
.