העין: שתי הרגליים של היצירה האמנותית

בכל יצירת אמנות יש התייחסות, מדעת או שלא מדעת, לשני עיקרים: תשוקה ואמון.

התשוקה, עליה כתב כאן מיכאל, היא אותו צורך להביע רגש או תחושה או רעיון. בבסיסה היא נובעת מנפשו של היוצר ולא מן העולם החיצון ולכן היא מחייבת הפשטה. אינני מדבר על יצירות שמטרתן תיאור ריאליסטי של העולם, ויהיה התיאור מדויק ויפה ככל שיהיה. התשוקה סובייקטיבית. היא מאירה את אותם מרכיבים של המציאות שמדגישים את אותם רעיון, תחושה או רגש. נקרא לזה 'מסר'. והיא מכבה את כל השאר. מטבע הדברים הצילום איננו המדיום המתאים ביותר לביטויה של תשוקה. המהות שלו פיזיקלית, אובייקטיבית ולכן הוא לא יכול להוות "חומר ביד היוצר" כמו סוגות אחרות של אמנות שהן מופשטות יותר (שירה, מוזיקה ואפילו ציור ופיסול). מאידך, דווקא המגבלות המובנות במדיום הזה עשויות לתת בידי היוצר הכוונה קונקרטית, יתד להיאחז בה: מעטים הם בני האדם שיודעים לתת לתשוקתם ביטוי מוחשי כשלפניהם מונח דף, או בד, חלק. רובם זקוק לחומר מוחשי שניתן לעבדו, ליצור בו צורות, לחצוב ממנו משמעות. אבל השלמות של חומר הגלם הצילומי עלולה לבלבל את היוצר: לעתים היא יפיפיה. עד כדי כך שמטרתו הראשונית - ביטוי המסר שלו - נשכח. התשוקה הופכת לסנטינמטליה, הרגש הופך לאסתטיקה וכך האמנות הופכת לקיטש. רבים יטענו: "ומה רע בזה? הרי תצלומים שלמים הם יפים יותר, מובנים יותר, קומוניקטיביים יותר, אהובים יותר". ובכן, אם כל רצונך הוא להיות אהוב על הבריות אז שכח מכל ההתלבטות הזאת בדבר תשוקה. אינך זקוק לה. ציית לנוסחאות הבדוקות ותזכה בשפע של מחמאות. בוודאות גמורה.

ומה אם יצרת משהו באש תשוקתך ואינך שלם איתו? זה קורה לנו הצלמים לעתים קרובות: היצירות האמיתיות ביותר שלנו רחוקות מלהיות יפיפיות. האסתטיקה שלהן שונה מזו המוכרת והאהובה. בין האמיתי לבין היפה נפער פער מעיק, מציק. הוא מציק לנו מכיוון שאנחנו זקוקים לאישוש. אנחנו חסרי ביטחון ולכן דרוש לנו סטנדרט להשוואה. ומאחר שהאמנות איננה ניתנת למדידה אנחנו פונים אל התחליף הקרוב ביותר, הלא הוא הצילום המסחרי - הסטנדרט של "התעשיה". הפסקתי לספור את התצלומים הגולמיים, האמיתיים, שנוצרו מתוך השראה פנימית ושנרמסו ברגל גסה רק על מנת להתאים אותם לאסתטיקה הקונבנציונאלית. אתם מבינים, הצורה והתוכן של תצלום מתחרים ביניהם. כשאתה מחזק את הצורה (ע"י חידוד, הרוויה, ניקוי ועוד כהנה וכהנה) אתה מחליש את התוכן, מרדד את המסר, מקהה את הרגשות. אתה מסיט את תשומת הלב מהתשוקה שלך, שגרמה לך לחשוף מלכתחילה, אל הפלסטיקה ואל הקוסמטיקה של מראית העין. כוחם של תצלומים טובים באמת נמצא דווקא באינטואיציה שלהם, בהיעדר מחשבה. ואנחנו, במקום לדבוק בתהליך היצירתי הטבעי: לראות, להרגיש ולחשוף אנחנו הופכים אותו לתהליך של לראות, להרגיש, לחשוף, להשוות ולקשט. לאחר זמן מה ההשוואה נעשית לחלק מהתהליך הראשוני: לראות, להשוות ולחשוף. הסינדרום הזה לא היה קיים מאז ומתמיד. בעידן הפרה-היסטורי שתם לפני כעשור לא היתה הזדמנות שניה: החשיפה היתה קבועה בחומר ועל מנת לשנות אותה היה עליך לעבוד קשה עד כדי כך שרק לעתים רחוקות היה בכך הגיון. נאלצת להאמין בתצלומים שלך, להאמין ביכולתך לחשוף את התשוקה שלך לעיני אחרים, לסמוך על עצמך. באותו עידן קדמוני צלמים חובבים לא נחשפו באינטנסיביות כזאת לעבודתם של אחרים וצילו הגדול של "טעם הקהל" לא השפיע עד כדי כך על עבודתם שלהם. היזהרו, כי עד שתלמדו להאמין בעצמכם לא תוכלו עוד לנקות את מחזור הדם שלכם מה"סטנדרט".