LPV magazine

LPV magazine הוא קובץ תקופתי בעריכת Bryan Formhals שמציג צלמים וכותבים אחדים בכל גיליון שלו. השבוע יצא הגיליון הרביעי של המגזין, אותו תוכלו להוריד מכאן בגרסת PDF. בגיליון הזה מוצגים שני שיתופי פעולה בין צלם לכותב. במיוחד ראויים לציון שלושת הסיפורים הקצרים שכתבה Miki Johnson בהשראת תצלומיה של Anna Shelton (עמודים 21-36). קראתי ונותרתי נפעם. עומק הדמיון, היופי האינסופי והרגישות האנושית העתיקו את נשימתי. קחו לכם את הזמן והציצו. מומלץ בחום.

Photograph: Anna Shelton

.

מילכוד ושמו "מהדורה מוגבלת"

לפני מספר ימים כתבתי על הקונפליקט הבסיסי שבין עולם האמנות למדיום הצילומי, הנובע מהגישות ההפוכות שלהם לשאלת הדטרמיניזם. בקצרה, האמנות הפלסטית סופית. מרגע שהצייר הכתים את בד הציור אין לו עוד דרך חזרה. חומר הגלם והתוצר – חד הם. הצילום שונה: מאחר שתהליך הפקת התוצר איננו גורם לשינויים בחומר הגלם הוא נוח לדופליקציה ולרפרודוקציה. הבדל יסודי זה מציב בפני צלם האמנות, בעל הגלריה והאספן בעיה: כיצד ניתן להבטיח שהשוק לא יוצף בעותקים רבים של יצירה צילומית כזאת או אחרת?

אחת ההמצאות שנועדו לפתור את הצרה הזאת היא המהדורה המוגבלת. הצלם מציע למכירה מספר קטן, מוצהר מראש של עותקים. בעל הגלריה מרוצה כי הוא מקבל בלעדיות על מכירת העבודה. הקונה מרוצה כי ההבטחה שלא יופקו עוד עותקים בעתיד תמנע "דילול" של ערך העבודה שהוא רוכש. האמן מרוצה כי ערך המכירה של העבודה שלו גדל. הכל טוב ויפה.

השנים עוברות ואחד מרוכשי המהדורה המוגבלת הזאת, שמן הסתם כבר נמכרה כולה, מעמיד את ההדפס שברשותו למכירה פומבית. כך עובד עולם האספנות. מסתבר שערכה של העבודה עלה בינתיים פי חמש (הערכה ריאליסטית למדי). מובן שכל הערך המוסף הזה נופל כפרי בשל לידיו השמנוניות של האספן. האמן עצמו לא ירוויח מן המכירה החוזרת אגורה שחוקה למרות שהעבודה היא "שלו". ואם זה לא מספיק, הוא אינו רשאי למכור עותקים נוספים מאותה יצירה. הוא אפילו אינו רשאי להדפיס כאלה (הנגטיב, כמובן, עדיין בידיו). המצב הזה אבסורדי, אבל כך עובד עולם האספנות.

זה בדיוק מה שקורה שוב ושוב לצלם William Eggleston. עבודותיו משנות השבעים של המאה שעברה מתגלגלות בשוק האמנות ונמכרות בסכומים גבוהים יותר ויותר והוא רואה זאת בעיניים כלות אבל אינו נהנה מן האינפלציה שחלה בערכה המסחרי של עבודתו הישנה. מובן שהוא יכול למכור הדפסים מתצלומים אחרים שיצר במשך השנים, במהדורות מוגבלות כמובן, אבל ערך השוק שלהם יהיה נמוך בהרבה מזה של אותן עבודות ישנות ומהוללות ועליו להישמר מפני ירידת "ערכו" כאמן. לכן הוא מנוע מלהציע למכירה תצלומים חדשים, לפחות כל עוד הוא חי. כן, ניחשתם נכון. כך עובד עולם האספנות.

אז Eggleston החליט לשבור את הכלים. הוא הדפיס כמה מן הנגטיבים הישנים שלו שוב, הפעם בעזרת טכנולוגיית הזרקת הדיו ובגודל ענק, ומכר את ההדפסים האלה, שניים מכל תצלום, לקונה יחיד תמורת סכום כולל של כ-5.9 מיליוני דולרים. מובן שהדבר הכעיס מאד את האספנים שמחזיקים בהדפסים מן המהדורה הראשונה. אחד מהם, Jonathan Sobel, אספן Eggleston חשוב, תבע את האמן על הפרת האמונים הזאת. הפרשנים המשפטיים חלוקים בדעתם לגבי תוצאות המשפט הצפוי, אבל רובם, כמו גם רוב העוסקים בשוק האמנות, סבורים ש-Eggleston הפר באופן בוטה את הקוד האתי של היחסים בין אמן ואספן.

אחד מסוחרי האמנות שנשאלו על העניין היה נחרץ למדי:

Whether it’s illegal or not, it’s unethical. It hurts the people you’ve sold to previously. It’s greedy and piggish. I find it disgusting. I recently walked away from a photographer who did this … When you tell the market, ‘I’m going to limit,’ then you lie by doing other editions, you should be punished for it.

Alex Novak

סביר להניח שאיש לא ישלם עוד סכומים כאלה עבור הדפסים מקוריים של עבודותיו, אבל אם תשאלו אותי – זו היתה מטרתו של Eggleston מלכתחילה. נקמתו של האמן במערכת הרקובה.

לסיפור הזה יש מוסר השכל: לעולם אל תציעו "מהדורה מוגבלת" של יצירתכם. בשום צורה ואופן. אל תציעו לאיש בלעדיות על השימוש בתצלומים שלכם ואל תאפשרו למי שרוכש אותם למכור אותם מחדש. וכמובן, אל תעבירו את זכויות היוצרים על עבודתכם לאף אחד. מצד שני, אל תבטיחו לאיש שתימנעו משימוש עתידי כלשהו בתצלומים שמכרתם לו. זו היצירה שלכם. עשו בה כל מה שיעלה בדעתכם.

William Eggleston, Untitled, from Paris series, 2006-2008

.

מסע של סקרנות ושל ענווה

איש מגנום Jacob Aue Sobol יצא למסע ברכבת הטרנס-סיבירית.

On this journey I will visit three cities, where I have never been before:  Moscow, Ulan Batar, and Beijing. The train will bring me from the Russian forests to the Mongolian desert and finally through the mountains to Beijing. The train will be the red thread connecting these capitals. From the window I will follow the change of landscape and the change of mood.

הוא חזר עם תצלומים. הוא חזר גם עם מלים. לא רבות, אבל אילו מלים! כל תורת הצילום על רגל אחת:

I walk the streets, and when I get lonely, I ask if I can come inside people’s homes. I visit a family of eight living in a traditional Mongolian tent – the Ger. I photograph a young couple in love, an artist, a grandchild caressing her grandmother’s cheek.

Jacob Aue Sobol, from Arrivals and Departures

I’ve heard they are difficult to get close to – the Chinese. I find it hard to believe. Is it not always the same? The way you connect with people? To me it seems more difficult not to be close. I feel safe when I’m near other people. When I’m far away, I get lost and can’t feel anything, so therefore it’s natural for me to take one step closer. And so I do in Beijing.

Jacob Aue Sobol, from Arrivals and Departures

ולסיכום:

I admire all the people I take pictures of because they put themselves in a very vulnerable position. They trust me and I trust them, and it is important for me that there’s a mutual understanding of this. That we’re communicating in a way where it’s not just ‘me looking at them’, but there’s an exchange of emotions and life.

הבטיחו לי שתיכנסו. סופרלטיבים רק ימעיטו מערכה של העבודה הזאת.

. .

ארכיטקטורה של מלחמה

הצלם ההונגרי Attila Floszmann יצא ללוב יחד עם גדודי הפוטוג'ורנליסטים שהציפו את המדינה השסועה הזאת בחורף האחרון. אבל Floszmann לא התעניין בתיעוד לוחמי המיליציות המורדות. הוא לא התעניין אפילו בקורבנות הקרבות. הוא ערך מסע בן 1400 ק"מ לאורך חוף הים התיכון, מטוברוק עד טריפולי. לאורך הדרך צילם את הצלקות שהותירה המלחמה בנוף הטבעי ובנוף התרבותי. התצלומים האלה שקטים ורועמים, מתוקים וחמוצים, אובייקטיביים וסובייקטיביים בעת ובעונה אחת. יש בהם פשטות נפלאה: הם דו-מימדיים כמו ציורים של ילדים, עם שמיים גדולים וגרוטאות מתכת וקירות וחול ללא סוף. אחרי המלחמה באים האמנים.

.

בעינינו או בעיני רוחנו?

Roman Drits הוא צלם לטבי צעיר בעל סגנון חזק וייחודי. סדרת העבודות האחרונה שלו, Auftakt, מציגה תצלומים רגעיים ופשוטים מאד, כמעט תצפיות אקראיות, כשהם עטופים בנייר צלופן חורפי, כהה ועכור. זאת עבודה אינטרוספקטיבית. למתבונן אין דרך להבין את מהותה ואת ההקשרים הפנימיים הממלאים אותה. הוא יכול רק להתרשם מן האווירה האופפת את התצלומים, לחוש במשקלם ולהקשיב לשקט העמוק שלהם. בסופו של דבר כל מתבונן יראה את העבודה בעיניו ויתאים אותה לעולם האסוציאציות הפרטי שלו.

העבודה הזאת של Drits ממחישה היטב את מהותה של היצירה האמנותית: כשלעצמה היא אילמת. היא מקבלת משמעות רק מתוך חוויית החישה שלה, דרך עיניו, אזניו ועורו של הצופה. "תפקידו" של האמן רק לגרות את חושיו של הצופה, להעיר את דמיונו ואת רגשותיו מתרדמתם. כל היתר נתון לאינטרפרטציה ולהבנה סובייקטיבית. מכיוון שכך האמנות זקוקה לאבסטרקציה, למרווח בין האמירה לבין ההבנה. הוגה הדעות Ernst Gombrich כתב ב-1960 בספרו Art and Illusion על חלקו של המתבונן - the beholder's share - במתן של משמעות ליצירות אמנות. לדבריו אין בנמצא "מבט תמים"; התפיסה של אמנות מושפעת מהשקפת עולמו של המתבונן, מנסיונו, ממצב הרוח הרגעי שלו ומידיעותיו.

לעומת סוגות אמנותיות אחרות, הצילום לוקה בחסר במרווח שהוא משאיר למתבונן. ככל שהקומפוזיציות שלנו "נכונות" יותר, ככל שהתצלומים שאנחנו מפיקים עשירים יותר בפרטים, ככל שהצבעוניות והטונאליות שלהם ריאליסטיות יותר, ככל שהם מפורשים יותר, כך הם מאבדים מערכם כיצירות אמנות. למרבה הצער הכלל הזה לא בהכרח עובד בכיוון ההפוך: אבסטרקציה מופרזת, כזאת שאינה מותירה ביצירה רמזים מספיקים לכוונתו של האמן, עלולה להותיר אותנו אדישים. אמנות זקוקה לנקודת מגע: לרעיון או לתחושה שיקשרו אליהם את רגשותיו של המתבונן. המתח הנוצר בין שני הכוחות המנוגדים האלה, הקונקרטי והאבסטרקטי, מחזיק את תשומת ליבו של המתבונן. כמו בתצלומים של Drits.

Roman Drits, from Auftakt

.

שתי המלצות חמות

ידידת המערכת Aya Wind פרסמה באתר שלה סדרת תצלומים חדשה בשם Beit Zvi - Performing Arts. הסדרה מהווה הישג עריכתי (יש מלה כזאת?): תחושת המועקה הולכת ומתחזקת מתצלום לתצלום עד שהיא כובשת אותך. יחד עם זאת, האתנחתות השזורות פה ושם עושות אותה שקטה ומעודנת מכפי שעלולה היתה להיות. התצלומים מלאים באלימות מרומזת. קל היה להיגרר אחריה וליצור סדרה דרמטית וצעקנית, אבל הטיפול של הצלמת בחומר המצולם יצר עבודה שנעים להתבונן בה. הטעם הנותר בפה אינו מר אלא רק מריר.

Aya כתבה:

הסדרה (...) מבוימת לחלוטין על ידי, במשך כחודשיים בביקורים חוזרים בבית צבי. בכל צילום כזה נכחנו המצולם (סטודנט למשחק), אני והמצלמה. התעקשתי על אינטימיות ושקט בכל אינטרקציה. ההנחיה הבסיסית היתה, "לשחק" מוות, מתוך הבנה כי השקט הטונוסי, הפיזי, הריק המחשבתי, וניטרול ה"משחק" היומיומי שלהם יביא את מהותם אל פני השטח.

Photograph: Aya Wind

Volcman (ג'וש ת"ג), ידיד נוסף של המערכת, מתאר בסדרת פוסטים מעניינת בבלוג שלו את קורותיו בעת צילום פרוייקט אישי שנושאו חיי הלילה של תל אביב. הפרוייקט עדיין רחוק מהשלמתו, אבל ההצצה לתוך תודעתו של צלם שיוצא לחקור נושא לא מוכר מרתקת אותי. בדרך כלל אנחנו נחשפים לפרוייקטים כאלה רק לאחר שהם נחתמים. לעומת זאת, במקרה של Volcman אנחנו מוזמנים להתלבט יחד איתו בשאלות הנוגעות למיקוד העבודה (היכן לצלם ובאילו נושאים ספציפיים לבחור), למאפיינים הצורניים שלה (למשל, צבעוני או שחור לבן) ולקשיים פיזיים ופסיכולוגיים איתם עליו להתמודד (עייפות, קור, חששות לבטחונו והקושי להתקרב לזרים ולפתוח איתם בשיחה). עד עתה התהליך מעניין יותר מהתוצאה, אבל אני משוכנע שהפרוייקט של Volcman יעלה יפה.

Photograph: Volcman

.

Taryn Simon

Taryn Simon היא צלמת אמריקנית אשר עבודתה עוסקת במגוון סוגיות חברתיות ואנושיות שנויות במחלוקת. בשנים האחרונות היא עוסקת בחשיפת עשרות אתרים ומראות נסתרים מן העין. 

בפרויקט המעניין שלה - An American Index of the Hidden and Unfamiliar היא עוסקת  בדברים שקיימים בתוך גבולות ארצות הברית ואנחנו לא יכולים לראות אותם. היא בוחנת את התרבות דרך תיעוד של נושאים מתחומי כולל: מדע, ממשל, רפואה, בידור, טבע, ביטחון, דת. 

מה שמעניין בעבודה שלה זו העובדה שהיא לא מסתפקת רק בצילום של אותם מקומות אלא גם מצרפת לכל אחת ואחת מהתמונות טקסט מפורט שבה היא מסבירה את מה אנחנו רואים ובכך נותנת עוד הצצה לתוך הנסתר והחבוי.

הטקסט הוא עוד כלי עבודה - בכך היא מחברת בין הטקסט הכתוב לתמונה.

יחידת קירור קריוגנית המאחסנת את Robert Ettinger ואשתו – חלוצי הקריוגניקה (צילום: Taryn Simon)

מוטות דלק גרעיני באתר פסולת גרעינית פולטים קרינת צ'רינקוב (צילום: Taryn Simon)

חלק מרכזי בעבודתה (לטענתה 90%) הוא לא הצילום אלא מה שהיא צריכה לעבור עד שהיא מגיעה למקום שאותו היא צריכה לצלם - מדורי הביורוקרטיה. לא תמיד היא מצליחה לצלם את מה שהיא רוצה, לדוגמא - דיסנילנד סרבו לכך שהיא תבוא לצלם כי היא עלולה לפגוע בקסם של המקום.

יש לה עוד פרויקטים מעניינים מאוד שניתן לראות ולקרוא כמו:

The innocents 

A Living Man Declared Dead and Other Chapters

הרצאה של Taryn Simon באתר Ted על העבודה שלה ועוד - http://www.ted.com/talks/taryn_simon_photographs_secret_sites.html
.

על תכונותיה האנלוגיות של האמנות

Art: Diasuke Yokota

אני אוהב את היצירה שלמעלה. אני יכול להביט בה במשך שעות מבלי להתעייף ואפילו אינני יודע מה מתואר בה. אינני יודע מדוע אני אוהב אותה. היא נוגעת בכל חושי, עוטפת אותי ומפעפעת אל תוכי ואינני יכול להסביר אילו תכונות שלה גורמות לי תענוג כזה.

הקשר שאני חש אל היצירה הזו איננו ניתן לתיאור מילולי. השפה האנושית (לפחות הלשונות שאני מכיר) מוגבלת מדי. היא משולה למוזיקה המנוגנת בפסנתר: כל אחד מהקלידים שלה מפיק צליל מוגדר, מדויק. יש ניואנסים שאי אפשר לחשוב או לבטא באמצעותה. האמנות, לעומת זאת, מנגנת בצ'לו. תויה משתמשים בסולם רציף ולכן היא יכולה להפיק את אותם תדרים אקראיים שחודרים דרך הקליפה שלנו ומרעידים את נפשנו.

אבל מוחנו עובד בדרך אחרת. הוא אינו מקבל את היעדר היכולת להבין (או להסביר) ומנסה להשתמש בכלים האנליטיים שלו על מנת להפוך את הקסם לביטוי מתמטי. לתוצר הניתן לתיאור, להכלה, לניתוח הגיוני. לאלגוריתם שתוצאותיו ניתנות לחיזוי ברמת דיוק של כך וכך ספרות מימין לנקודה העשרונית. ככל שאנחנו משכילים יותר, מיטיבים לנתח, מעורים יותר בתרבות הטכנולוגית, כך מוחנו נעשה דיגיטלי יותר. אנחנו מאבדים את יכולתנו להתפעם, להתרגש, להתרשם. להתאהב.

התרבות שלנו מלמדת אותנו שאין דבר שאינו ניתן למדידה. וכשהכל מדיד הכל בר השוואה: "איזו מוזיקה היא האהובה עליך ביותר?"; "איזה ציון בין אחת לעשר היית נותן לתמונה הזאת?"; "באיזו עדשה השתמשת?"... השאלות האלה רעות, רעות מאד.

.

משהו נכון

הקשיבו היטב:


.

על המצב האנושי

אחד הנושאים הקלאסיים שהעסיקו צלמים מאז שלהי מאה ה-19 היה ״המצב האנושי״. הז׳אנר האמנותי הזה הוא אולי הצילומי מכולם. הוא נהנה מן האובייקטיביות המכאנית של המצלמה, מיכולתה לתאר כמות גדולה של פרטים בשבריר שניה. והוא תמיד מעניין: תצלומים של אנשים, בקונטקסט של סביבתם או בהיעדרו, מרתקים אותנו באופן אינסופי ואין זה חשוב אם הם מוכרים לנו או זרים גמורים. בתודעתנו קיים קשר חזק בין תצלומים של המצב האנושי לבין המציאות. כאשר אנחנו נתקלים בתצלום כזה אנחנו מאמינים לו. התצלומים האלה משתמשים בקוד אסתטי שמשמעותו התרבותית היא ״אמת": הם ממעטים לעשות שימוש באבסטרקציה מכוונת ובקישוט צורני. לעומת זאת, הם נוטים לשמור על לוח טונאלי שקט ועל עומק שדה גדול. התוכן תמיד קודם לצורה. המוסכמה התרבותית הזאת מושרשת בנו עמוק כל כך עד כי שימוש באסתטיקה התיעודית הזאת למטרה אמנותית גורם לנו חוסר נוחות ניכר. זהו כוחם של אמנים דוגמת Jeff Wall הקנדי.
 

Jeff Wall, Mimic, 1982

אולם דווקא התופעה ההפוכה, דהיינו שימוש באסתטיקה קישוטית בתצלומים תיעודיים, היא חיזיון נפרץ בהרבה בימינו. לא מכבר התפרסם בעיתון הבריטי The Guardian קולאז׳ מתצלומיו של Lee Jeffries, צלם חובב שנוהג לצלם חסרי בית בערים שונות ברחבי העולם.

התחושה הראשונה שעולה בי למראה הקולאז׳ הזה היא תחושת שפע: הוא נדיב, גדול מימדים, עשיר בטונאליות שלו ובפרטי הפרטים שמסתתרים בו. אבל אז אני מתחיל להתמקד, לבחון כל דיוקן בפני עצמו, ופתאום משתלטת עלי תחושת ריקנות. כל אחד מהפורטרטים האלה הוא קליפה; אינני יכול לקשר בין המסכות לבין רגשות אנושיים אותנטיים. 

Photograph: Lee Jeffries

אין ספק שהתצלומים, כל אחד בפני עצמו וכולם ביחד, עשויים היטב. הטונאליות שלהם עשירה, מלאה. הם ממוסגרים כהלכה ומשתמשים בעומק שדה קטן. אבל הם מנותקים מהמסורת הארוכה של הצילום הדוקומנטרי. אלה אינם תצלומים של המצב האנושי. זו נראית כמו תצוגה של ראשי חיות מפוחלצים התלויה בטרקלינו של חובב צייד מן המאה ה-19. המצולמים מנותקים ממקום ומזמן, חסרי קונטקסט, חסרי רגשות, מסכות. המבט בעיניהם מתגונן, מסתיר במקום לגלות. חווית הצפיה בקולאז׳ הזה איננה הומאניסטית: אינני מרגיש שאני מתבונן בפניו של אדם, אלא בתמונה. הסקרנות המתעוררת בי נוגעת לטכניקה בה השתמש הצלם ולא לסיפורו של האדם המתואר בתצלום. כל זה לא נגרם רק מהדגש של Jeffries על האסתטיקה הצורנית, אלא גם (ובעיקר) מהיעדר אמפתיה בין הצלם לבין נושאיו.

Photograph: Lee Jeffries

המפגשים האלה היו חפוזים, שטחיים, ונשאו אופי עסקי (Jeffries נוהג לשלם למצולמים שלו כמה מעות). התוצאה העגומה היא כזאת: לא רק שאינני חש הזדהות חזקה יותר עם דרי הרחוב, נוצר בי הרושם שהם עשויים להוות אובייקטים לניצול: תמורת כמה שקלים הם מוכנים לעשות כמעט הכל; אפשר לצלם אותם ולפרסם את התצלומים ללא צורך בקבלת רשות; אפשר להציב אותם בכל פוזה, להורות להם להעוות את פניהם כרצוננו, להוסיף לתצלומים דרמה ועניין בעת העיבוד, גם במחיר האמת.

Photograph: Lee Jeffries

חסרי הבית החיים ברחובות שלנו הם בני אדם שגורלם התאכזר אליהם. חברה מתוקנת היתה דואגת לכך שכל אחד מחבריה יזכה לבית, לפרטיות, להגנה מפני הקור בחורף ומפני השמש בקיץ, לבחירה מתי יהיה חשוף לעיני כל ומתי יהיה מוגן. כל עוד חיים בינינו אותם אומללים חובתנו כצלמים, כבני אדם, היא לתת ביטוי לסיפורים שלהם, לאנושיות שלהם. ההתיחסות אל חסר הבית כאל אובייקט ויזואלי נאה ותו לו לא רק שאיננה הוגנת, היא כמעט נפשעת. 

Don McCullin, Homeless Irishman, Spitalfields, London, 1969

.

בלוז לים השחור

צפו בפוטו-פילם הבא מאת Rafal Milach וראו כמה עדינות ואנושיות הוא הצליח למזוג לתוך הקטסטרופה האקולוגית והחברתית שהוא מתאר.

אנחנו יודעים לקרוא אנגלית ולכן אנחנו ממקדים את תשומת הלב שלנו בתרבות האמריקנית, שנשלטת בידי הניוון והגרוטסקה. לתחושתי הדברים המעניינים בתחום האמנות (והצילום בפרט) נוצרים הרחק משם, הרחק מהרשת ובשפות אחרות. סתם מחשבה.

.

קר לכם?

Ragnar Axelsson הוא צלם איסלנדי שמתמחה בארצות הצפון, מאיסלנד ועד סיביר. לתצלומים שלו, מעבר לנושאים הניבטים מהם, יש מזג צפוני: קרים, אפלוליים, מינימליסטיים. המרחב האנושי שהוא מתאר אקוויולנטי למרחבים שמשמשים לו רקע: קשה וסוער אבל פתאום רך. אתה צופה בהם ומשתאה. האם אנחנו חולקים את אותו עולם?

Photograph: Ragnar Axelsson

.

סודות המקצוע

אם אתם רוצים שהצילום שלכם יהיה אותנטי - אל תנסו לצלם באופן אותנטי.

אם אתם רוצים שהצילום שלכם יהיה אמנותי - אל תנסו לצלם אמנות.

כך מציע הצלם ההולנדי Hans Aarsman בהרצאה הבאה. צפו בה פעמיים כדי להבין למה הוא מתכוון. זה מספיק חשוב. הצילום הוא רק מדיום. אין לו חשיבות לכשעצמו. הוא נועד לומר דברים חשובים יותר.

.

משהו שמוכרחים לראות

בין ה-10 וה-13 בנובמבר ייערך בפריס יריד הצילום האירופי השנתי Paris Photo. היריד יכלול 117 תערוכות בינלאומיות של תצלומים היסטוריים, מודרניים ועכשוויים. העיתון המצוין Lens Culture טרח והכין תצוגת שקופיות ובה 80 תצלומים אקראיים שיוצגו ביריד. התצוגה מדגימה את המגמות בצילום האמנותי לאורך ההיסטוריה באופן מעורר השראה. אל תתפלאו אם רוב השמות לא יהיו מוכרים לכם. רוב העבודות צולמו בידי צלמים אירופיים שאינם מיוצגים כהלכה ברשת, כאלה שלא פרצו אל מחוץ לחלל הגלריה. הנה.

Olivier Metzger, Secondary road, 2007

.

מאחורי מסך הברזל

למעלה משני עשורים חלפו מאז נפרצה חומת ברלין בכוח ובפועל ומאז נחשף לעיני המערב אותו חלק של העולם שהיה נתון בשליטת האימפריאליזם הסובייטי. ועדיין, למרות כל הזמן הזה, למרות הפתיחות התרבותית ולמרות התקשורת המהירה כברק, אנחנו לא יודעים הרבה על הנעשה באותם מחוזות רחוקים. הגלובליזציה, מסתבר, היא במידה רבה חד סטרית. לפחות בהיבט התרבותי היא כזאת. נדיר שאמן לא-מערבי זוכה לחשיפה במערב. נדיר עוד יותר שאמן כזה מקבל הכרה רחבה ומצליח להשפיע על אותו זרם תרבותי מרכזי.

Jim Casper, מעורכי המגזין לצילום עכשווי Lens Culture, ביקר במוסקווה לרגל תערוכה חסרת תקדים שבה הציגו מעבודתם 185 צלמים החיים ברוסיה, באוקראינה ובביילורוס. הוא התרשם עמוקות מן הרמה האמנותית הגבוהה שהוצגה בתערוכה ואסף 43 תצלומים נבחרים המוצגים כאן. מבט בוחן בתצלומים האלה מגלה שרבים מהם מציגים אסתטיקה משותפת, שונה מאד מזאת המוכרת לנו. זהו זרם אחר, בתולי ומקורי שעדיין לא הושפע מן האסתטיקה הצילומית המסחרית-גלובאלית. אני ממליץ לבחור אחד מן הצלמים והצלמות האלה ולחפש עוד מעבודתם. ברוב המקרים לא תתאכזבו.

Max Sher, A passenger asleep, From Monza, 2007

.

Nan Goldin - ללא פוזות

ה-Guardian פרסם השבוע ראיון קצר עם Nan Goldin, הצלמת האמריקאית שריגשה את העולם בסוף שנות השמונים עם יומן מצולם מרתק. דבריה חסרי פוזה לחלוטין. התערוכה האחרונה שלה מורכבת מתצלומי ילדים. לגולדין אין ילדים משלה והיא מעידה על עצמה שצילום הילדים נועד למלא את החוסר. דברים כנים ועצובים.

בסיום הראיון היא מעידה על כך שיחסיה עם המצלמה עברו משבר מאז הופעת הצילום הדיגיטלי בגלל שהתוצאה בו צפויה מראש. ולקינוח - משהו על גישתה לאמנות פוסט-מודרנית.

I don't carry my camera so much these days: I don't have the same relationship with it. I've never considered photography one of the higher art forms. Everyone takes photos; now even phones can. The whole issue of digital is so depressing to me; my process is gone. There were all kinds of unknown things that could come out in a photograph, things you didn't know were there until you saw it; now it's all so flat... I certainly think that my work comes from a humanistic vision of the world, rather than some kind of manipulative, theoretical version of art. It's about the people and places I love, and that haunt me.

שווה קריאה.

.

הים של Sugimoto

Hiroshi Sugimoto הוא אחד הצלמים-האמנים החשובים ולא רק בארצו, יפן. הוא ניחן בכשרון מופלא להפשטה, מזקק במצלמה שלו את החומר עד שנותרת ממנו רק תמצית. האור הוא מרכיב חשוב בעבודתו, אבל זהו אור עכור שמקשה על ההבחנה בפרטים. המתבונן נאלץ לצמצם את עיניו ולחפש רמזים לפרטים. הקונטרסט ברבות מהיצירות דק כל כך עד שבמבט ראשון התמונה נראית כמשטח אפור. אבל המחסור הזה מביא אותנו להתבוננות "גדולה" יותר. בעודנו מנסים להבין, אנחנו נשאבים לתוך המלנכוליה המנחמת של המשטחים האפורים הגדולים. בבת אחת אנחנו מבינים מה ראה האמן, מה הוא חש. ואנחנו חשים כמוהו.

סדרת נופי הים של סוג'ימוטו מורכבת מכמה עשרות תצלומים. הוא מתאר בה מים ואוויר כשהאופק הוא האלמנט הגרפי היחיד. בכל התמונות האלה האופק עובר בדיוק באותו גובה. כשאני מתבונן בנופים הימיים הנינוחים האלה אני נפעם מהיופי האינסופי. מן ההרמוניה המושלמת בין חומר ואנרגיה, בין קיום והיעדר, בין מסה ותנועה. אני חש שהעולם מושלם גם בלעדי.

Hiroshi Sugimoto, Ionian Sea Santa Cesarea, 1990

.

שני צלמי נוף

מצד אחד, Alain Briot.

צלם שמאמין בעבודה קשה, בתכנון מדוקדק, בהכנות מפורטות ובעריכה אינטנסיבית. הוא משמש ככותב מן השורה בבלוג הוותיק The Luminous Landscape ומידי פעם תוכלו לקרוא שם את רעיונותיו ולצפות בתצלומים שלו. במאמר הזה חושף Briot חלק משיטות העבודה שלו. כפי שתשימו ודאי לב, הוא מוודא שכל מי שיקרא יבין. הוא טיפוס אנליטי, מסודר. אם תפעל לפי ההמלצות שלו תפיק תוצאות טכניות מעולות.

Alain Briot, Burning bush in Antelope canyon, Arizona

מצד שני, Michael Kenna.

איש לא מבין בדיוק את שיטות העבודה שלו. הוא דווקא מנסה להסביר, אבל קשה לעקוב אחריו. הוא לא יספר לכם כמה חשוב לטעון את הסוללות לפני היציאה לשטח או לחזק את ברגי החצובה. התהליך היצירתי שלו נוזלי, נובע מהשראה ולא ממלים או ממעשים. הוא מוצא בטבע ביטוי לרגשותיו והמצלמה רק מסייעת לו לומר דברים שאינם ניתנים לתאור רציונאלי.

Michael Kenna, East Sea Tide, Hoojeong Beach, Gyeongsangbukdo, South Korea, 2010

שניהם צלמים מצליחים שמתפרנסים יפה מהצילום שלהם. האחד מעמלו והשני, נו, עבורו זו לא בדיוק עבודה.

.

התצלום היקר בעולם

בשבוע שעבר נשבר שיא המחיר ששולם עבור תצלום במכירה פומבית. התצלום חסר הכותרת של Cindy Sherman משנת 1981 השיג מחיר של 3,890,500 דולרים. זהו פורטרט עצמי שאינו שונה מאלה שנערות רגישות ומיוסרות נוהגות לצלם לעתים קרובות.

Cindy Sherman, Untitled, 1981

התצלום הזה איננו אחד מאותם תצלומים חשובים שהשפיעו על דעת הקהל העולמית. זה תצלום "קטן", אישי, שאיננו מייצג תקופה או הלך רוח גדולים ממנו. הוא ילד חורג אפילו בתיק העבודות (הפוסט-מודרניסטי) של שרמן עצמה. אני אוהב אותו בדיוק בגלל הסיבות האלה, כמו גם בגלל האסתטיקה הבלתי שגרתית שלו. אבל 3,890,500 דולר? ללא הנגטיב? אפילו ללא שם? אני לא יודע. משהו כנראה משובש מאד בשוק האמנות.

תוספת מאוחרת:
בעולם מתוקן לא היה אדם כלשהו שיכול היה להרשות לעצמו לשלם כמעט ארבעה מיליון דולרים עבור תצלום. זה מה שבאמת מפריע לי בסיפור הזה.
.

אקזיסטנציאליזם צרכני

Martin Parr הוא אחד הצלמים השנויים ביותר במחלוקת בשלושים השנים האחרונות. לא, התצלומים שלו אינם פרובוקטיביים במיוחד, הנושאים שלו אינם קשים והאסתטיקה שהוא מעדיף פשוטה וישירה. Parr עוסק בחיי היומיום של חברת השפע המערבית. הוא משתמש בנגטיב צבעוני מהסוג הזול, כזה שמעניק לצבעים רוויה חזקה. אם זה לא מספיק, הוא מתעקש להשתמש בפלאש באור יום על מנת להבהיר ולהרוות את הצבע עוד יותר. יש לו עין לנלעג, למגוחך ולגרוטסקי בהוויה התרבותית המערבית והצבעים הבהירים רק מבליטים את האבסורד. ב-1994, כשחברי מגנום דנו בעבודתו והצביעו בשאלה האם לצרפו לשורותיהם, היו כאלה שתמכו בו בכל מאודם וכאלה שהשמיעו התנגדות קולנית. האשימו אותו באכזריות, באנטי-הומאניזם, בניצול מעמד הפועלים. ואכן, קשה לדמיין עוף מוזר יותר בשורות סוכנות הצילום הזאת: אין בעבודתו שמץ של סימפטיה לנושאים האנושיים שלו, חסרים בה ה-understatement של המונוכרום וההרהור של הפוקוס הסלקטיבי. כמעט רוברט פרנק בצבעים. בסופו של דבר הוא התקבל.

Martin Parr מציב בפנינו מראה שלא נעים להביט בה. אנחנו רואים בה את חוסר התוחלת של הקיום האנושי בחברה השבעה שלנו, על כל מעמדותיה. התצלומים שלו מלאים בהומור, אבל זה הומור שחור שגורם לנו להרגיש כמו אידיוטים גמורים.

Martin Parr, Bongo Burger Bar, Windsor Safari Park, 1990

.