ה-Guardian פרסם השבוע ראיון קצר עם Nan Goldin, הצלמת האמריקאית שריגשה את העולם בסוף שנות השמונים עם יומן מצולם מרתק. דבריה חסרי פוזה לחלוטין. התערוכה האחרונה שלה מורכבת מתצלומי ילדים. לגולדין אין ילדים משלה והיא מעידה על עצמה שצילום הילדים נועד למלא את החוסר. דברים כנים ועצובים.
בסיום הראיון היא מעידה על כך שיחסיה עם המצלמה עברו משבר מאז הופעת הצילום הדיגיטלי בגלל שהתוצאה בו צפויה מראש. ולקינוח - משהו על גישתה לאמנות פוסט-מודרנית.
שווה קריאה.I don't carry my camera so much these days: I don't have the same relationship with it. I've never considered photography one of the higher art forms. Everyone takes photos; now even phones can. The whole issue of digital is so depressing to me; my process is gone. There were all kinds of unknown things that could come out in a photograph, things you didn't know were there until you saw it; now it's all so flat... I certainly think that my work comes from a humanistic vision of the world, rather than some kind of manipulative, theoretical version of art. It's about the people and places I love, and that haunt me.
מישהו צריך להגיד לה שהיא עדיין יכולה להמשיך לצלם בפילם... שום דבר לא השתנה (מלבד שלא ניתן להשתמש בקודאקכרום)
השבמחקשגיא,כל עולם הצילום השתנה,היחס והגישה השתנו.היום כמעט כל אחד צלם אייפון מדופלם.אני מאד מבינה אותה,כאחת שעדיין מצלמת פילם ואוהבת אותו בגלל אחת הסיבות שהיא ציינה.
השבמחקשאול,הרבה תודה על הלינק.
השבמחקKira,
השבמחקבכיף.
קירה,
השבמחקעולם הצילום השתנה אבל מי שרוצה להמשיך לעבוד בשיטות הישנות עדיין יכול לעשות זאת. מה שאחרים עושים לא אמור להשפיע על היצירה של האינדיבידואל. מצטער אבל זה פשוט נשמע לי כמו תרוץ לחוסר רצון או חוסר יכולת להרים את המצלמה... לא חסרים צלמים שעדיין עובדים בפילם, לא חסרים צלמים שעדיין עובדים בפורמט גדול ויש כאלו שגם עדיין עובדים עם דאגרוטיפ או בתהליך קולודיון.
הנה עובדה שאת עדיין מצלמת בפילם למרות המהפכה הדיגיטלית