השדים של Garry Winogrand

לאחר מותו של הצלם האמריקני Garry Winogrand ב-1984 נמצאו בביתו אלפים רבים של גלילי פילם חשופים אך לא מפותחים ועוד אלפי גלילים שפותחו אך לא הגיעו לכדי תדפיסי מגע. מספר הפריימים הבתולים ש-Winogrand זנח בשלב כלשהו של תהליכי ההכנה והעריכה מוערך ב-300,000. המספרים האלה נראים במבט ראשון מופרכים. בהערכה - שמרנית משהו - לפיה Winogrand חשף כשני גלילים מידי יום, הרי הוא השאיר אחריו כ-11 שנים של עבודה בלתי ערוכה (מובן שחלק מן העבודה שלו הגיע לידי גמר). Winogrand, שהתמחה בצילום רחוב, איננו נחשב לאחד הגדולים. בשנות השישים והשבעים של המאה שעברה כוכבו אמנם דרך והוא אף זכה שלוש פעמים (1964, 1969 ו-1979) במלגות יוקרתיות מאת קרן Guggenheim שאיפשרו לו לתור את ארצות הברית כמיטב המסורת, אבל כיום הוא זכור בזכות הדברים שאמר יותר מאשר בזכות יצירתו. אם נשווה את כמות החשיפות שלו למספר התצלומים האייקוניים המזוהים איתו ניווכח שהוא היה אמן בינוני למדי שהוערך במידה מופרזת. Winogrand, כאמור, אהב לדבר. הציטוט הבא הוא אולי המוכר ביותר:

I don't have anything to say in any picture. My only interest in photography is to see what something looks like as a photograph.

Garry Winogrand

אבל אם תחפשו ברחבי הרשת תמצאו עוד מגוון גדול של אימרות שפר מעגליות שיש בהן פחות מכפי שנראה לעין במבט ראשון.

דווקא דבריו של Winogrand על הדרך שבה הוא עבד מעניינים:

If I was in a good mood when I was shooting one day, then developed the film right away, I might choose a picture because I remember how good I felt when I took it... Better to let the film 'age,' the better to grade slides or contact sheets objectively.

הרעיון להמתין פרק זמן מסויים בין החשיפה לבין ההתבוננות והעריכה על מנת לתת לחוויית הצילום "להתקרר" הוא רעיון טוב לדעתי. לעתים קרובות דרוש זמן על מנת שנוכל לבחון את היצירה שלנו בעין אובייקטיבית, פחות מעורבת רגשית. אבל אינני מאמין ל-Winogrand. לא זאת היתה הסיבה לכל גלילי הפילם האלה. הוא הניח לנגטיבים שלו להתקרר יתר על המידה:

There's two ways I'm behind, in developing and in printing. It's not easily measurable. I'm a joke. That's the way I am; I mean, that's just the way I work. I've never felt overwhelmed.

כשנשאל על תיוק וקיטלוג עבודתו הוא השיב:

There've been times it's been just impossible to find a negative or whatever. But I'm basically just a one man operation, and so things get messed up. I don't have a filing system that's worth very much... I can't do anything about it. It's hopeless. I've given up. You just go through a certain kind of drudgery every time you have to look for something. I've got certain things grouped by now, but there's a drudgery in finding them. There's always stuff missing.

הבעיה של Winogrand היתה הלהיטות שלו להחזיק בידו מצלמה ולהפעיל אותה. בחינה של תדפיסי מגע מגלילי פילם שפיתח מגלה שהוא צילם הכל, כל אדם שנקרה בדרכו, כל קרן רחוב שאליה נקלע. הצילום שלו לא רק שנעדר מידה של סלקטיביות אלא שהוא בולט בחוסר הדימיון שלו: רוב התמונות מצולם מגובה העין.

Garry Wingrand, random contact sheet, ca. 1975

Winogrand צילם באופן כפייתי. לשם הצילום. הייתי אומר אפילו שהתוצר של הפעילות הזאת - התצלומים - לא עניין אותו במיוחד. לכן הוא לא ראה צורך לקטלג את עבודתו או אפילו לבחון ולערוך אותה. מאות אלפי התמונות שלא טרח להציץ בהן היו לדידו סרח עודף שהלך ותפח.

Winogrand תמיד התקשה להסביר מדוע הוא מצלם. האם המצלמה סייעה לו לחצוץ בינו לבין סביבתו? האם שאף להוציא לאור אמת גדולה כלשהי? האם היה מאוהב בתהליך הפיזיקלי והכימי של הפקת התצלום? אינני סבור שמשהו מאלה נגע לו במיוחד. Winogrand היה צלם-אקזיסטנציאליסט. המצלמה היתה עבורו דרך חיים. היא ניחמה אותו. שיעשעה אותו. הגדירה אותו. בראיון ארוך שערכה עימו Barbara Diamontsein כמה שנים לפני מותו (ממנו נלקח חלק מן הציטוטים שלמעלה) מתגלה אדם מבולבל, אגוצנטרי ולמען האמת מעט נבוב. אין לו הרבה מה לומר על אמנות, על תקשורת או על השכלה. או על צילום. למען האמת חלק גדול מדבריו חסר משמעות.

Garry Winogrand מטריד את מנוחתי. כיצד אדם בינוני כל כך, צלם בינוני כל כך, הצליח להיכנס לפנתיאון של תולדות הצילום האמריקני? אתם מבינים, הצילום נישא על כנפיהם הגחמניות של יחסי הציבור. על מנת להגיע לגדולה בתחום הזה אינך צריך להיות אמן דגול, אינטלקטואל או אפילו טכנאי טוב. סוכן מוכשר, קשרים עם האנשים הנכונים, מרפקים נוקשים ומעט מזל יספיקו בהחלט. בעבר היו אלה כוהני הדת והאמנים שהגדירו במידה רבה את ה-zeitgeist. בסביבות מלחמת העולם הראשונה החליפה האידיאולוגיה את הדת. בסביבות מלחמת העולם השניה החליפו המדע, הטכנולוגיה והקפיטל את האמנות. כיום האמנות איננה מעלה ואיננה מורידה; היא איבדה את כוחה לשנות את העולם. חלק גדול ממנה נוצר למטרות דקורטיביות ותו לו וחלק אחר, לא פחות נתעב, הוא פוסט מודרניסטי. הצילום איננו יוצא דופן. אדרבא, אופיו הטכנולוגי של המדיום הזה רק מקשה על המשתמש בו לומר משהו בעל משמעות, משהו חדש. המציאות הזאת היא קרקע פוריה לעלייתה של הבינוניות. איש אינו מצפה לחשיבה, לביקורת או למקוריות. אם אתה רוצה "להצליח" - מוטב שתציית לרוח התקופה ושתיצור עוד מאותו קיטש דקורטיבי, יפיפה, מעושה. עבודתו של Winogrand אולי איננה נראית כמו הקיטש רווי הצבע של ימינו, אבל לפני ארבעים וחמישים שנה זו היתה מהותו: קיטש דוקומנטרי אופנתי אך דל במשמעות שנסמך על עבודותיהם החלוציות של Walker Evans ו-Robert Frank וניצל את הוואקום שהותירה אחריה האמנות המודרנית. כמה אירוני ש-John Szarkowski, האוצר האגדי של אגף הצילום ב-New York Museum of Modern Art, אימץ את Winogrand אל חיקו בטענה שהטיית האופק, סימן ההיכר המובהק ביותר של הצלם הזה, העלתה את הצילום שלו לדרגת אוואנגארד (לדעתי היא לא נבעה מראיה יצירתית אלא מדיסלקציה קלה).

Garry Winogrand, from Women Are Beautiful, 1975

.